שתי אגדות

”שתי אגדות“, ספר שלישי ב“שוהם“, סדרת הסיפורים הקצרים. נדפס אופסט
באות ”דרוגולין“ על נייר ”קונדט“ 170 גרם. המהדורה הביבליופילית
נדפסה ב- 56 דפסים על נייר ”ארש“ 160 גרם. חתומה בידי
האמניות. תחריט אקווטינטה צבעוני מעשה ידי
מאיה כהן לוי ממוספר וחתום
מלווה את המהדורה

אגדות – כפי שידוע כל מי שיש בלבו אהבה למסורת הוותיקה של סיפורי האגדה הקלאסיים, כאלו של אוסק ויילד והנס כריסטיאן אנדרסן – לא נועדו לילדים בלבד. במיטבן הן נוגעות בנו לא פחות מספרות ”מוצהרת“ למבוגרים, והן מבטאות באופן לא פחות מורכב, כוחות עמוקים הפועלים בנפש פנימה ובעולם שבחוץ. כאלו הן שתי האגדות שבספר הזה.

הספר הזה אינו לדפדוף של פעם אחת, ואף לא לקריאה אחת, אלא לקריאה חוזרת ונשנית. להכנס לעולם האגדה פעם דרך המלים ופעם דרך הציורים.

פוחלצים של ינשופים
אבנר הולצמן | ידיעות אחרונות 10/12/99

הוצאת אבן חושן קנתה לה, בשנים האחרונות, מעמד ייחודי בתעשיית המו“לות הישראלית. נראה, שהייעוד המובהק שלה, כפי שנקבע על ידי בעליה, עוזי אגסי, הוא להחיות ולטפח את התרבות הביבליופילית העברית, כלומר, את האסתטיקה של הספר כמוצר חזותי יפה, וזאת באמצעות ההקפדה האנינה על כל היבטיה של מלאכת הספר: בחירת סוג הנייר והכריכה, קביעת הפורמט, עיצוב אותיות הדפוס, העימוד, התאמת הטקסטים והתמונות. כל אלה אמורים להפוך את הספר לזירת מפגש הולמת בין התוכן המילולי לבין התוכן החזותי, כלומר בין הסופר לבין האמן הפלסטי, המצטרף אליו כמחבר-שותף, שתפקידו חורג מעבר לאיור גרידא.

כוונה מוצהרת כזו מונחת גם ביסוד ’שתי אגדות‘, פרי יצירתן המשותפת של הסופרת דורית פלג והציירת מאיה כהן-לוי. הספר הופיע במתכונת אלבומית מהודרת, וכן במהדורה ביבליופילית מצומצמת חתומה וממוספרת, כשמול כל עמוד של טקסט מוצב ציור צבעוני, האמור להתקשר בדרך כלשהי לתוכן הסיפור. הפרטים הנמסרים בשולי הספר, וכן בהקדמתו החגיגית של אגסי, מעידים על גודל השקידה שהושקעה ביצירתו ובהפקתו, שהגיעה לשיאה בהסתגרותן של שתי המחברות במשכנות שאננים, לשם הבאת מיפעלן המשותף לידי גמר.

אותה הקדמה מצטטת גם את מחמאותיהן הנלהבות של שתי האמניות זו לעבודתה של זו, מאזכרת את האילנות הגדולים שהן תולות עצמן בהם (אנדרסן, אוסקר ויילד, קיפלינג) וגדושה דברי התפעמות של המו“ל מן המוצר המוגמר. כל המחוות, המאוד בלתי-צנועות האלה, בהחלט אינן לטובת הספר, משום שהן יוצרות אצל הקורא ציפיות מוקדמות שאין גבוהות מהן.

שני הסיפורים המרכיבים את הספר מתרחשים, אכן, בעולם אגדי שהכל בו אפשרי. הראשון עוקב אחר קורות הילדה אטי, המתגוררת בבית סבתה ומסייעת לה לאבק בזה אחר זה את ארבעים ושישה חדריו הגדושים חפצי חן, אוצרות ותעלומות. הגדולה שבתעלומות חבויה בתיבת התפירה של הסבתא, שכל אחת מקומותיה היא פתח לעולם קסום ומסתורי. רק הקומה התחתונה חתומה בפני אטי, משום שהיא משמשת שער כניסה לעולם המתים, שבו מתגוררים, בין היתר, הוריה שנפטרו בינקותה יחד עם שאר מתי המשפחה לדורותיהם. אלא שלאחר מות הסבתא מגשימה אטי את תשוקתה, מרהיבה עוז ונבלעת אף היא באותו עולם אפלולי. הסיפור השני מתאר את מסען של שתי חיות-צעצוע, פיל ודג, לאחר שנסגרה חנות הצעצועים שבחלונה שכנו למעצבה ימים רבים.

נדודיהם מביאים אותם לארצות רחוקות, שם הם חוזים בכל פלאי תבל הססגוניים. במהלך המסע המענג הם תומכים זה בזה בנאמנות – תחילה נושא הפיל על גבו את הדג באקווריום שלו ודואג לכל צרכיו, וכאשר הדג גדל ומתחזק הוא מרכיב את ידידו על גבו ומסייר עמו בממלכות הים.

מעבר להבדלים בים שתי מסגרות העלילה ניכר היטב היסוד המשותף לשני הסיפורים. שניהם מושתתים על תבנית המסע הקסום בעולמות אקזוטיים, המזמן לנוסע שרשרת בלתי פוסקת של פגישות עם חפצים מרהיבים ומראות מפליאים.

בתבנית עלילה זו כשלעצמה קיים, כמובן, פוטנציאל אגדי-דרמטי רב, אך הוא אינו ממומש כאן כלל, וזה לדעתי שורש חולשתו וכישלונו של הספר. שכן שני המסעות המתוארים כאן אינם אלא שורה של מעברים סתמיים מאתר לאתר, שבכל אחד מהם פוגש התייר רשימה אינסופית של אובייקטים העוברים כבסרט נע מול עיניו של הקורא. הנה דוגמא אחת מיני רבות: ”היא הייתה צריכה לאבק את כל ארבעים וששה החדרים שלה, שכל אחד מהם היה מלא וגדוש בקופים ובבלרינות, בבלונים קמוטים ובמטבעות זהב, בסירים מחוררים ובתיבות נגינה עם מכסה משובץ שנהב, בכפתורים ובשידות, במכונות כביסה ובמכונות מזל שיצאו מכלל שימוש, בקרפדים מאולפים קשישים ובתיבות שניצלו מספינות טבועות, בלוחות שחמט מגולפים המונחים על שולחנות עם רגלי אריות, בפוחלצים של ינשופים ובינשופי-פוחלץ, בקופסאות סיגרים ובשיני שום מוחמצות, ובהרבה הרבה אבק“ (עמ‘ 10).

ומה נותר לקורא, לנוכח הרשימות הקטלוגיות האלה, אם לא למשוך בכתפיו באדישות. מה לו ולגיבוב מיכני זה של כלים וחפצים, האמורים לשובב את נפשו בצבעוניותם האקזוטית ולמעשה רק מטילים עליו שיממון. שהרי אין בשתי האגדות לא רגש חי ולא מתח סיפורי, לא אמיתות נפשיות ולא הפלגות דמיון מקוריות, אלא רק איזו דקורטיביות ממותקת-מפוייטת. בוודאי שאין מתממשות כאן הבטחות המו“ל על האגדות ה“נוגעות בנו לא פחות מספרות ’מוצהרת‘ למבוגרים, והן מבטאות, באופן לא פחות מורכב, כוחות עמוקים הפועלים בנפש פנימה ובעולם שבחוץ“ (עמ‘ 5). די להיזכר, לשם השוואה, בסיפור ”חייל הבדיל הקטן“ של אנדרסן – אף הוא תיאר קורותיהם של זוג צעצועים – כדי להיווכח בהבדל התהומי שבין אגדה חיה ונושמת, רבת המצאות וספוגה רגש עמוק, לבין התרגילים הסטריאוטיפיים של דורית פלג. גם ציוריה של מאיה כהן-לוי אינם מצילים את המצב אף כי חלקם – בייחוד הפיגורטיביים שבהם – חינניים למדי (בניגוד למופשטים, הנראים בדרך כלל כדגמים שיגרתיים של טאפטים).

אין לי ספק שכל השותפים לעשיית הספר הביאוהו לעולם מתוך כוונות טהורות ונכבדות, ואף בהנאה רבה, אך מסתבר שאין די בדברי מבוא יומרניים או בייצור מילולי סידרתי של אבני חן ופרחי יקינטון, סירוניות ושודדי-ים, כדי להעמיד מציאות אגדית ראויה לשמה. שהרי כל דגי החשמל המרחפים וכל הדולפינים המזמרים שבעולם לא יחפו על היעדרו של אותו ’משהו‘, כדברי עגנון, ”שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש“.