הכרכרה של הדוד משה

את ”הכרכרה של הדוד משה“ כתב יזהר ב- 1960, האחרון בסדרת סיפורי ’ברגלים יחפות‘. הסיפורים נדפסו בדבר לילדים – למרות רוחו של העורך, אוריאל אופק, שפירסם אותם כנראה בחריקת שן, ורק משום כבודו של המחבר, שכבר היה סופר חשוב וחבר-כנסת. אחרי ”הכרכרה“ אופק אזר אומץ וכתב ליזהר שהוא מבקש ממנו לא לשלוח עוד סיפורים כאלה לדבר לילדים.

יזהר נעלב עמוקות, ולא יסף עוד לכתוב סיפורים לילדים.

הסיפור שב ויצא בשנת 1973 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגם אז, באותה שנה מרה, לא שפר עליו גורלו והוא נעלם ולא ראה שוב אור.

והריהו שב ומוגש לכל אוהבי יזהר.

הספר יצא לאור לכבוד יום הולדתו התשעים של יזהר סמילנסקי. הוא נדפס בגופן ”דרוגולין“ על נייר קרם 110 גרם.

מהדורה מצומצמת בת ’יזהר‘ עותקים נדפסה על נייר סאנדרס 118 גרם. תשעים עותקים מתוכה מסומנים באותיות

”הכרכרה של הדוד משה“ הוא הספר החמישי בסדרת ”אחלמה“, סדרת המהדורות המחודשות והמתוקנות

סבא זאב, הגימנסיה והכרכרה של הדוד משה

סיפורו של הסיפור ”הכרכרה של הדוד משה“ מאת ס‘ יזהר, ושל מכתבי בקשה שכתב זאב סמילנסקי, אביו של יזהר, לגימנסיה ”הרצליה“, כדי לקבל הנחה בשכר הלימוד שלבנו
ניצה בן ארי | 4.10.2006 ,הארץ - תרבות וספרות

רק מעט אנשים יודעים שס‘ יזהר כתב פעם סיפור קטן, פנינה אמיתית, גרעין של הרבה ספרים שכבר כתב ושעוד עתיד היה לכתוב. זה סיפור על רגע של התבגרות, ויש בו כל קסם הניגודים של יזהר: קסם של זיכרונות ילדות בראייה מתגעגעת ומהורהרת של מבוגר, קסם החדש המתהווה, אבל גם הסתכלות משועשעת על היהודי החדש ההוא ועל ”האחר“ או ”האחרים“ שלו, נימים מחוברות היטב אל הנוף הקיים וצורך בלתי פוסק בבריחה, תיאורי נוף כמעט ארוטיים, הומור מצחיק ודוק מתמיד ומכמיר של עצב. ובדרכו של יזהר, סיפור שמלגלג קצת על כללי הסיפור. קוראים לו ”הכרכרה של הדוד משה“.

הסיפור פורסם לראשונה ב“דבר לילדים“ בתש“ך, אחר כך יצא לאור כספרון, בתשל“ג, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ומאז אזל ונעלם. מאחר שנחשב סיפור לילדים, הוא לא כונס במכלול יצירותיו של ס‘ יזהר, שהוצאת זמורה ביתן הפיקה במהדורה חגיגית לרגל יובל השמונים שלו.

החלטנו, ישראל בנו ואני, להדפיס את האוצר הגנוז הזה מחדש לכבוד יום הולדתו התשעים של יזהר. הכנו מהדורה ביבליופילית מיוחדת (בהפקת ”אבן חושן“) שהיתה אמורה להפתיע אותו. ההפתעה לא צלחה, ובלב כואב ליווינו אותו במחלתו ובמותו. עכשיו, ביום הולדתו, הספרון אמנם מוכן.

ישראל כתב לסיפור אחרית דבר השופכת אור על מה שהוא קורא ”שתיקה בגן העדן“. הנה קטע ממנה:

סבא זאב (=אביו של ס‘ יזהר) בחר בדרך שונה לישוב הארץ מזו שבחר בה הדוד משה (=הסופר משה סמילנסקי), והיה שרוי אתו במחלוקת רעיונית ואולי אף ביריבות אישית. דרכו שלו היתה דרך ”הפועל הצעיר“, וללא פשרות. בשנות העשרים של המאה העשרים שימש כסטטיסטיקאי של עיריית תל-אביב. עם פרוץ המשבר העולמי, בשנת 1927, פוטר מעבודתו, והוא בן 55, ונותר חסר כל. הדוד משה נאות לקבל כמשגיח באחד הפרדסים שניהל – אמנם קרש הצלה כלכלי, אבל גם הוכחה חיה, יומיומית ומשפילה, לכישלון דרכו וחייו.

הספור ”הכרכרה של הדוד משה“ הוא סיפור של גברים ועל ענייני גברים, ומסופר בריחוק המשועשע הראוי.

סיפור של גברים? אם ציפיתם למין המינגווי, לסטקאטו קצר המוביל ב“אקשן“ אלי ”אקשן“, הרי שמצפה לכם ההפך המוחלט. לא רק בהעדר העלילה – בסיפור לא קורה כביכול כלום, ומה שקורה מתברר כטעות – אלא בהיותו הלגאטו בהתגלמותו, סיפור שעל כל נקודה שבו יש כעשרים פסיקים – פרט למקומות הנדירים שבהם מתרחש דיאלוג, שהוא קצר בתכלית, מורכב ממלה בודדת מכל צד, רצוי חד-הברתית:

”לא?“

”אה“

”לגמרי לא?“

”נטץ“ (נטץ היא אפילו לא מלה, אלא רק צקצוק לשון).

כן. אין דיבור בעולם הגברים הקשוח. ועל השתיקה הזו, על הדממה הזו, נסב לו סיפור הכרכרה של הדוד משה.

אין כמעט עמוד בין דפי הסיפור, שלא מופיעות בו המלים ”שתיקה“, ”דממה“, ”שקט“, ”דומם“, ”נאלמה“.

וכשהדרמה מתקרבת לשיאה מצוין שסבא זאב נשאר ”שותק כאשר שתק כל חייו“, ואחרי שיצאו הפועלים ”תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור“.

לדוד משה ממדים אלוהיים, והוא בורא את גן עדן, לא פחות. הוא ש“הפקיד אנשים נאמנים“ איש איש על חלקתו, ”לעבדה ולשמרה ולעשות כל מצוותיו“, כמי שלקח ”את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה“ (בראשית ב, טו). והוא גם שותק השותקים.

לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא ניקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף היה מקנח בפירות ושותה מים מכד החרס. אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך, ואחר כך היה מתנשם ואומר מליבו: ”אח ויי“, מעומקו אל העולם. והיה קם ופורש לישון שנת הצהרים, והם עז הופל אז על הבית. ואיש לא פצה רעש.

סבא זאב, מחק ושותק – אותו סבא זאב כתב מכתב לגימנסיה הרצליה, ובו הוא מבקש הנחה בשכר הלימוד לבנו יזהר. יזהר לא זכה בהנחה, ולעומת זאת קיבל סטיפנדיה ללימודים בסמינר למורים בירושלים. על ערש דווי סיפר יזהר וחזר וסיפר על שנותיו המרות האחרונות של אביו. והנה, ימים אחדים לאחר ההלוויה, קיבלה המשפחה מכתב תנחומים מגב‘ חנה שוהם, אלמנת מי שניהל את הגימנסיה ברבות הימים. אל המכתב צורפה תכתובת עם סבא זאב שנמצאה בארכיון הגימנסיה.

יום ד‘ לחודש תשרי תרצ“ב

לכבוד חברי הועד המפקח גימנסיה ”הרצליה“

בזה הנני פונה לוועד המפקח להתחשב עם זה, שלמרות הימצאי בארץ ישראל כארבעים שנה אינני עדיין מסודר במובן החומרי, ואינני יכול לשלם את השכר הנהוג בעד תלמיד הלומד בגימנסיה. וגם הימצאי ברחובות מכביד על תנאי הלימוד של בני בת“א. והנני מבקש לעשות הנחה לבני כי יוכל ללמוד במוסד.

בכבוד רב ובתודה למפרע,
זאב סמילנסקי

וכעבור שבוע:

לכבוד הנהלת הגימנסיה ”הרצליה“

הנני מצטער מאוד, כי לא קיבלתי מהנהלת המוסד תשובה חיובית בדבר ההנחה שביקשתי. לו הייתי גר בתל אביבי לא הייתי מבקש הנחה. אולם ישיבתי ברחובות דורשת הוצאות נוספות במידה הגונה מלבד שכר לימוד. העובדה, כי אשתקד הכרחתי את בני ללמוד בגימנסיה ”בינימינה“ מוכיחה, כי אין לאל ידי לשלם את השכר הנהוג בגימנסיה ”הרצליה“.

בנוגע ללימודים נחשב בני תמיד בין התלמידים המוכשרים ובייחוד הוא מצטיין בלימודים הומניים.ואני בטוח, כי גם בגימנסיה ”הרצליה“ יוכל להימנות בין התלמידים הטובים שבכיתה ומסוגל להפיק רצון ממוריו.

בכבוד רב
זאב סמילנסקי
רחובות ט‘ תשרי תרצ“ב

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן