| .jpeg) | | הווה הוא פנקס שנכתב בשנים האחרונות מול עצים, פרחים, חרקים, ציפורים, עננים וכוכבים בעמק יזרעאל, בגליל המערבי, בגנים בתל אביב ובירושלים ומול הים בנתניה.
רוב הספר כתוב בסוּגה היפנית הייבּון, המורכבת מקטעי פרוזה, משירי הייקו ומהמרווחים שביניהם.
כתבתי את הספר הזה לא על מנת לפרסם ספר, אלא על מנת למצוא יותר ויותר זמן לשבת בשקט מול העולם, בלא מילים ובלא מחשבה, על חבל הארץ הזה שהוא הבית, מחוץ לקופסאות העיר. כתיבת המילים היתה תירוץ לשבת שעות במקומות בהם לא היה איש.
בניגוד לכתיבה של פרוזה בדיונית, שהיא תמיד נשף מסכות של אדם אחד (כל דמות היא מסכה. גם הקול המספר הוא מסכה), זה ספר פשוט. המסכה היחידה היא מסכת הפָּנים. איני יודע אם אוכל לחזור למסכות הישנות. אין מה להמציא כשיושבים מתחת עץ, מול קוץ סגול. כרגע אני שָם.
הספר כולל שבעה ציורי נוף של חברי מאיר אפלפלד. השיחה עם מאיר נמשכת למעלה מעשרים שנה.
עורכת הספר: ליאת קפלן
כך כותב דרור בורשטיין על ספרו ומוסיף:
רק ב"אבן חושן" אפשר להדפיס ספר באות מרובעת כבדה כ"ארץ הצבי". תודה לעוזי אגסי ולעמית בן יהודה מ"גופנה".
|
| | | | |
|  | |  | | מנורה בַּשמש? מדוע יש בה צורך? האין זה בזבוז? מדוע יש צורך לומר מילים כמו "הַנָּהָר וְהַגֶּשֶׁר / הֶהָרִים בִּתְחִלַּת דֶצֶמְבֶּר" מול נהר וגשר והרים בתחילת דצמבר? האין הנאמר ברור מאליו?
איתן בולוקן, שבדרכו אל השירה העברית חלף כמתרגם בשירה ובהגות היפניות הגדולות, מביא אל העברית ואל ישראל את המבט בעירומם היפה, העצוב והמסתורי של דברים עדינים, קרובים ופשוטים. דברים כמו "כַּפּוֹת יְדֵיהֶם / בַּתְּמוּנָה הַיְשָׁנָה / אוֹר סוֹף קַיִץ". של מי הידיים? (של מי לא?) האם כפות הידיים בתוך התמונה, או אוחזות בה, ובתמונה יש רק אור, אור של סוף?
נראה שאין תועלת במנורה בשמש. אבל המנורה דומה לשמש, מְחקה במעשיה את מנורת הכוכב הגדולה והרחוקה, מזכירה את קיומה, משתתפת לצידה במלאכת התאורה, תורמת אור. האומנם חסרת תועלת?
דרור בורשטיין
איתן בולוקן נודע כמתרגם מיפנית של שירת ריוֹקאן, מָסאוֹקה שיקי, מיטְסוּ סוזוקי ושיבָּטה טוֹיוֹ. הוא משלים תרגום למבחר מאוסף הכתבים 'שוֹבּוֹגֶנזוֹ' מאת מורה הזֶן דוֹגֶן, בן המאה ה־13. 'מנורה בשמש' הוא ספר שיריו הראשון.
|
| | | | |
| | | .jpg) | | ספר שיריו החדש של דני נגר "וו חיבור" ממשיך במסעותיו למיפוי מחוזות האהבה והתשוקה. לפעמים הוא מחפש את האהבה בכרם גפנים, כמיטב מסורת השירה הארוטית, ולפעמים הוא מתאר את מעשה האהבה במרחב הביתי – במיטה או בשעת ארוחה, כשהאוהבים "מאבדים את כל נימוסי השולחן / וקורעים את הלחם/ בידיים". הווייתו של הדובר בשירים שופעת סערות רגשיות וגופניות שבהן נוטלים חלק שלל דימויים כגון סוס טרויאני, אריה רועד מקור, פרפרים לבנים וגרגרי חול שנסחפים אחרי האהובה במחזורי גאות ושפל. השירים אינם מאבדים תקווה. הם מפללים ומייחלים, מתפללים בדבקות ובלהט ומחפשים בהתמדה "את המפתח / בכניסה // מתחת לעציץ".
רפי וייכרט
"אל תאמיני", כותב דני נגר, "לשקט הזה/ בטני מלאה סוסים טרויאניים." המשפט הזה דומה בעיני להצלפת שוט. רגלי הסוסים מתחילות לבעור ,בטנם הטרויאנית מלאה בחיילי מילים, הדהרה מתחרזת בתשוקה, התשוקה היא בת הדודה של השירה והשירה היא הרגע בו מופר השקט. שירי הספר היפה הזה הם לא פחות מצהלת הסוסים אחרי שנפרצו שערי האורווה , והכול, כן הכול, באהבה גדולה.
רוני סומק
|
| | | | |
| |  | | כבר שנים רבות שלא ראה אור בספרות העברית רומן חניכה משמעותי כמו זה של משה סויסה המתרחש בשיכון שבו מתקבצים עולים חדשים מכל הגלויות. משה סויסה מתאר ברומן בעל סממנים סמי-אוטוביוגרפיים חיים ססגוניים בבלוק צפוף בבית שמש, על קשת דייריו המאוד צבעונית: רב אדוק המתגלה כפרח כמורה לשעבר, שמש של בית כנסת שנולד בקבר וכומס סוד שגיבור הרומן מנסה לפענח, ממזר שאינו ממזר, נזירה גרמניה, זונה שאינה זונה ועילוי תורני שהוא מעין אלישע בן אבויה מודרני, גאון שנכנס לפרדס, ומשפיע לא במעט בהשקפותיו על גיבור הסיפור, נער דתי-חרדי הצומח לעינינו.
אולם, ליבת הרומן המאוד ייחודי הזה הם לבטיו של הגיבור בעולם הישיבות ובעולם האמונה. "העילוי" מעלה שאלות הגותיות חשובות, פילוסופיות ואמוניות, ומזווית חקרנית. הרומן מתרחש בכמה מישורי זמן, והעלילה מסופרת בעיקר מנקודת מבטו של אדם במיטב שנותיו, השב ארצה מחו"ל אל השיכון שבו גדל כדי להיפרד מגיבור ילדותו, השמש שבו נפשו נקשרה, השוכב על ערש דווי, וכל זאת בתקווה לגלות סוף-סוף את סודו הכמוס.
"העילוי" משתייך לסוגה של ספרות אמונית, שאיתה מזוהים סופרים ידועים כמו חיים באר, הרב חיים סבתו, דב אלבוים ואחרים, אך הוא סולל לעצמו דרך עצמאית משלו וניכר שמדובר בכותב בעל 'קול' בשל וסגנון מושך והומוריסטי, העשוי לדבר אל מעגלי קוראים נרחבים.
משה סויסה, יליד מרוקו שגדל בבית שמש, הוא רב ישראלי החי כיום בארצות-הברית. בשעתו היה מקורב לכמה מגדולי התורה, ופרסם מאמרים רבים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". "העילוי" הוא ספרו הראשון.
|
| | | | |
| | | | | | | | | | | | | | | | |
|
