• אבן חושן

המפלצת הידידותית ממותה

זהו הספר הראשון בסדרת ספרי ילדים שנכתבים על ידי ילדים,
סדרה שמאפשרת לילדים בכל העולם לכתוב, לצייר ולהביע את עצמם בנושאים שונים.
הסדרה, ילדים כותבים לילדים מיועדת לכותבים בגילאי 12-8 ומזמנת להם במה לפתח את היצירתיות שלהם.
סדרה זו, בהיותה פתוחה לילדים מכל העולם, תוכל לשקף את תמונת עולמו של הדור החדש.

איך נראה ספר ילדים כשהוא כתוב על ידי ילד בן 8?
האם ילד שכותב לבני גילו יכול לגעת עמוק יותר בקוראים שלו ממבוגר? האם עולמו הפנימי של ילד בן 8 מאפשר לו לחלק את החוויות שלו עם ילדים בני גילו?
והאם התוצאה צפויה להיות אמיתית יותר?

 

חלק מהתשובות לשאלות אלו תוכלו לגלות אחרי שתקראו את ספרו של אבריאל, ילד רב דמיון בן 8 מתל-אביב, שכתב את הספר ממותה


 

סופר ילדותי

 

ספר שכתב ואייר ילד בן שמונה יצא עכשיו לאור – ראשון בסדרה של ספרים שילדים כותבים לילדים.  המחבר, אבריאל מובקוביץ, היום בן 11, מאכזב קצת את היוזמים, המקווים לחבב בצורה זו את הקריאה על ילדים. הוא כבר לא אוהב לקרוא, מעדיף קומיקס ומשחקי מחשב, ובכל זאת השלים עתה את כתיבתו של סיפור נוסף

דנית ניצן | מוסף הארץ, 17.5.2005

 

זה התחיל במשימת כתיבה שאבריאל מוסקוביץ, שהיה אז בן שמונה, קיבל בבית הספר.

כשהמשימה נשלמה היה בידיו סיפור שכתב ואייר. את הסיפור ראתה האמנית הילה לולו לין, ידידת המשפחה, והיא הראתה את הסיפור למו"ל עוזי אגסי, בעל הוצאת "אבן חושן".  אגסי נפגש עם דוד מוסקוביץ, פרסומאי ומעצב גרפי במשרד הפרסום "צרפתי שטרנשוס זמיר" ואביו של אבריאל, לשיחה על ילדים, קריאה, ספרים ומה שבינהם, והשניים הסכימו שיש מה לעשות כדי לחזק את הקשרים המתרופפים בין ילדים לספרים.  התוצאה הראשונה של השיחה היא ספרו של אבריאל מוסקוביץ, "המפלצת הידידותית ממותה", הנמצא כבר בחנויות, והוא לא יהיה היחיד.

על גב הספר מופיעות כמה שאלות: "איך נראה ספר ילדים כשהוא כתוב על ידי ילד בן שמונה? האם ילד שכותב לבני גילו יכול לגעת עמוק יותר בקוראים שלו ממבוגר? האם עולמו הפנימי של ילד בן שמונה מאפשר לו לחלק את החוויות שלו עם ילדים בני גילו? האם התוצאה צפויה להיות אמיתית יותר?" שאלות אלו מעסיקות קבוצת אנשים שמובילה פרויקט ששמו "ילדים כותבים לילדים" – הנובע מתחושתם ומתקוותם שאכן, כל התשובות חיוביות.

אל אגסי חברו איריס ארגמן ורחל מעודד, מפעילות תכניות לעידוד קריאה בבתי ספר מטעם "קרן קרב למעורבות בחינוך", ודוד מוסקוביץ.

כולם נקלעו לעשייה באופן ספונטני, ועוסקים בפרויקט בהתנדבות. התכנית היא להדפיס מדי שנה שישה ספרי  ילדים, פרי עטם של ילדים, וכבר עכשיו צצו שאלות חדשות: איך לבחור את הספרים הבאים, כיצד לממן את הדפסת הספרים הנוספים והפצתם, ועד כמה מותר או צריך להתערב בשפה ובתחביר של ספורי הילדים.

מיד לאחר חופשת הפסח נפגשה החבורה, ועל השולחן במשרדו של מוסקוביץ הניחה איריס ארגמן כשלושים סיפורים מאוירים שכתבו תלמידי כיתות ב'-ג', "טיפה מייצגת בלבד" של היצירות שהיא אוספת בבתי הספר שבהם היא מפעילה תכניות לעידוד קריאה. המדגם מעורר את התיאבון: הסיפורים המאויירים רבי החן מעידים כי עדיין אפשר לעודד ילדים להתחבר לעולם הקריאה והכתיבה, וכי לא אבד הקסם שבמלה המודפסת על הדף.

עלעול בסיפורים – "המכשפה שרצתה להיות טובה" , "הרפתקאות בג'ונגל הפרא" , "מסיבת יום ההולדת של דן" , "החתול שהלך לאיבוד" , "המסע לארץ החלומות" , "חתולים בגשם" , "הדובי הקסום בעולם" , ועוד ועוד סיפורים על מכשפות, מפלצות, הרפתקאות, מסעות, ושאר מעשיות – מחזק את התחושה שכשילדים כותבים לילדים, הם עושים את זה אחרת. ואולי יש בסיפוריהם עולם ושפה שימשיכו את חבריהם לרצות לקרוא, אם לא לכתוב בעצמם.

 

כלב כבן-אדם

 

כששואלים את אבריאל מוסקוביץ, היום בן 11, אם כתיבת הסיפור עוררה אצלו את החשק לקרוא, התשובה היא דווקא "לא". מוסקוביףץ אף לא סיפר לחבריו שהסיפור שכתב הודפס והופץ לחנויות. "זה לא מעניין אותם", הוא אומר. "מעניין אותם כדורגל, ומשחקים במחשב". ואותו מה מעניין? "משחקים במחשב, וקומיקס. אני כבר לא אוהב לקרוא. זה חנוני".

כדי לשוחח עם אבריאל היה צורך לשלוף אותו ממשחק המחשב Counter Strike , שבו היה שקוע – "משחק של הריגות", הוא מסביר בהתלהבות. אביו מספר שלפני כמה שבועות, כשחגגו לאבריאל יום הולדת 11, הוא קיבל במתנה ספרים רבים, והלך לחנות להחליף את כולם במשהו אחר. "הוא חיפש משחק מחשב או דיסק או כל דבר שהוא לא ספר, למרות שהוא היה בחנות ספרים".

אמנם אבריאל מנסה להיראות אדיש, אבל העובדה שסיפורו הודפס ומופץ בכל זאת גרמה לו קצת נחת. "הרגשתי כאילו עשיתי משהו אמיתי", אומר אבריאל. "שמחתי לראות את הספר שהוא אמיתי, ושעשיתי מפלצת אמיתית וילד אמיתי". לדעת אביו "הצמדת תו מחיר ליצירה שלו, הערך הכספי שלה, והפרסום של הסיפור כמוצר בר קיימא, בכל זאת גרמו לו ולחבריו להתייחס לסיפור הזה כאל משהו שונה. זה עשה אצלם הבדל בהתיחסות, הפך את הספר ל'קול' בעינהם' לפני שהם חזרו לכדורגל ולמחשב".

למרות הקשיחות המופגנת כלפי עולם הספרות, אבריאל השלים זה עתה כתיבתו של עוד סיפור – "הסיפור על הכלב המוזר". הסיפור החדש עוסק בכלב שמתנהג כמו בן-אדם, והילד שהוא בעליו מתקשה לקבל את זה, "כי כשכלב מתנהג כמו בנאדם הוא בעצם מתנהג בצורה משונה בשביל כלב, והילד לא יודע מה לעשות עם כלב שמתנהג בצורה שונה מאיך שכל הכלבים האחרים מתנהגים", מסביר אבריאל. "זה מעצבן אותו במקום שהוא פשוט יקבל את זה".

"המפלצת הידידותית ממותה" מספר על ילד ששמו דני, שחי לפני הרבה שנים, "כשהעולם היה צעיר". בלילה הוא חלם שהמפלצת הנוראית הנקראת ממותה היא בעצם ידידותית, וכשהתעורר יצא לברר את האמת. הוא הגיע אל המפלצת, שאכן אמרה לו "אני לא אפגע בך, אני מחפשת חברים כבר שנים. אולי אתה רוצה להיות חבר שלי". דני והמפלצת התיידדו, הוא סיפר לחבריו שהיא בכלל לא נוראית, ומאותו יום אף אחד כבר לא פחד ממנה יותר.

כשדפנה איזנברג, בת 35 מהרצליה, קראה את הסיפור לשני ילדיה- מתי, בן ארבע וחצי, ואלה, בת שנתיים וחצי – הם שמחו לצעוק "ממותה!", שכן זהו גם שם החיבה שבו הם מכנים את אמם. בתום הקריאה הראשונה אלה פרשה לענייניה, ואילו מתי ביקש "שוב", ושיתף פעולה בהשלמת מלים ובקריאה "ממותה!" כשזה התבקש.

לדעת איזנברג נושא הסיפור אינו חדש, כי "ילדים מתיידדים עם מפלצות בספרות ובקולנוע כל הזמן". אבל מה שמושך בו הוא הפשטות והישירות. "המפלצת לא היתה צריכה להוכיח את עצמה, לשדל, או לעמוד במבחנים. והילד לא היה צריך להתגבר על שום דבר בדרך. היא פשוט אמרה שהיא רוצה להיות חברה, הוא הסכים, והם נהיו חברים – די כמו בחיים, כשילדים שלא מכירים בכלל נפגשים ותוך רגע הם חברים, בלי כל התהליכים שהרבה ספרים מתארים".

בכתה ג' בבית הספר התל אביב א"ד גורדון קראה המורה דפנה ברגר לתלמידים את "המפלצת הידידותית ממותה", פעמיים. בפעם הראשונה היא פשוט קראה את הסיפור בקול. ילדי הכתה חיבבו את הספר, היא מספרת, אך אמרו שהוא מתאים לגילאי גן עד כיתה ב'. הם אמרו שהסתקרנו משם הספר, וידעו להגיד שהוא עוסק בפחדים של ילדים, בחברות, ובכל שאין לבחון חבר לפי מראהו, אלא לפי אישיותו והתנהגותו. על האיורים אמרו הילדים שהם נראים מוזרים.

אז סיפרה להם המורה שאת הספר כתב ילד בן שמונה, ושהוא גם אייר – וקראה אותו בפעם השנייה. הילדים התלהבו מאוד מכך שאת הסיפור כתב בן גילם, ואף הופתעו משמו (אבריאל), כי "השם שלו זה לא שם של ילד, אז לא ניחשנו". אחרי הקריאה השנייה גם הפגינו יותר התלהבות מהסיפור, והסבירו זאת בכך שאבריאל "כותב כמו ילד ולכן מבין יותר את הדברים שמעניינים את הילדים". הפעם התייחסו לאיורים באופן סלחני יותר, וציינו שהם אוהבים במיוחד את הדמויות שעל הכריכה (בגוף הספר הציורים הם בשחור-לבן. על הכריכה הם נצבעו בשלל צבעים).

בשיחה עם ילדי הכיתה הם ביקשו לדעת אם ייצאו עוד ספרים בסדרה הזאת, ואחדים שאלו אם גם הם יכולים לנסות לכתוב.

 

יצור כחול ושעיר

 

בפגישה של יוזמי הסדרה – אגסי, מעודד, ארגמן ומוסקוביץ – הוסכם שבתוך שלושה שבועות יגמרו לאסוף את מאתיים הסיפורים המועמדים לפרסום, ושלושים מתוכם יוגשו לבחירת ועדה בתחילת יוני.  הוועדה, שבה שלושה אנשי מקצוע בתחום החינוך והספרות ושני ילדים-קוראים, תעשה את הסינון הסופי ותבחר את ששת הספרים שיודפסו לבסוף.

אחד הסיפורים שנקראו בפגישה המרובעת היה "המכשפה שרצתה להיות טובה", המתאר מכשפה שאף אחד לא האמין לה שכוונותיה טובות, למרות כל נסיונותיה להוכיח זאת. רק אחרי כמה פעולות פילנתרופיות, ופעולה אחת נועזת, הסבירו ילדי העיר שבה גרה לראש עירם בעל הדעות הקדומות, שהמכשפה בעצם טובה ויכולה להועיל, והוא מינה אותה לתפקיד שוטרת.

בסיפור "הרשלה" מסופר על ילד שזה שמו, שבעזרת שד שיוצא ממנורה עובר הרפתקאות בטורקיה, פוגש במלך שמעמיד אותו במשימות (בהן "לאכול חמישה בשרים ולשתות 11 בקבוקי בירה"), וזוכה בנסיכה (טורקית מן הסתם).

בסיפור "הרפתקאות בג'ונגל הפרא" המאויר באופן מקסים, מסופר בילדה שנכנסה עם אמה לחנות ספרים,, וכשאמה בחנה ספרי בישול, היא דפדפה בספר על ג'ונגל. לפתע מצאה הילדה את עצמה בתוך הג'ונגל וחוותה הרפתקאות מלבבות (כמו מפגש עם טרזן וג'יין) ומפחידות (מפגש עם תנין ענק), עד שחזרה למציאות, כלומר לחנות הספרים.

רבים מהסיפורים מציגים עזרה הדדית ושיתופי פעולה, גם אם לא מתוך כוונה ללמד התנהגות כזאת או להטיף לה. למכשפה שרצתה להיות טובה עזרו ילדי העיר, להרשלה עזר השד מהמנורה, לילדה שבג'ונגל עזרו טרזן וג'יין, בסיפור "המסע לארץ החלומות" נקלע הילד החולם להרפתקאות מתישות שמהן חילצה אותו אמו, כשהעירה אותו וגרמה לו להבין שהכל היה חלום. בסיפור "החתול שהלך לאיבוד" עוזר "יצור כחול קטן ושעיר" לחתול האבוד למצוא את משפחתו, וכך הלאה.

רבים מהסיפורים נוגעים בעולמות הפנטסיה, הדמיון, המפלצות והמכשפות. הפנטסיות לא בהכרח מכילות פעולה הרואית, שאינה אפשרית בחיי היומיום – הן מתקדמות הרבה פעמים בעולם קצת אחר, דמיוני. למשל, "ארץ התותים": אֵם מעירה את ביתה ליאור ומבשרת לה שהן נוסעות לארץ התותים לקטוף תותים. "כשהגענו ראיתי הכל אדום וירוק, תותים אדומים גדולים ותותים אדומים קטנים ומעליהם עלים ירוקים וגדולים והכל נראה ממש כמו אגדה".

בסיפור אחר זוהי ארץ הלבבות – "היו בה בתים מלבבות ועצים מלבבות וציפורים מלבבות בכל מיני צבעים יפים. אפילו האנשים היו עשויים מלבבות. בארץ הלבבות לא היו מלחמות ולא היו ריבים וכולם אהבו אחד את השני. זו היתה ארץ שהיה בה רק טוב ולא רק רע".

תכונה בולטת נוספת של הסיפורים שנאספו בתכניות עידוד הקריאה שמפעילה קרן קרב בבתי הספר, היא שכמעט אין בהם ספרים "דידקטיים" המטפלים במשברים כגירושים, היוולדו של אח נוסף, מעבר דירה, פיגוע, נכות, מעבר מגן לבית הספר – חוויות שנתפשות על ידי כותבים מבוגרים כמרכזיות בעולמם של ילדי זמננו.

וישנם גם הבדלים ברורים בין הסיפורים שכתבו וציירו בנים, לאלו שכתבו וציירו בנות. "התפישה שבנים הם ממארס ובנות מוונוס מתגלה כנכונה לגמרי כשבוחנים את הציורים המלווים את הסיפורים", אומר דוד מוסקוביץ. "גם כשהם כותבים סיפורים בנושאים רגועים, הבנים מוציאים מתוכם אגרסיוויות בציור המלווה את הסיפור. סוג הקו, הטקסטורה שהם ממלאים, הכל אקספרסיווי מאוד, חזק מאוד. יש לבנים גישה קומיקסית, אקספרסיוניסטית לציור. עולם הדימויים הגרפי של בנים שואב מעולם המשחקים והמחשב, הצורות חדות ויש בציורים זיזים וזוויות. בנים גם מוכנים להסתפק במעט מאוד צבעים, בעוד שהבנות בוחרות בהרבה צבעים, עדינים יותר".

 

חוויה אינטימית

 

"מדגדג לי באצבעות לראות ילדים כותבים וקוראים", אומר עוזי אגסי, מו"ל ההוצאה "אבן חושן". לדבריו, להוציא ספר אחד, מוצלח ככל שיהיה, זה לא ריאלי, ולכן הוא לא ממש שקל את האפשרות כשראה לראשונה את ספרו של אבריאל. אבל "בעת שנוצר הקשר ביני לבין משפחת מוסקוביץ, עלתה בי המחשבה שאולי במקום לדחות ספר אחד, נפתח את הדלת להרבה ספרים נוספים. הרעיון שעומד מאחורי התכנית הוא אידאולוגי, וזה משהו שקשה להגיד בהוצאה מסחרית, אבל אני רוצה לעודד כתיבה יצירתית אצל ילדים. ממש מדגדג לי לראות עוד ילדים כותבים וקוראים".

משפחת מוסקוביץ והמו"ל אגסי התחברו עם קרן קרב, "כדי לעבוד בצורה יותר ממוסדת ושיטתית עם מדריכים של הקרן, שמצויים בבתי ספר, מצויים בקשר עם ילדים, והם בעלי מקצוע שנזהרים לא להתערב ביצירה אלא יודעים לעודד אותה".  את הסיפורים אוספות ארגמן ומעודד בפעילותן השוטפת בבתי הספר. הן לא הכריזו על "פרויקט" , "תחרות" או "משימה" לצורך כך, אלא עובדות דרך שגרה על טיפוח מיומנות הכתיבה והקריאה.

מנכ"ל הקרן, ניסים מטלון, אומר שברעיון של "ילדים כותבים לילדים" יש משהו פשוט, כאילו מתבקש. "כשילדים כותבים סיפורים, מתוך עולמם, ובשפתם, הם מקבלים הזדמנות משמעותית למקם את עצמם חברתית – הם רואים איפה הם ומי הם ביחס לאחרים שגם הם ביטאו את עצמם באופן דומה. ובנוסף, יש להם הזדמנות לראות שיקוף של עצמם דרך מה שאחרים כתבו, וזה נותן להם לגיטימציה. כל זה גם מחזק את הקשר לקריאה ולכתיבה".

מטלון מבכה את ירידת קרנה של היכולת המילולית, שהיא "העושר הפנימי, המחשבה. דלות מילולית יכולה ליצור חוויה של התמעטות אנושית. דלות מילולית למעשה מונעת את היכולת לפרוש כנפיים ולהגיע למרחקים. זה מצמצם את ההוויה. וקריאה לא באה על חשבון שום דבר אחר, היא לא מחליפה או מנטרלת כלום. אנחנו מנסים לאזן בין שלל הגירויים האחרים שמסיטים את הילדים מהספרות, ושמנטרלים את האקטיוויות היצירתית שלהם, לבין מתן אפשרות ליצור, להשמיע קול".

שלל הגירויים בחייהם של ילדים יכולים אמנם להיות איום, אבל גם גורם שידחוף את הילדים בסופו של דבר בחזרה אל הקריאה, אל הספרים, אומרת איריס ארגמן, מנהלת תכנית לספרות ילדים מטעם קרן קרב, שספרה "דובון ולישון" יצא זה עתה לאור בהוצאת מפה. "כשילדים גולשים המון באינטרנט, שהוא מדיום חזק וצבעוני ותובעני, והטקסט בו לא לינארי אלא היפרטקסט, הקריאה נהיית קופצנית, מעייפת, מתישה. הם מחליטים משהו ולא מגיעים לשום מקום, כי הטקסט מעביר אותם ממקום למקום ואין נקודת סוף.  עם ספר יש אינטימיות, והוא מנתק אותך מהמקום שבו אתה נמצא, מהכאן ועכשיו, לוקח אותך למקום אחר, מרגיע, ופעולת הקריאה הזאת לא מעייפת".

וכשהאינטרנט מסייע לילדים להתחבר טוב יותר לספרים, הוא מצליח לדעת ארגמן במה שדרכי ההוראה השגורות נכשלות בו לא פעם לחבב את הספרות על ילדים בלי שהם יקשרו אותה עם "מטלות" , "חובות" , "דוחות" , ושאר משימות מעיקות. הוראת עידוד הקריאה בבתי ספר היא דידקטית, אומרת ארגמן. הגישה מוטעית – מבקשים מהילדים לקחת מסר מספר.

"למה צריך למצוץ מהספר משהו, מסר? אי אפשר סתם להינות ממנו? למה צריך לחפש, כמשימה, איזה מסר, ואז לדרוש בו? שיעזבו את המשימה ויתענגו על הקריאה".

רק אם מורים והורים יבינו שספר אינו כלי או צינור להפיק ממנו משהו, ההנאה תהיה שלמה, אומרת ארגמן. "לא על כל דבר צריך לעשות וי, לא על כל דבר צריך להגיש, לדווח, לענות. ילד מפיק תועלת מהספר, ומהקריאה, גם אם הוא לא נדרש לעשות באופן אקטיווי משהו מיידי בעקבות הקריאה".

אז איך מעודדים קריאה?

"קודם כל צריך שבתחום הזה יעסקו אנשים שאוהבים לקרוא ושקוראים את הספרים. אי אפשר שמורה מחליפה תיקח ילדים לשעת ספרייה, שם כיתה שלמה של 40 ילדים, בעלי יכולות שונות, עבר שונה, העדפות שונות ואופי שונה יידרשו לקרוא ולדווח על אותו ספר בדיוק.

בית ספר צריך שיהיה בו מקום מזמין ונעים, שבו יהיו הספרים ופינות הקריאה, עם צבעים, ופופים, ופינות שונות, והפעלות, ומפגשים עם סופרים ומאיירים, ומורה או ספרנית שזה חשוב לה, ומקום לכל ילד לממש את היכולות שלו והיצירתיות שלו והרצונות שלו בתחום הקריאה. וצריך להתאים לכל ילד את הספר הנכון בשבילו, ולא לכפות עליו משהו שאמור להתאים לגיל שלו".

 

אמא עושה בושות

 

מקום כזה, אמנם וירטואלי, נמצא באתר האינטרנט "מאגר כנפיים – ספרים טובים לילדים ולנוער". האתר מיועד, לפי עמוד הבית, "לילדים בגיל 14-10, לספרנים, להורים, לאחים בוגרים של ילדים בגילאים האלה, ולכל מי שספרות ילדים יקרה ללבו". במאגר יש מידע על ספרים המוגשים בצורת פרופיל של הספר: כותרתו, שם המחבר, ההוצאה לאור, שנת הפרסום, מספר העמודים, תמצית העלילה, הרחבה על היבטים ייחודיים של הספר ופרטים על המחבר.

האתר צבעוני, נגיש וקל להתמצאות, נוח להפעלה ומלא מידע בכל צורה, העונה על צרכים שונים. ילד שקרא ספר של סופר כלשהו ואהב אותו, צריך רק להקליד את שמו של הסופר כדי לגלות ספרים נוספים שכתב, עם תקציר על כל ספר. ילד שמחפש משהו ולא יודע מה, יכול להתחיל את החיפוש בכניסה לרשימה לפי ז'אנר – מסעות, בעלי חיים, או כל תחום שמעניין אותו. רשימת "מצעד הספרים" של משרד החינוך, המובאת באתר במלואה, גם היא כלי עזר שמושי ואהוד על הילדים משתמשי האתר. מי שאהב ספר אחד מהרשימה, יכול לחפש ספר דומה לפי הקריטריונים שלה.

פורומים שבהם ילדים דנים בספרים, מחליפים רשמים, ממליצים ומחליפים דעות על בחירותיהם של הגיבורים, מראים שאפשר למצוא קהילה תוססת גם בענייני ספרות, לא רק בענייני כוכבי ערוץ הילדים. "הספר 'אבא ארך רגליים', הוא גם יפה, גם מרגש, אבל גם עצוב", כותבת למשל לירון בפורום "קוראים-כותבים". "זה ספר שאפשר לקרוא בו עוד, עוד ועוד! וזה מה שאני אוהבת בספרים! שתמיד יהיה חשק לקרוא בהם!"

דבורה אמיר, מנהלת תכנית "קוראים-כותבים" במט"ח (מרכז טכנולוגי חינוכי), מספרת שילדים מגלים מעורבות רבה בעולמות הספרותיים שנפתחים אליהם כשהם קוראים ספר, וזאת באה לביטוי בפעילות ענפה בפורומים ברשת. "הילדים כותבים על תחושות שלהם בקריאה, מתלבטים עם חבריהם לפורום מה הם היו עושים במקום הגיבור או הגיבורה, משוחחים על המורכבות של הסיטואציות שהספר מציג להם, ואפילו סתם מתארים לחבריהם איפה היו ומה הרגישו במהלך הקריאה".

אמיר מביאה כדוגמה את הדיונים סביב ספר הילדים שתורגם מגרמנית, "שמריהו מקופסת השימורים": "הספר מתאר אשה בוהמיינית, מוזרה, שמקבלת קופסת שימורים עם הוראות, שאחרי שהיא ממלאה אותן יוצא משם בסוף ילד. והיא מגדלת אותו. אבל היא אשה מקורית ומיוחדת והוא ילד מרובע, ויש ביניהם קונפליקטים שנובעים מזה שהוא שמרן ומרובע והיא מקורית ושונה מאמהות אחרות. בסוף מתברר שהוא הגיע אליה בטעות ורוצים לקחת אותו ממנה".

בפורום "קוראים-כותבים" דנים הילדים בשאלה אם מוטב ששמריהו יישאר עם האם או יילקח ממנה. "מתברר שרוב הילדים נורא מרובעים, הם לא היו רוצים אמא שעושה בושות. הם דומים דווקא לילד הזה, בכך שהם רואים באמא הזאת משהו שלא משתלב". הספר נכתב גם כביקורת על החברה הגרמנית המרובעת והשמרנית, אומרת אמיר, "אבל בארץ הילדים מתייצבים בצד של החברה השמרנית ולא בצד של האישיות האחרת".

ספר נוסף שמעורר דיונים סוערים בפורום הוא "הממלכה של קנסקי". בספר מסופר על ילד שמגיע לאי בודד שבו תושב יחיד, יפאני ששמו קנסקי, מציל אותו, מטפל בו, מלמד אותו לשרוד ותומך בו. אולם אותו קנסקי גם מונע מהילד לשדר אותות מצוקה ולהבעיר מדורות, כדי שלא יימצא ויילקח משם. "אחרי הקריאה בספר תמיד מתפתחים דיונים רגשניים בשאלה אם קנסקי בסדר או לא", אומרת אמיר. "יש שמגדירים אותו כדמות של מטפל ומציל, ויש המגדירים אותו כאנוכי. הילדים ממש מתלבטים, יש בינהם שאומרים שהוא בודד וממש מזדהים איתו".

דיוקן של ילד שמתכונן לקרוא את "הממלכה של קנסקי" מספק נעם, המציג את עצמו כך בתחילת דיון בפורום: "אני אוהב בכדורסל את מכבי תל אביב ובכדורגל את מכבי חיפה. אני טריפוליטאי וסבא וסבתא שלי באו באוניית מעפילים ואני מאוד אוהב אותם. אני אוהב לאכול שווארמה ופסטרמה ופיצה ורואה דרגון בול זי. אנחנו במשפחה שבע נפשות בלי עין הרע. אני מאוד מקווה שאוהב את הספר ואקרא בו הרבה".

מצב הקריאה לא כל כך חמור כפי שמתארים אותו, מעידה אמיר. "זה לא בלתי אפשרי לעודד ילדים לקרוא, זה רק יותר מאתגר בימים אלה. ילדים אמנם נחשפים לכל מיני טקסטים, בתוכם גם ג'אנק, גם שטויות באינטרנט וגם חוברות דביליות, אבל עדיין עולם המבודרים יכול להדריך אותם למפגשים עם ספרות טובה. זה אמנם קשה, אבל זה חיוני כי ספרות איכותית מלמדת על החיים ועל מורכבותם, על קונפליקטים, ונותנת כלים להתמודדות עם אספקטים רבים של העולם. וזה התפקיד של ההורים והמורים ואי אפשר להתנער מזה בלהגיד שהילדים כבר קוראים באינטרנט, אז לא צריך לקרוא איתם".

סקרים של מט"ח הראו שילדים רבים נחשפים לראשונה לסיפורים, לספרות ולקריאה בעת פעילויות בספריות ובשעת-סיפור. "כלומר, ההורים די מזניחים את עניין עידוד הקריאה, וחבל, כי תיווך של מבודר הוכח פעמים אין ספור כקריטי לפיתוח יכולות קריאה ואהבה לקריאה אצל ילדים. בארצות הברית יש תכנית לאומית שנקראת into books , שבה מבודר מאמץ ילד וחונך אותו לקריאה. המבודר קורא ספר עם הילד, משוחח איתו על הספר, מקשיב לתגובותיו.

האינטרקציה עם מבוגר וקריאה משותפת מחזקים את הקשר והחוויה והמיומנות.

ויעיד על כך נדב, בן 11, שמפנה שאלה דחופה בעניים :הממלכה של קנסקי" אל מנחת הפורום: "אני חייב לדעת – האם הסיפור הוא אמיתי"?

 

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

 

מחיר קטלוגי: 45.00 ש"ח
המחיר שלנו: 36.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד