• אבן חושן

פוליטיקה

אהרון שבתאי / משה גרשוני
88 ש"ח

 

”פוליטיקה“ הספר השישי בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“, נדפס באות ”פרנק-ריהל“
על נייר כרומומט 170 גרם. האמן המלווה, משה גרשוני, צייר סדרת ציורים
במיוחד לספר זה. את המהדורה הביבליופילית בת 60 הדפסים
(כמספר שנותיו של המשורר) שנדפסה על נייר גיגית
צרפתי,
Velin d‘Arches 160 גרם,
ילווה הדפסה מקורי חתום
על-ידי האמן

 

 

המהדורה המצומצמת ממוספרת
וחתומה בידי המשורר
והאמן

 

 

השתחררתי מריצה אחרי נשים, כסף, כוח

אהרון שבתאי, שספר שיריו ’פוליטיקה‘ הופיע השבוע, מדבר על המעבר מהאישי לפוליטי, על השיר כאופציה מוסרית, על השפעת הנשים בחייו על יצירתו * ”משורר צריך לעוף כמו בדווי. כל עוד הוא יכול לעוף, הוא ציפור“
ידיעות אחרונות / תרבות ספרות אמנות / 25/06/99

 

שתי סיבות טובות למסיבה יש למשורר אהרון שבתאי.

האחת, יום הולדתו השישים, שאותו חגג באחרונה.

השניה, הולדתו של ’פוליטיקה‘, ספר שירים חדש, שראה אור השבוע.

”אני מרגיש כמי שהגיע לקו המטרה. כמו בסופה של תחרות מרתון, כשכוחי במותני ואני רץ נהדר. הנה, עשיתי כבר שישים שנה ואני מרגיש סיפוק ומימוש שלא הרגשת מימי“. דברי שבתאי.

בספר ’פוליטיקה‘ (הוצאת אבן-חושן, עם ציורים שמשה גרשוני צייר במיוחד עבורו) עשרים שירים, שנדפסו לאורך שנתיים ב‘הארץ‘, וחלקם עוררו תגובות חריפות של קוראים ומבקרים. אחד מהם, האחרון שנכתב, מתייחס לפסטיבל המשוררים, שהסתיים לא מכבר בירושלים וששבתאי היה אחד ממחרימיו. מופיעות בו השורות הבאות:

”אני מקווה שירושלים עוד תהיה עיר הצדק / שאני ועזמי בשארה נפלח במחרשה את האספלט ברחוב אלנבי, / ועל הרגבים האלה נייסד קיבוצים לערבים וליהודים“.

* קיבוצים ליהודים ולערבים ברחוב אלנבי זה מעשי?

לאלה שבודקים כל אמירה שלי כמו פוליטרוקים, חשוב לי להזכיר שאני לא עיתונאי או פרשן פוליטי אלא משורר, והשירה מעמידה כל עניין בטווח אתי רחב יותר. לייסד קיבוצים לערבים וליהודים, זה אולי לא מעשי מבחינת סדר היות של הפוליטיקאים (כמו שמינוי שר ערבי עדיין אינו מעשי במדינה בת 51, המצהיר שהיא דמוקרטית), אבל העמדה הזאת מעשית כאופציה מוסרית וחינוכית. היא קיימת בזיכרון ההיסטורי ומעוגנת במסמכים, כמו הצהרת זכויות האדם, שעליה חתומה גם ישראל. בהקשר זה ניתן לומר, שכל שיר טוב הוא אוטופיה, מושג שמובנו ’שום מקום‘. לכאורה הוא מנותק מהמקום, אבל למעשה הוא מכשיר את הלב למצוא את מקומו.

* אני קוראת את ’פוליטיקה‘ ונזכרת בספרך ’קיבוץ‘, שהיה נטול כל קשר פוליטי, ולטעמי נפלא ומלא חן. נדמה לי, שעברת לעסוק בהטפות מוסר.

את טועה. ’פוליטיקה‘ הוא ספר שירים ולא רשימות פוליטיות צרחניות. החוויה שממנה יוצא הספר היא מאותו עולם שממנו יצא ’קיבוץ‘. העולם הזה, ששייך לעובדים ולשיתופיות ולשוויוניות, נהרס. מה שאני כותב היום הוא קינה. אבי עבד ב‘סולל בונה‘ והחברים שלו היו גיבורי ילדותי. היום אנחנו עוברים לתרבות תאגידית-קפיטליסטית, שבה לא האנשים והעבודה חשובים אלא הכוח והכסף. ’פוליטיקה‘ יצא מהעולם של ’קיבוץ‘ ושל ’הפואמה הביתית‘ שלי. רציתי לכתוב קינה על ספסלי ההסתדרות.

*האם גם ספרך ’בגין‘ שייך לרצף זה?

’בגין‘ שייך לרצף כשלב בדיון, שהוא דיאלקטי. הנושא של ’בגין‘, שנכתב ב- 1985, הוא אהבת ישראל. הרחבתי את רעיון האהבה לחפצים ולמשפחה ומשכתי אותו עד לקצה הכיוון הלאומי. רציתי לכתוב שיר לאומי במסורת של ביאליק ואורי צבי גרינברג. מאז נעה המטוטלת בחזרה: וזאת במשך חמש עשרה שנה, שבהן קרו הרבה דברים לעם ולחברה. הספר ’פוליטיקה‘ מבטא תבונה, שאהבת ישראל אינה מתיישבת עם קפיטליזם מנצל ומרושש אלא קשורה לאהבת אדם בכלל: שצריך לעשות צדק עם הגר ועם השכן.

לבד מ‘בגין‘, כל ספריו הקודמים של שבתאי עסקו באישי ובפרטי: ’הפואמה הביתית‘ , ’אהבה‘ , ’זיוה‘ , ’גירושין‘ , מטאזיויקה‘ , ’הלב‘ , ו‘בחודש מאי הנפלא‘. אני אומרת לשבתאי, שמאז השירים על זיוה (זיוה פוסטק, קולנועית, אשתו לשעבר) הוא עשה מעבר חריף מ“מין אמין וזמין“ ל“אהבה ענוגה“ עטופה באידאולוגיה מרקסיסטית. אני מצביעה לפניו על ההבדל בין השיר ’אנכיסס זכה לשכב עם אלת האהבה‘, שמתייחס לזיוה, שבו נאמר: ”חזרתי, וניצבת לעיני עירומה / כמו איילה שלמה על קרניה מוגשת בטס זהב“, לבין השיר ’פוליטיקה‘, המסתיים בפנייה אל אשתו הנוכחית, טניה ריינהרט (בלשנית, פרופסור באוניברסיטת תל-אביב): ”כל מה שטוב וראוי לאנושות נתון לעיני ולמגעי, / הנה הפוליטיקה שלי, ענוגת האיברים, שוכבת לפני על המיטה!“.

שבתאי: האהבה של לטינה היא באמת בוגרת ורומנטית מאוד. מובן שגם סיגנון הכתיבה שלי כיום שונה. אני כותב כאדם שהשתחרר מהיוהרה הנרקסיסטית שלו, מההבל, מרדיפת הנשים, מהריצה אחרי כוח או כסף.

*והפוליטיקה?

בספר זה נוצר אצלי אני חדש: האני של הגיל הפוליטי, המדבר מתוך מסורת ספרותית שהשפיעה עלי תמיד: שירי סולון, שליט אתונה במאה השישית לפני הספירה. הוא היה משורר גדול, שעזב את השלטון לטובת השירה. שיריו מתריעים על הפיכת האזרחים לעבדים ועל השתלטות העשירים על אדמות העניים. גם דמויות שקספיריות השפיעו עלי. המלך ליר, שלמד לאהוב את בתו אחרי שהשתחרר מהיוהרה שלו ולמד לחיות בטבע ובגשם. או טימון איש אתונה, שבעקבות פשיטת הרגל שלו הלך ליער ושם מצא את האור. אגב, איני תלמידו של מארקס אלא של האוסטרי קרל פולני (1964-1886), פרופסור לכלכלה באוקספורד שאמר כיהקפיטליזם הבלתי מרוסן של המאה ה- 19, השוק החופשי כביכול, הוא אוטופיה שלא יכולה להתממש. בגילי הפוליטי אין בי יהירות אלא, בצורה מזוקקת יותר, רגישות מוסרית.

* ואתה גם תלמיד של טניה?

אלה שאומרים כך – ואני יודע שאומרים – לא מבינים את תהליך כתיבת השיר. אי אפשר לכתוב שיר כשמישהו טופח לך על הכתף. השיר בא מהעומק ויש לו הרבה קטאליזטורים.

כשכתבתי את ’הפואמה הביתית‘ השפיעה עלי אשתי הראשונה, קולין (קולין ברוצקוס, פסיכולוגית), שרצתה משפחה גדולה עם הרבה ילדים. גם בספר זה יש כל מיני השפעות, גם של טניה, אבל לא רק שלה. יש כאן הסתכלות על הילדים שלי, שנאלצים לעבוד תמורת 15 שקלים לשעה.

* המשוררת והמבקרת אפרת מישורי אמרה עליך, שבכל פעם אתה כותב מיתולוגיה חדשה ואחר-כך משליך אותה לאש. קודם כתבת מיתולוגיית נישואים, אחריה מיתולוגיית בשרים ועכשיו המיתוס של הפוליטיקה. אתה זיקית של המיתולוגיות?

משורר צריך לעוף ממקום למקום כמו בדווי. כל עוד הוא יכול לעוף, הוא ציפור והוא עדיין משורר. ברגע שהוא נוחת ונדבק לאדמה הוא מתביית, מתמסד ונקבר בתוך המאניירות שלו, בתוך הרעיונות הקבועים שלו. סגנון ורעיונות הם בית, אבל גם בית כלא. לכן אני מנסה כל הזמן להמשיך לעוף, להשתנות, ללמוד, ולחזור בכל פעם לראשית. אחרת, אמות כמשורר, ואז יישאר פוחלץ של אהרון, ואפשר יהיה לתת לו את פרס ישראל.

* ואתה מעדיף לבלוע את קיתונות הביקורת? אינך מתפתה, למרות הכל, לחזור לימי הצלחותיך?

אם הייתי הולך בכיוון זה, הייתי היום פרופסור נכבד, דיקן באוניברסיטה או נסים קלדרון – אבל לא שבתאי. אם יונה וולך היתה עושה זאת, היתה נהפכת לאורה נמיר או לחנה זמר, והיתה מנהלת את נעמ“ת. משורר אומר דברים שאחרים לא מעיזים. הוא מסמל חופש ומתגרה בקורא.

* אפשר אולי להגדיר אותך כ‘משורר תחת השפעה‘? הרי בכל פעם אתה כותב בהשראת אשה אחרת.

כבר הבחנתי, שבימינו אי-אפשר להדפיס ראיון שאין בו שאלות קנטרניות, ולכן בכל זאת אענה לך: זה נכון שטניה היא המוזה של שירי ’פוליטיקה‘, והיא האהובה שלי. אנשים שכתבו על טניה, כמו מנחם בן, לא מכירים אותה ועושים דמוניזציה שלה. הייתי שבור ומיואש. חייתי על גלולות נגד דיכאון. היא נתנה לי חיים ואידאלים חדשים. אפשר לומר, שהיא הזקיפה אותי מחדש. המפגש שלי עם אדם כמוה, בעל אידאלים הומאניסטיים, היה קימה לתחייה. יכולת האהבה שלה החייתה אותי. ושלא יחשבו שהתחתנתי עם פרופסור למוסר. אף פעם לא היו לי חיים ארוטיים נפלאים כל כך כמו עם טניה. אפילו יונה וולך לא הייתה ארוטית כמוה. ואני כבר נמשכתי ב- 1970 אל היפהפייה (הנשואה) הזאת, כשהייתי רודף אחריה בקמפוס והיא לא רצתה אותי. אלה שמשמיצים אינם מבינים איזו השראה נותנת האהבה לבן-אדם.

 


 

מעלותיה של השבתאות החדשה

שירה פוליטית ושירה פוליטית שמאלית רדיקלית מבטיחות הרבה אויבים. אהרון שבתאי נהנה מאויבים כאלה. יש בו איזו הנאה להפר שמחה. על ספר שיריו ”פוליטיקה“.
יצחק לאור | הארץ / תרבות וספרות יום שישי 6 באוגוסט 1999

 

למראה הממשלה החדשה נראה כי אין כלל צורך לדון עוד בשבחי הפתק הלבן, שבהם עסק שבתאי לפני הבחירות ובעקיפין גם בספר זה, ומוטב לפיכך לעסוק בגדולות, למשל בשירה, ולא בפוליטיקה. שירה היא מקצוע. שבתאי הוא משורר מקצועי. אנחנו חברים. מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון. פעם כתבתי ביקורת קטלנית על ספר שלו. מכאן ואילך יש לי זכות עמידה.

כל שיריו הפוליטיים של אהרן שבתאי, אלה הרואים אור בספר זה, התפרסמו בעמודי ”תרבות וספרות“. שבתאי הוא משורר עיקש וגאה. למנגינת ליבם של מעריצי כרכיה הרבים של ”הפואמה הביתית“, נטש את הנחלה ההיא ועבר לשיר את שירי ”זיוה“. גם כאן, למנגינת לבם של מעריציו החדשים, ו/או מעריציו הישנים-חדשים (אלה אשר נעתרו לשידוליו ללכת אחריו גם לנחלה זו) עקר לסביבה אחרת, הסביבה של הרדיקליות הפוליטית. גם כאן לא סלחו לו. חלקם מערבבים בין האיבה לשירה הפוליטית בכלל לשירה הפוליטית הזאת, של שבתאי: כלומר לא ”מחאה“, אלא רדיקליות.

כל זמן שהשירה הפוליטית נכחה בתוך השירה העברית החדשה, שום משורר לא העז להקדיש את עצמו במשך כמעט ארבע שנים לשירה פוליטית נטו. שירה פוליטית ושירה פוליטית שמאלית רדיקלית, מבטיחות הרבה אויבים. שבתאי נהנה מאויבים כאלה, כך אני סבור. יש בו איזו הנאה להפר שמחה: ”בינתיים אהבת השירה תהיה שנאת השירה, / השירה תקיא בתיעוב על לשונה הסתגלנית, המתחנחנת“ (עמ‘ 43).

הנראטיב של שבתאי פשוט. פעם היה כאן לא רע: ”הציונות היתה צעירה יפה כמו בת דודי צילה“ (עמ‘ 49), או: ”המדינה הזאת, שהקימו קבוצות שיתופיות של חלוצים ופועלים / המדינה הזאת שנולדה ליד פרוסת לחם בריבה“ (עמ‘ 31). אחר-כך משהו התערער: ”עוולות המדינה כמו צרעת שמכסה את אברינו“ (עמ‘ 35). ועכשיו שני דברים מתרחשים. ראשית, הזוועה מתגלגלת בראש חוצות.

שנית, יש עתיד, עתיד אוטופי: ”הרץ שנגאלה ממארת האפרטהייד, / ארצנו השלמה ששייכת בשווה לכל ילידיה“ (עמ‘ 53), וכמו כל עתיד אוטופי, מתלווה אליו גם שמץ של איום טרוריסטי: ”רק כשהמקל יעשה שמות בחטוטרת, הלב ישמע“ (עמ‘ 17). אגב, מי שאינו יכול לקרוא במקומות הללו את הידע הקלאסי של המשורר אינו מבין את עוצמתו.

אבל הדברים פשוטים, ככלל, בתכלית.

מהו סוד כוחם של השירים הללו? לפני כל דבר אחר, המחויבות המודרניסטית של שבתאי. הוא עובר במהירות מדימוי לדימוי, באופן שבו גם הקישור הפוליטי, המלא ודאות, אינו יכול להתחרות בו: כלבו של החייל ”משלוח לשם הדגמה לנעוץ את שיניו באדם-ארנבת עוטה כפייה שמתרוצץ בחורשה“. עכשיו באה מעין תפנית בסגנון. הזעם הופך לחיוך מר: ”והנה מודענו הדחפור נכנס בטרקטור למרקע“ (עמ‘ 5). הג‘וקסטפוזיציות הללו הן סוד כוחו המודרניסטי של שבתאי. אין שני לו ביכולת לברור מלים, להציבן ליד מלים אחרות, משפטים, דימויים. גם המעברים החדים מניסוחים לתיאורמות ”אנטי שיירים“: ככל שהמעטים מתעשרים / יותר ויותר אנשים נהפכים לחולדות“ (עמ‘ 6). אחר-כך אשוב אל העניין התיאורמות, או ה“סיסמאות“. אני מבקש להתעכב על מה שנראה לי ככשרונו הג‘וקסטפוזיצי של שבתאי:

הכבד המבהיק השטוח בקערת הזכוכית

על דלפק הקצב ברוך בראון

ממלמל כמו בשר פרותיו של השמש

בחרש, בחמלה, ברחוב המלך ג‘ורג‘:

י-שוח-רר מר-ד-כי ו-א-נו-נו (עמ‘ 9).

שימו לב ליכולת להפתיע בקור שממנו מורכב הלהט: דם הכבד, הקצב (הנהנתן), המיתולוגיה היוונית, תל אביב, וגם ואנונו. לכאורה, יש בשירים ”רק סיסמאות“. אבל זה נכון, כמובן, רק בחלקו. במרכז ניצב כוחו של המשורר לברור לו, בזעם, או בקור רוח, את צירופיו:“אני מפליץ מבטנו של טומי לפיד (ו)אני כותב את ספרי עירית לינור“ (עמ‘ 13).

אפשר להכביר עוד מילים על מעלות האוטופיה השבתאית. שוב ושוב היא מבוססת על סוג של יופי, שהוא אתיקה, שהיא פוליטיקה רדיקלית. כאן, במרכז ניצב המשורר – הוויה ודאית – לא בטוח בעצמו, חרד מפני עוני, קורבן בעולם של קבלנים, סוחרי נדל“ן, ספסרים, מנהלי תאגידים, שדרנים ומשתפי פעולה אחרים עם ההון הגדול. אבל השיר מושר כדי להבטיח איזו ודאות מתריסה. כל מה שיש לו בידיו הוא נשק מוסרי, מלים, שירים. תאמרו: קצת פתטי להילחם בקפיטליזם בעזרת נשק מוסרי? לא. לא פתטי. ילדותי. זהו סוד הקסם של שיריו הפוליטיים של אהרן שבתאי. הרבה חשבתי על זה בקריאת הספר הזה. הכרתי, אני מודה, את ההתחבטות של שבתאי לקראת פרסום שיריו הפוליטיים הראשונים. אחר כך האזנתי לו קורא אותם ב“צוותא“. ביקשתי לעצמי תשובה: מה הופך את השירים הללו ל“משכנעים“ כל כך? האם הם ”משכנעים“? מדוע סופר לא פוליטי כמו יהושע קנז אוהב את השירים הללו, למשל? אני סבור כי מדובר בעומק היופי של התוודעות ילדית, בתדהמה של שבתאי לגלות ”את השיטה“ מול הפחד להיות עני, ניצבים טומי לפיד והרומאנים של עירית לינור, ופסטיבל המשוררים בירושלים והדחפור ההורס את בתי הפלאחים. משהו משותף לכל אלה. ומנגד יש רק הלב הנרגש של המשורר, לא חלק מהעוני ומהאומללות והקורבנות, אבל פוחד מאוד להיות שם, וגם רוצה מאוד להפוך את העולם הזה למשהו אחר. ובקיצור שבתאי נדהם לגלות את הקשר בין הדברים. לכן הוא מצליח להפיח רוח חיים בגילוי שלו: ”סטודנטים, סטודנטים, העתיד שלכם רעוע כמערכת שיניים תותבות / שומנים אחוז מכם צפויים להיות מצרך זול שאין לו ביקוש“ (עמ‘ 41).

הצד המקצועי של המשורר מתאמץ לברוא דימוי נפלא כמו דימוי העתיד הרעוע. אבל התדהמה היא שמכתיבה לו את רפיון הקול של ”סטונטים, סטודנטים“. אין זה מגאפון. בזה כל העניין, כאן טמון היופי. במגאפון אין מדברים על שיניים תותבות. ממש כמו גילוי העולם הרוחני בחפצים הרבים של ”הפואמה הביתית“, העולם שאיננו אלא האם הגדולה, והתשוקה (המטונימית) אל כל מה שיכול למלא את מקומה, כך גם החיק החם בשירה הפוליטית הוא החיק החם של הסמכות הנשית שלו: ”זרועותיך שאני מנשק בצומת השכמה והשד (ו) / הם הנדיבות, הם האחווה, הם הגילוי המרטיט של האמת“ (עמ‘ 55).

החוט המקשר את כל שירתו של שבתאי הוא החוט הפרה-אדיפאלי: האם והפטיש. כאן, בהקשר הפוליטי מקבל החוט הזה את זוויתו ה“שערורייתית“: לומר דברים שהדעת אינה סובלת.

אפשר לנגח את שבתאי באידיאליזציה שלו את העבר הציוני. אגב, בכך אין הוא שונה מסוג של נוסטלגיה אשר רווח כאן אחרי מלחמת לבנון. אלא שאז סלד שבתאי מבנוסטלגיה הזאת וכתב את הספר האחרון ב“פואמה הביתית“ – ”בגין“. אפשר לתהות מה סגולות מצא באליהו הנביא, שהוא מביא את השוחט הנורא הזה למדרגה של כוחות האור הטובים, וכניגוד לבן גוריון ”הרע“. אפשר לשאול אותו מדוע הוא סבור כי האש האוחזת בשיבולים, ”שורפים את הנחשים השמנים“ (זהו שיר שפורסם אחרי אחד הפיגועים האיומים), והרי ברור שהאש הזאת מותירה את הנחשים – את כולם, משני הצדדים הלא-סמטריים-מחוץ לאש, כאשר נשרפים דווקא חסרי הישע, ההולכים לשוק לחפש אוכל לילדים. אפשר לשאול אותו מדוע הוא מבקש להשיא את בתו דווקא לבנו של הרופא האציל, ד“ר עבד א-שאפי, ולא לפועל פשוט, אחמד א-זעתר, נניח, ובקיצור, סתירות ממלאות את שיריו של שבתאי, דווקא משום שאין הוא ”תלמיד שקדן“, אלא משורר מגלה עולם חדש.

היו לי הרבה לבטים ביחס לשירים הללו. כשהתפרסמו בעמוד הזה, אהבתי את חלקם. בקריאה בספר – התעשתי והתאהבתי בכולם. השאלה הגדולה באמת היא אם פשוט כל כך לחלק את העולם ל“משחיתי העברית“ (כלומר קפיטליסטים וכובשים) ואוהבי העברית, כלומר המשורר ובעלי בריתו: פועלי הזבל וקורבנות העברית האחרים. במו אוזני שמעתי על המשורר שמכר את מפעליו ופיטר את פועליו: גם שמעתי על אנשי מוסד בכירים שכתבו ספרות, ממש בעת שניהלו את המלחמה ששבתאי סולד ממנה. הבעיה של העברית כשפה טהורה ולא מדכאת היא שאלה מעניינת, אבל קשה לכתוב עליה בשירה עברית. השאלה הנכונה ביחס למשורר/ת הכותב/ת שירה פוליטית היא מה הוא המעשה האמנותי שאת/ה מבקש/ת להשיג? האם מדובר ברצון להשפיע באמצעות המעשה האמנותי, או רצון לעשות אמנות באמצעות הפוליטיקה? לפעמים נדמה כי שבתאי אינו יודע להחליט על הדבר הזה והוא משאיר שירים בלי ”גימור“. הוא עצמו מצהיר: ”השירה תקיא בתיעוב על לשונה הסתגלנית, המתחנחנת“ (עמ‘ 43).

ציורי הדגלים האדומים של משה גרשוני מעניקים לספר הזה את הממד האלבומי היפה שלו, 27 ציורים מרהיבים. או כמו שאמרנו אי אז בספרדית גוואריסטית: ”מהפיכה עד הניצחון“.

מחיר קטלוגי: 88.00 ש"ח
מחיר באתר: 70.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד