• אבן חושן

אור יום

'אור יום' הוא הספר השבעה־עשר בסדרת ספרי השירה

המתורגמת "יָשְׁפֵה" - אבן מאבני החושן. הספר

נדפס אופסט בגופן "דרוגולין" על נייר

נטול עץ, קרם 90 גרם

 

 

כרך זה מכנס את שירתו של צ’סלב מילוֹש בתרגומו של דוד וינפלד.

כלולים בו הקבצים הבאים: וזרח השמש ובא השמש (1981), כוכב הלענה (1989), על גדת הנהר (1999), זה (2008).

כמו כן נוספו כאן שירים שלא כונסו עד כה בְּספר.

 

"איני מהסס כלל לקבוע כי צ’סלב מילוש הוא אחד המשוררים הגדולים בזמננו, אולי הגדול שבהם".

יוֹסיף ברוֹדסקי

 

 

מתנה

 

יוֹם כּהֹ מְאֻשָּׁר.

הָעֲרָפֶל נָמוגֹ מֻקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.

יונְֹקֵי דְּבַשׁ נִצְמְדוּ אֶל פִּרְחֵי יַעֲרָה.

לאֹ הָיָה דָּבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁרָצִיתִי לְעַצְמִי.

לאֹ הִכַּרְתִּי אִישׁ שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵּא בּו.ֹ

אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.

לאֹ בּשְֹתִּי לַחְשׁבֹ כִּי הָיִיתִי מַה שֶּׁהִנְנִי.

לאֹ חַשְׁתִּי כָּל מַכְאובֵֹי גּוּף.

בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחלֹ וּמִפְרָשִׂים.

 

ברקלי, 1971

 

צ’סלב מילוֹש (2004-1911) נולד בליטא, התגורר בפולין למן מלחמת העולם השנייה, ובעת שירותו במשרד החוץ הפולני ‘ערק’ בשנת 1951 למערב. במשך כשלושה עשורים נאסרו יצירותיו לפרסום בפולין. הוא חי בפריז ואחר כך בברקלי, קליפורניה. בשנת 1980 זכה מילוש בפרס נובּל לספרות. לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי חזר המשורר להתגורר בפולין.

 


 

 

צ'סלב מילוש, אור יום

אלי הירש | פורסם בתאריך 31 בינואר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

 

"אור יום" מכיל את כל תרגומיו של דוד ויינפלד לשיריו של צ'סלב מילוש, המשורר הפולני הגדול, חתן פרס נובל, שחייו השתרעו על פני רוב המאה העשרים – מהולדתו ב1911 בליטא, דרך ורשה הכבושה של מלחמת העולם השניה וגלותו הארוכה מחוץ לפולין, ועד מותו ב2004 בקרקוב. ויינפלד מתרגם את מילוש מאז בשנות השבעים, והספר החדש מכנס ארבעה קבצים שכבר פורסמו ומוסיף להם תרגומים חדשים. התוצאה היא מבחר עשיר ומרשים משירת מילוש, המייצג את רוב השלבים בכתיבתו, ומאפשר לקוראים לעקוב אחר מסע חייו הארוך כמשורר.

 

במסע הזה יש מקום מיוחד לשיר "בן אירופה", שנכתב ב1946 בניו יורק, בראשית שירותו של מילוש כדיפלומט של פולין הקומוניסטית, ונכלל בספרו "אור יום" שראה אור ב1953, כשנתיים אחרי עריקתו למערב. רוב שיריו של מילוש, מכל התקופות, משקפים קונפליקטים פנימיים חריפים – בין ספקנות ואמונה, או בין מעורבות רגשית למרחק אסתטי – אך ב"בן אירופה" אין כמעט זכר לקונפליקט כזה. להפך: הוא מבטא עמדה אנטי-קומוניסטית תקיפה וחד-משמעית. במקום קונפליקט פנימי יש בו אירוניה קיצונית, שכן הוא מורכב אך ורק משקרים – שקריה של השכבה האינטלקטואלית המזוהה עם המשטר הקומוניסטי בפולין, ובהרחבה עם האימפריה הסובייטית כולה – אלא שמשהו מדוייק ומשוכלל בניסוחם של השקרים האלה הפך אותם להתפרצות של אמת מחרידה באלימותה, למין וידוי שטני.

 

"בן אירופה" מחלק את המבחר לשני חלקים שונים מאוד באופיים ובאורכם. לתשעה שירים שקדמו לו, ונכתבו ברובם בורשה הכבושה, ולמאות שירים שבאו אחריו ונכתבו בשנות גלותו של מילוש, שהיתה גלות-בזמן לא פחות מגלות-במרחב, ולכן נמשכה כל חייו, גם אחרי שמסך הברזל נפל ומילוש התחיל במסע השיבה שלו לפולין.

 

את השירים לפני, שירי הכיבוש הנאצי, מאפיין מתח חריף שהקנה למילוש חלק חשוב מתהילתו כ"קול המצפון של פולין": אימי הכיבוש הנאצי מתגלים בהם דווקא מבעד לביקורת על סכנותיה של הלאומנות הפולנית ועל אדישותם של הפולנים לגורל היהודים. חוגים קיצוניים בימין הפולני מעולם לא סלחו למילוש על העמדות שהביע אז, והם המשיכו לראות בו שמאלן "אנטי-לאומי" ו"אנטי-קתולי", וזאת למרות התיצבותו בחזית המאבק בקומוניזם בשנות החמישים, ולמרות העובדה שמאז שנות השישים מתאפיינת שירתו במאמץ מתמיד, כמעט הירואי, להגן על נקודת המבט הקתולית בעולם ספרותי חילוני בעיקרו.

 

נקודת המבט הזאת, הקתולית, היא המאפיין הבולט ביותר של שירת מילוש המאוחרת, והביטוי העיקרי שלה הוא תודעה חריפה, לא תמיד מוסברת, של חטא, וצורך מתמיד להתוודות. מקורותיה הפסיכולוגיים של תחושת החטא נותרים במידה רבה סתומים – מילוש הוא לא משורר וידויי מהזן הזה, הפסיכולוגי – אבל הבטים אחרים שלה גלויים יותר, אם כי גם הם מכוסים בשכבות עבות של אירוניות, משלים וסתירות פנימיות.

 

וזה מיתוס החטא שאולי מסתתר מבעד לשכבות הרמז והסוד: מילוש חש רוב חייו שהוא בגד בערכיו "האמיתיים", ערכי האמונה הדתית התמימה והקהילה הדתית הצנועה שחיה בשולי ההיסטוריה, ללא שום תאווה לכוח ובלי שום פוליטיקה, לא מימין ולא משמאל. אילו היה נאמן לערכים ההם, כך דימה לעצמו, מעולם לא היה עוקר או עורק, לא מליטא ולא מפולין, אלא מבטא את התנגדותו לשלטונות הרשע המתחלפים באופן ישיר יותר, גם אם הדבר היה מסכן את חייו. אבל במקום להיות נאמן הוא בחר בנתיבים הרבה יותר ספקניים, מתוחכמים, משורריים, שהפכו אותו לגיבור רב תהילה בעיני מעריציו, אך לחצי-בוגד בעיני עצמו. רק חצי-בוגד, כי מילוש יחס חשיבות רבה גם לקוטב ההפוך – הספקני, המתוחכם, המשוררי – וחצי-בגד גם בו. ובסבך נאמנויותיו ובגידותיו הוא ידע מעט מאוד מנוחה, וכתב הרבה שירים כואבים אך יפים להפליא, כמו השיר המצורף לרשימה.

 

 

משימה

 

בְּחִיל וּרְעָדָה אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיִיתִי מַגְשִׁים אֶת חַיַּי

רַק לוּ הָיָה בִּי הָעֹז לְוִדּוּי פֻּמְבִּי

שֶׁיַּחְשֹף אֶת הַמִּרְמָה, שֶׁלִּי וְשֶׁל דּוֹרִי:

מֻתָּר הָיָה לָנוּ לִפְצוֹת פֶּה בְּצִיּוּץ שֶׁל גַּמָּדִים וְשֵׁדִים

אֲבָל מִלִּים טְהוֹרוֹת וְנִשָּׂאוֹת נֶאֶסְרוּ

בְּעֹנֶשׁ כֹּה חָמוּר, עַד כִּי מִי שֶׁהֵעֵז לְבַטֵּא אַחַת מֵהֶן

כְּבָר בְּעֵינֵי עַצְמוֹ נֶחְשַׁב לְאָדָם אָבוּד.

 

לקריאה באתר "אלי הירש קורא שירה" לחץ כאן 


 


ספרים
 שירה

"דִבְרֵי יְמֵי טְפּשוּתִי יוּכלוּ לְפַרנֵס הרבֵּה כְּרָכִים"

את המאורעות הגדולים של המאה ה-20 השאיר צ'סלב מילוש לאחרים. בשירתו הוא העדיף להתבונן, להרהר ולהתחרט

·                                  אמיר בקר

 

אור יום
צ'סלב מילוש. תירגם מפולנית: דוד וינפלד. הוצאת אבן חושן, 387 עמ', 98 שקלים

משורר נולד בתחילת המאה ה-20 בליטא ונודד בזמן מלחמת העולם הראשונה ברחבי רוסיה, כילד לקצין בצבא הצאר. הוא שב מערבה לווילנה וממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עוקר לוורשה וחי בשנות המלחמה בעיר הכבושה, שבה הוא עוסק בפעילות מו"לית מחתרתית. בראשית שנות ה-50 הוא נמלט למערב, מוצא מקלט מדיני בפריז ומוקע על ידי השלטון הקומוניסטי בפולין. עשר שנים לאחר מכן הוא נודד לקצווי מערב ומתיישב בקליפורניה שבארצות הברית. לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, לקראת תום המאה, הוא שב לפולין וקובע בה את ביתו עד למותו, בתחילת המאה ה-21.

נדמה כי תהפוכות חיים כאלה חייבות להנביע מתוכן שירה אקטואלית ואף פוליטית, שירת כרוניקה של תלאות וזוועות ואולי גם רפוּאוֹת. אך דרכו של המשורר היא דרך ההפתעה, וצ'סלב מילוש, המשורר שתמצית קורותיו מתוארת כאן, מפנה את עדשות שירתו אל המופשט.

מילוש (2004-1911), חתן פרס נובל בספרות, מתבונן בעולם, בטבע, בקיום האנושי, ובהוויית היחיד בשירי הגות, שמאורעות ההווה כמעט שאינם מסתננים לתוכם. "נָסַעְנו בְּטֶרֶם שַחַר על פְּני הַשָדוֹת הקפוּאִים,/ הכָּנָף האֲדֻמָה עָלְתָה, עוֹד לַילה.// ואַרנָב עָבַר פִּתְאם לְמוּלֵנו בְּמרוּצָה/ ואֶחַד מאִתָנוּ הִצבִּיעַ עָלָיו ביָדוֹ.// זה היה מִזמַן. היום כְּבר אֵינָם בַּחַיים/ לא האַרְנָב ולא מִי שהִצבִּיעַ עָלָיו.// אַהֲבָתי, הֵיכָן הם, אָנָה הם בָּאים/ בּהַק הַיָד, קַו המְרוּצָה, רִשרוּש הַתְלָמִים -/ לא מִצַעַר אני שואֵל אלא מִתוך הִרהוּר".יים של התשוקות . צילום: אי–פי

לעתים נדירות מתפרצים אֵימֵי הכרוניקה השוטפת אל השורות ואין בכוחו של המשורר לעצרם, כמו בשיר "קַמפּוׂ דִי פיורִי", שנכתב בוורשה ב-1944. השיר מעלה באוב מול עינינו המשתאות, בלב הכיכר הרומאית שטופת השמש, את המוקד שעליו הועלה מדען הרנסנס ג'ורדנו ברונו בידי האינקוויזיציה. אלא שמתוך עשן המוקד עולה בבואתו של חיזיון נורא אף יותר:

"בְּרוֹמא, בְּקַמְפּוֹ דִי־פְיוֹרִי/ סַלִים של לימוֹן ושל זַית,/ על המרצֶפֶת נִתְזֵי יַין/ וּרְסיסֵי פְּרָחים./ .../ כאן, בַּכִּכָּר הזׂאת/ שָׂרפוּ את ג'וֹרְדָנוֹ בְּרוּנוֹ,/ התַלְיָן שִלַח אֵש בַּמוֹקֵד/ בְּקֶרֶב הָמוׂן סַקרָנִי./ ואַך שָכְכָה הלהבה,/ שוּב נִתְמַלאוּ מִסְבָּאות,/ סַלִים של לימוֹן ושל זַית/ נָשׂאוּ תַגרָנים על רׂאשָם// זכַרתִי את קַמְפּוֹ דִי־פְיוֹרִי/ בְּוַרְשָה ליַד הסחַרְחֶרֶת./ בְּעֶרֶב אבִיב שָלֵו,/ לִצְלִילֵי המוסיקה העַליזָה./ אֶת מַטְחֵי היְרִי בַּגֶטוׂ/ עִמעֵם הלַחַן העָלִיז/ והִתְנַשׂאוּ זוּגוׂת האוהָבִים/ מַעְלָה אֶל שמַים שְלֵוִים.// לְעִתִים נָשָא הרוּחַ מן הבָּתִים הבּוׂעֲרִים/ עֲפיפוׂנים שְחוׂרים,/ הֶחָגים בּסְחַרחֶרֶת/ אֶת קִרְעֵיהֶם תַפְשׂוּ בִּמְעוּפָם./ רוּחַ זוׂ מִבָּתים בּועֲרים,/ צָחֲקוּ המוׂנים עַלִיזים/ בְּיום רִאשון וַרְשָאִי יפֵהפֶה".

בספר "אור יום" מופיע מבחר משיריו של מילוש, המתפרשים על פני שבעה עשורים. את השירים תירגם דוד וינפלד, והוא הוסיף גם שני פרקי "אחרית דבר" מרתקים על חיי המשורר ויצירתו. נראה כי עם חלוף השנים, השירים נוטים יותר ויותר להתבונן פנימה. גם כאשר הם דוברים בגוף ראשון הם רחוקים מלהיות אגוצנטריים, ומכוונים אל כולנו:

"דִבְרֵי יְמֵי טְפּשוּתִי יוּכלוּ לְפַרנֵס הרבֵּה כְּרָכִים.// אֶת קְצָתָם הייתי מַקדִיש לַעֲשיָה כְּנֶגֶד ההַכָּרָה, כִּמְעוׂף פַּרְפַּר לַילָה, אשר גם אִלוּ יָדַע/ מֻכְרָח היה לִשאֹף אל להבת הַנֵר.// אחֵרים היו עוֹסקים בְּאוֹפַנֵי שִכּוּך החֲרָדָה,/ הלַחַש שֶמַזהִיר אַך אֵין לו שוׂמֵעַ.// בְּנִפרָד הייתי דָן בִּשְביעוּת הָרָצון ובַגַאֲוָה,/ כַּאֲשר הָייתי זה שנִדְמֶה לו,/ ועַל כֵּן הוא פוסֵעַ בְּגָאוֹן ובלי חֲשָד.// והַצַד השָוֶה לַכּׂל היה התשוּקָה./ אִלוּ רק היְתָה שלי. אבל מה פִּתְאׂם. למַרְבֶּה הצַעַר,/ זה רָדַף אותי מִשוּם שרצִיתִי להיות כְּמוֹ כֻּלָם".

מילוש הגלה את עצמו שוב ושוב בין ארצות, תרבויות ומִשטרים. שירי היבשת הישנה מביאים ביטוי מעודן של אמונו ברוח האדם וביכולתה לעמוד בפני דיכויה בנוסח המזרח־אירופי: "צִווּ עָלֵינוּ לֶארׂז אֶת החֲפָצִים, כי הבַּית יָעֳלֶה בָּאֵש./ .../ קָשַרנוּ את הצרוֹרוֹת, יָשַבנו תַחַת הַקִיר./ הם הִבִּיטו בְּעֵת שֶהִנַחנוּ עַל הצרוֹרוֹת קוׂנְטְרַבַּס./ בָּנַי הקְטַנים לא בָּכו. רְצינוּת וְסַקְרָנוּת".

אך דווקא בעולם החדש והחופשי נראה המשורר אובד עצות מול הכנעת הרוח בהתגלותה הסמויה וההרסנית, בארץ האפשרויות הצרכניות הבלתי מוגבלות. הוא שוטח את מפח רוחו בשיר "אל אלן גינסברג", ופונה במישרין אל המשורר האמריקאי הנודע, המוקיע הגדול של השמרנות והצביעות המוטמעות בתרבות האמריקאית.

"אָלֶן, אִישִי הטוֹב, המשורר הגדול של המֵאָה הרַצְחָנית, אתה/ שמִתוֹך עֲמִידה עִקֶשֶת בַּטֵרוּף הִגַעתָ אֶל החָכְמָה// לפָנֶיךָ אֶתְוָדֶה, חַיַי לא היוּ כְּמות שרָצִיתִי./ .../ הם היו כמו חיֵיהֶם של מיליונים, חיים שעלֵיהֶם קרָאתָ תִגָר בְּשֵם/ השִירָה והאלֹהִים השָרוּי בַּכּל.// יוׂדעים שֶהֵם אַבּסוּרדיים וּמְצַיְתִים לְמִנהַג העולָם ולַהֶכְרֵחַ, זה/ המֵעִיר מִדֵי בֹּקר וּמורֶה לִנְסֹעַ לָעֲבודה.// עִם תְשוּקות שֶלא נִתְמַלאוּ, אֲפִלוּ המַאֲוַי שֶלא הִתְגָשֵם לִצְעק/ וּלהטיחַ ראש בַּקִיר תוֹך שִנוּן בְּאָזנֵי עַצְמְךָ: 'אָסוּר'/ .../ וחָיִיתי באָמֶריקה של המֹלֶך, קְצוּץ שֵֹעָר וּמְגֻלָח, קושֵר עֲניבות,/ לוגֵם בּוּרבּון מול הטלוִיזיה מִדֵי עֶרֶב.// בְּקִרבִּי הִתְהַפּכוּ הגַמָדים השְׂטָנִיִים של התשוּקות, הייתי מוּדָע לָהֶם/ ומָשַכתי בִּכְתֵפַי: זה יַחֲלֹף עִם חֲלֹף החַיִים".

לאחר 70 שנה של הגות פואטית, חשבונות עולם ונפש, כבוד ופרסים, מעניק לנו המשורר שיר קטן על כתיבת שירה, "אני בוש". והשיר הוא כה מפתיע ומרענן בכנות הישירה שבו, עד שאיננו יכולים שלא לחייךְ ולאמצו אל לבנו: "אני בּוׂש לחַבֵּר שִירִים/ עִסוּק לא צָנוּעַ הוא/ להַחְניף לַקורֵא/ עַד שיאמַר הִנֵה שיר טוֹב// מְבַכֵּר הייתי לדַבֵּר/ בְּמִלים אֲחֵרוֹת/ בְּאפֶן שֶשוּם אָדָם מְיֻשָב בְּדַעתוֹ/ לא יאַחֵל לעצמוֹ לִשְמעַ אותי".

 

 

 


לקריאת שירים מתוך הספר באתר Ynet לחץ כאן
לקריאת שירים שפורסמו במוסף שבת ב"מקור ראשון" לחץ כאן
לקריאת המלצה ושיר באתר "מגאפון - עיתון ישראלי עצמאי" לחץ כאן
לקריאה בבלוג של המשוררת ענת לוין לחץ
כאן

לקריאת הכתבה המקורית ב"הארץ" מוסף "ספרים" 20.2.2015 לחץ כאן

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר שלנו: 70.00 ש"ח
החיסכון שלך: 29%
עבור לתוכן העמוד