עגלת קניות |
||||
|
||||
.jpg "אבן חושן")
קאמלוט |
|||||||
| לאה אילון | |||||||
”קאמלוט“ הינו הספר השני בסדרת ספרי השירה
”קאמלוט“ הטפסים הראשונים הודפסו על נייר גיגית חדשות | מעריב ספרות וספרים הוצאה חדשה ”אבן חושן“ הוא שמה של הוצאה לאור חדשה של ספרים ביבליופילים, ששמה לעצמה למטרה לדאוג גם לצורתם החיצונית של הספרים שראו אור. בכוונת ההוצאה לפרסם ספרי שירה, סיפורים קצרים ומאמרים בנושאי אמנות. דברי הדפוס יראו אור במהדורות מצומצמות וממוספרות וילוו בהדפסים מקוריים. בין הספרים שיראו או השנה: ”פס הזהב“ , של לאה אילון, אמן מלווה: מנשה קדישמן, ”טיול באיונה“, של מאיר ויזלטיר, אמן מלווה: נחום כהן, נתן זך, תרגומי שירים של אלזה לסקר-שילר, אמן מלווה: יגאל תומרקין.
בלי מסכות כתיבתה העמומה, ההיולית, הקרובה אל סף תת-התודעה של לאה אילון, מהלכת קסם מסתורי על קבוצה של יודעי ח“ן, הנכונים להיפתח אליה- על פי תנאיה. מאז פירסמה את ספר שיריה הראשון ”זהו גן עדן“ (1984), ואחריו ”ובא הירח ובא הלילה“ (1987) ו“דניאל דניאל“ (1989), היה ברור שכתיבה כזו היא הזמנה למסע, הזמנה שמקבילה צרכים לאהוב מאוד את נופי הדמיון האישיים, העומדים להיברא לעינהם בלשונה הכאוטית והשרירותית של המחברת. בינתיים עברה לא איילון גם לפרוזה. קובץ סיפוריה הראשון ”משהו קיומי“ (1992) לא שינה מאותם תנאים בלתי כתובים של ה‘חוזה‘ בינה לבין קוראיה. עדיין אותה ראייה לירית, שנפשה של הכותבת, הגואה מרוב דימויים, מצויה במרכזה אך גם בשוליה, ועדיין אותה עמימות בתיאוריו של העולם, שהנפש מוטלת אליו כביכול בלית ברירה, ואליה נוספה השטחה של הדמויות ושימוש מרובה באיזכורים ספרותיים. כאילו הספרות ודמויותיה, כמו יצירי דימיונה הלשוניים של אילון, הם היחידים שממושתם אינה מוטלת בספק. החודש הופיעו עוד שני ספרים של לאה איילון, האחד קובץ השירים ”קמלוט“ שיצאה בהוצאה הביביופילית, ומיועד, כמשתמע מאופי ההוצאה, למוקירי כתיבתה: והשני בפרוזה, ”הבלתי מוסריים“, לקהל רחב יותר. אלא שההבדל בין שני הספרים הוא במידה רבה רק גראפי וכמותי, לא מהותי. למעשה, אלה שני כרטיסים לסרט אחד. ב“קאמלוט“, העברית של אילון עדיין מוסיפה להיות אותה סביבה שבה חיים בכפיפה מאושרת אחת כל הרמות של השפה: “ אם קר / אז רוח שוודאי הבאנו לה / מטריה ותה מליסה / קירזלה ורד / באשר יקרזל יום לח את השיער“ , היא כותבת בשיר ”חשק“ (עמ‘ 64). אפשר גם למצוא בספר זה, כבספריה הקודמים, אותה מודעת עצמית לייחודה כמשוררת וכאשה: ”ונשאר לי להיות / לא על דעת כולם / ועוף משונה ומטיל הרבה ביצים / כל הזמן רץ / מתחת לוורדים“ (עמ‘ 66), היא כותבת באותה תרכובת מקורית של דימויים שאינם מתקשרים זה עם זה, ובכל זאת אינם צורמים, אם מוכנים להזדהות עם הנפשיות שהולידה את החיבורים הבלתי אפשריים הללו, או לפחות להתבונן במשוררת עצמה בהערצה על שהצליחה לעשות זאת. אבל ב“קמלוט“ ניכר גם שאינה מאושרת באותו עולם סוליפסיסטי שבראה לה בשירתה, והיא מבקשת לצאת ממנו. ”לא תמיד אחת וישרה / אני קיימת לגבי עצמי / יש מעבר“, היא כותבת בשיר ”עבודת לילה“ (עמ‘ 50). היא מבחינה כאן בין ”האני“ לבין ”הלא אני“ במין תהליך כמו קרטזיאני, שבו נקודת המוצא היא האני המתבונן בעצמו, בגפיו (“הבטתי עד להכעיס בגפי הלא מועילות“, ימ‘ 49), ומשם בסביבה הקרובה, בעצמים הטריוויאליים ביותר (“ממולי נתנו גזר גמדי / כתום וקטן / ועוגת ספוג“, עמ‘ 50). השיר ”הסוואות“ (עמ‘ 51), המודפס מייד אחרי ”עבודת לילה“, מגלה את המשמעויות הבלתי מוסריות בעליל של אותה התכנסות. היא מתארת בו בחורה נוהגת במכונית בחצות הלילה בחברת בחור, וכעין פריצה אל חנות, שאולי התרחשה ואולי לא: ”סובבתי בחדות את ההגה / אל חנות הקמפוס / כי לי / ואיני בטוחה שלך / יש ערכים. / נטלתי מכל שפתון לבן מטעמך“. השיר מסתיים בהארה: היא ראתה ”את נוציותם של החיים“. מעתה, היא בטוחה, שום רע לא יאונה לה. ”ובקודקוד אמצע הלילה / בלי יושר מרסק / יהיה קדימה“. מאותו ”יושר מרסק“ נמלטים שני גיבורי הרומאן ”הבלתי מוסריים“. נוח והינדה הם צמד צעירים, המזכירים בילדותם הבלתי מוסרית את ”הילדים הנוראים“ של ז‘אן קוקטו ובמעשי השוד והאלימות שלהם את ”בוני וקלייד“. בין השאר הם שודדים בעל חנות, לאחר שהינדה הולמת בראשו ב“ארנק המעטפה הצר והארוך שלה“ (עמ‘ 113), ואחר כך מנסים גם לשדוד בנק, אם כי בלא הצלחה. כל אותו זמן המשטרה משום-מה אינה לוכדת אותם, ואילו הם מנהלים דיונים על חוסר המצפון שלהם ועל משיכתם לפשע. כל זה אינו מתרחש במציאות מוכרת אחא בעולם דמיוני, המאוכלס בין השאר ב“מטיפים לאי שתיה“ (לא ברור אם הכוונה למשקאות אלכוהוליים או למשקאות בכלל), נערות למבדה, שכן נקרופיל ומה לא. ב“קמלוט“ לאה איילון מסירה מעליה את כל המסיכות החוצצות בין נפשיותה לבין הקורא. ב“בלתי מוסריים“ היא מתחפשת לבחור, נוח, המספר את הפארודיה הזאת על ”בוני וקלייד“. אבל עם או ללא המעטה המלאכותי שפרשה על עצמה, אין היא מצליחה לגעת בעולם ובנפשותיהן של דמויות אחרות, הנראות שטוחות וחד ממדיות כאילו נולדו וחיו באיזו ארץ צללים. הפנטסיה והפארודיה האפשריות על הסרט ”בוני וקלייד“ אינן עושות את ”הבלתי מוסריים“ לספר מושך לקריאה. אף שעלילה אחת קושרת את כל האירועים, מראשיתו ועד סופו, אין הוא כותב באותו להט של שירי ”קאמלוט“. הדילמות שהוא מעמיד בכל תחנה מתחנות עלילתו אינן מגרות את הסקרנות. הלשון המשמרת אומנם את התערובת הבלתי אפשרית של לשון השירה, דלילה וחסרת מתח, והענין הולך ודועך, כמה חבל, כבר מן ההתחלה.
לא רוצה ”יש לי ראיה ויזואלית ולפעמים יצאו לי מין הברקות שלא שייכות כל כך לרצף של הכתיבה. אני לא בטוחה שהדמויות שלי כל כך הומוגניות. יש להן זיזים כאלה“. ”יש לי המון רעש פנימי“ . לאה איילון בין נערות למבדה, שכן נקרופיל וחברים חובבי קטינות ופוחלצי ינשופים, יוצא נח, גיבור ”הבלתי מוסריים“, ספר הפרוזה החדש של לאה איילון, למסע אלים עם אהובתו הינדה. לצורך המסע הוא מחליט לדלדל את רגשותיו, למחוק את אמות המידה המוסריות שלו ולרכוש אופי קשוח. ”הסתכלתי בכאילו שלא התגלם לכלל משהו בעל משמעות, ועמדתי להחניק את כל מה שהייתי קודם ולשתות חומץ נגד שיהוק, ”מדווח נח, אך פגיעתו הסוררת שבה ומבצבצת לכל אורך המסע. נראה שגם איילון, אילו יכלה, היתה שמחה לראות את קורות חייה המתועדים, מתפוגגים פתאום ומאפשרים לה לאייר לעצמה ביוגרפיה אניגמטית, מרשימה ויוצאת דופן, קצת כמו זו שנח שלה מנסה לאמץ. לאיילון, שהצהירה בעבר שהיתה רוצה להיחשף באקסטרווגנטיות או להיעלם ולהתחבא מעיני כל, לא עזרו נסיונות ההסתתרות. הדחף המקביל שלה לפומביות, אולי כדי לחשוף טפח מחייה הפנימיים העשירים, הוביל בדרך כלל לגילויים חסרי רחמים על בדידותה הלא נזהרת, על אהבותיה הנכזבות, המפורסמת שבהן למנשה קדישמן, על דירתה הנזירית, כבדות השמיעה שלה והרקע הדתי שבו גדלה. לא לסוג חשיפה כזו היא קיוותה. היא לומדת נסיונות עיתונאיים קודמים לרדת לשורשו של הפער בין איילון הכותבת האירוטית הנועזת, המצטיירת מספריה ושיריה כפאם פטאל פרוורטית ומרהיבה בשמלות סטרפלס שחורות, שפתיים אדומות ומותניים דקיקות, לבין איילון האשה בגוף ילדה, עם המצח המתקמט בהתפנקות והכתף הנמשכת למעלה ב“לא רוצה“ תינוקי, או איילון האשה בלבוש הארכאי והג‘וב בארכיון הספרייה הלאומית. איילון, כך נראה, מאסה בנסיונות ההתחקות הבלתי פוסקים אחר האמת הביוגרפית שלה. היא היתה רוצה לשבור את הכלים ולהתחיל את המשחק מחדש. עם כללים משלה, מה שהופך את הנסיון לראיין אותה לרגל צאת שני ספריה החדשים (“הבלתי מוסריים“ בהוצאת כתר, וספר השירה ”קאמלוט“ שהוציאה בהוצאה הפרטית ”אבן חושן“ של עוזי אגסי), מפרך כמו ריקוד למבדה על נעצים, אם אפשר להשתמש בדימוי של אחת הדמויות שלה. רשימת האיסורים והתנאים שלה ארוכה. בתצלום, לדרישתה, אסור לקלוט אותה בקלוז אפ, אלא:“רק כל הגוף, שהפנים ייראו מרחוק, לא בצורה חדה, באורח מרוחק ועדין, של יראו את הקמטים“, שבעצם אין לה כמעט. אסור לשאול על משפחתה ואהבותיה, ולא על מנשה קדישמן, ורצוי גם לא לשוחח עליה עם אנשים אחרים.
הכל רוצה בשיר ”בלי דמות“ בספר ”קאמלוט“ את כותבת ”כי לכל האנשים / למעט אני כמובן / יש הגנה“. ממה את צריכה להתגונן כל כך? ”אם אין מישהו שמגן עלי, אז אני מגינה על עצמי. אני לא מבינה אפשרות קיום כזו שבה אדם יהיה כל כך חשוף. יש בזה סיכון נורא גבוה. זה נראה לי כמו חילזון שהולך מחוץ לקונכייה שלו. הרי אין לו יכולת לחיות בכלל. קשה לחיות עם פגיעות גבוהה כמו שלי, אז עדיף לי לא לחיות אתה. נראה לי שהסביבה יותר תאהב אדם שנראה שמח בחלקו.“ מודלים חסרי רגש ”אני מתרגשת כשאני כותבת“, סיפרה פעם איילון, ”לפעמים זולגות לי דמעות או שאני צוחקת. אם אני כותבת חלקים אירוטיים אני מתרגשת מזה מאוד מאוד. לא ברור שזה לטובתי, האופי הזה. אם היה לי אופי יותר יבש או של דג קר, לא הייתי כותבת כמו שכתבתי עם קדישמן. אבל באיזשהו מקום אני גאה באופי הזה.“ מאז פרץ האמוציונליות הנפלא הזה התחשלה איילון. גם כיום מצטעפות העיניים הכובשות שלה ומתחלחלות ללא שליטה, אבל נראה שכעת היא מנסה להילחם בזה, לפחות במישור הרציונלי. נח, גיבורה, אומר בספר:“המודלים שלי הם חסרי רגש, לא נדיבים ורכרוכיים“. ”יש לדעתי זהות בין הכותב לדמויות,“ היא מודה, ”ואם תפרשי הרבה דברים מתוך הרומן ותנסי להגיד שזה מתאים, זו לא תהיה טעות. נח מנסה למחוק את הרגשות שלו כי הם לא כדאיים. הוא מנסה לעצב לעצמו זהות אחרת וזה אפשרי, רק אם כמו עוף חול הוא יצא מתוך ההריסות של הדבר הקודם. הוא נאבק ברגשות ומסלף אותם. ואני מזדהה עם הזיוף שלו. אני חושבת שיש איזו יצירתיות בזה שאדם בונה לו אישיות מאלף ועד תו ונראה לי שזה לא כל כך שלילי אם יש מסיכה. אני מעריכה אנשים שמגינים עם עצמם.“ את מרגישה שהאישיות המקורית שלך לא מושכת מספיק? ”אני קיצונית, ואם אני לא יכולה להתבלט בצורה שאני רוצה להתבלט, אז עדיף לי בכלל לא להתבלט. אני לא יכולה לקרוא שום ספר אחרי שכתבתי אותו. הרבה פעמים מה שאני כותבת נראה אחרת במחשב ונראה אחרת בתדפיס. מאוד קשה לי לראות את הפנים שלי אחרי שצילמו אותם לסרט. אולי זה מציב לי איוזשהי מראה ואני לא רואה את עצמי נכון. לא הייתי רוצה להיות אנונימית, אבל אני חושבת שאני מתקשה מאוד להראות את הדמות הנכונה שלי. הרגשתי שלא הבינו אותי נכון כמה פעמים. אין לי מושג מה חושבים עלי, ואני מסתובבת בלי ידיעה. אבל אני מאוד ריאלית ואני בכלל לא משתמשת במילה פנטזיה. אני חושבת שיש לי הרבה דחפים לא מוסריים בפנים. בכעסים שלי. בספר שלי, ‘ הבלתי מוסריים‘, נח הרי עושה משהו בלי שום פרופורציה למה שעשו לו והוא עורך מסע עם המון אלימות ותוקפנות. יש אנשים שאני כועסת עליהם בצורה אלימה. אבל ברור שמחוץ לעור שלי אני נורא עדינה, ואני בעצמי לא יודעת איך חיים עם זה בשלום. אני חושבת שבפועל אני מאוד מוסרית. בפועל, אבל לא במהות. בפנים, אני חושבת שאני מאוד רקובה ומפחידה ומלאת נחשים.“ זה לא מה שעולה על הדעת כשפוגשים אותך. ”פעם הסתובבתי בהמון מקומות, אבל היום אני כמעט לא יוצאת מהבית, אני חיה חיים פנימיים. אני שמה לב שיש אנשים עם קורות חיים מרתקים ועשייה הרבה יותר אינטנסיבית משלי וביוגרפיה עשירה ומורכבת, ובכל זאת הם נראים הרבה יותר משעממים ושטוחים. לעומתם אני חושבת שאני סמל הכלום ודווקא שעמום מושך אותי. אני צריכה קצת שקט כי יש לי המון רעש פנימי. אני אוהבת לראות דקויות, ואם דברים יותר מדי חריפים וממולאים, אני לא אראה את הדקויות.“ סיפרת פעם שאת מזדהה יותר עם גברים, זו סיבה שכתבת את הספר בלשון זכר? ”אני כותבת בלשון זכר כי יותר קל לי לדבר עם בנים ואני מאוד מושפעת מהם. בכל דבר שבנים אוהבים אני אחריהם. טיס, מכוניות, נהיגה מהירה. אני זוכרת שמגיל אפס חלמתי שאני אנהג ב- 250 קמ“ש. בגלל בעיית שמיעה שלי, רצו לבדוק במכון לבטיחות בדרכים אם מותר לי לנהוג או לא. הם שאלו כל מיני שאלות ואני עניתי כל מיני תשובות שהוכיחו שאני לא זהירה. שאלו למשל, אם אני נוהגת לנעול את הדלת נגד גנבים, ואני אמרתי שלא. רצו לבחון אם אני טיפוס זהיר וזה יצא הפוך לגמרי. כל-כך רציתי לנהוג, שערערתי על ההחלטה, אבל שוב אמרו שאין אפשרות לתת לי לנהוג. זה היה די מתסכל. אני חולת הגה, אז במקום זה אני בודקת לכל אחד את המודל של האוטו.“ יש תכונות אופי שנתפסות בעינייך בגבריות ונראות לך מושכות? ”אני רוצה לקחת מגברים אומץ לב, יושר מוחלט, את מושגי הידידות שנתפסים אצלם כמושגים אבסולוטיים. אני לא רוצה לעשות אבחנות בין נשים לגברים, אבל אני ראיתי את זה אצל גברים, באופן מקרי לגמרי.“ קריצות לתרבות הפוסטית שני ספריה החדשים יוצאים יחד. באופן מקרי לחלוטין, לטענתה. היא שופעת כל כך, שממילא מעבד התמלילים שלה מכיל כבר ספר סיפורים נוסף ועוד שלושה ספרי שירה עתידיים. המעבר שלה לפרוזה חל לפני שנים אחדות, בקובץ הסיפורים ”משהו קיומי“ בעריכת יגאל שוורץ. אחרי ארבעה ספרי שירה שמיקמו אותה במקום טוב בצמרת השירה העברית העכשווית וזיכו אותה בעיקר בהתפעמות כללית, קיבל ”משהו קיומי“ התייחסות נרחבת ומגוונת ובכללה גם ביקורות קוטלות. ההתייחסות של איילון למעמדה השנוי במחלוקת כסופרת לעומת מעמדה האיתן כמשוררת מעשית למדי: ”זו לא אותה צורת חשיבה כשאני כותבת פרוזה או שירה. יהיו כאלה שיחלקו עלי כי אני קצת פיוטית בכתיבה שלי אבל חמש שנים עברתי על ’הבלתי מוסריים‘ ושיניתי אותו המון פעמים. הורדתי חלקים מיותרים מבחינת העלילה. הורדתי המון מליצות ומטאפורות למרות שנשארו מספיק, אפילו יותר מדי לטעמם של כמה אנשים. אני מתארת לי שאני יותר חלשה בסיפור המעשה, אבל אני מרגישה הזדהות ברמה גבוהה מאוד עם הדמויות שלי וניסיתי להעמיק אותן, ולחשוב כל פעם מה הייתי אומרת ומה הייתי חושבן במקומן. יש לי ראיה ויזואלית ולפעמים יצאו לי מין הברקות שלא שייכות כל כך לרצף של הכתיבה. אני לא בטוחה שהדמויות של כל כך הומוגניות. יש להן זיזים כאלה. אני לא חפה מיהירות, ויש הרבה מהאגו שלי בספר. בספר הסיפורים הבא אני משתדלת להימנע מהמורכביות והמליצות האלה. למרות שאולי זו טעות שאני משתדלת לייבש כל כך את הסיפור.“ יגאל שוורץ, מי שגילה את כשרונה הפרוזאי, מספר על עריכת ”משהו קיומי“ ש“בסיפורים הקצרים בקובץ ההוא היה משהו שובב, מתוחכם, פאתטי, משהו שאפשר לצחוק ולבכות אתו ביחד, כתוב נפלא בכשרון של משוררת, עם המון קריצות לתרבות הפוסטית מזוויות מעניינות. היה לי איתה דיאלוג שנמשך כשנה, שבו נפגשנו ודיברנו ותיקנו, ומאוד נהניתי מהדיאלוג איתה ומהעריכה.“ איך היא התמודדה עם ההיתקלות הראשונה בביקורות שליליות? ”היו ביקורות מאוד אוהדות לספר והיו ביקורות שמרניות שלא מקבלות את כל מה שלא נכתב בסגנון המודרניזם המשוכפל. לה זה הפריע כי היא טיפוס מאוד רגיש ופגיע ומאוד חשוב לה כל דבר שנכתב. גם מבחינה מסחרית השירה שלה הצליחה יותר. ’משהו קיומי‘ לא זכה להד שהיא קיוותה לו, למרות שהוא נמכר בסדר. הוא לא היה רב מכר וזה היה בסדר גמור גם מבחינתי, כי יש ספרים שלא צריכים להיות. כמו שאם יואל הופמן היה מוכר ביותר ממספר מסוים של עותקים, הייתי מתחיל להיות מודאג.“ משתפת , מסרבת ממכשיר הפקס שלה, שמשמש עבורה תחליף לאפרכסת טלפון, משגרת איילון מסרים לעולם. היא מתמקחת ומחליפה האשמות על גבי פקסים אינסופיים עם יחצני ההוצאה לאור של ספר הפרוזה שלה, וזועמת על הצורך ליחצן את עצמה כפי שלא נדרש, לטענתה, מפיגורות ספרותיות בסדר הגודל של דויד גרוסמן, יואל הופמן או בתיה גור. באחד מעיתוני סוף השבוע מאתרת איילון איזכור של ספרה, במסגרת ספרים שיראו או בקרוב בהוצאת כתר. היא מוקמה ברשימה אחרי ספר קומיקס של אתגר קרת וקובץ סיפורים של אלונה קימחי. ”אני יודעת למה אני מופיעה במקום השלישי,“ היא מתקוממת פתאום, למרות שהרשימה אינה עוסקת בדירוג הספרים, ”כי אתגר קרת הוא שינקינאי ואלונה קמחי היתה דוגמנית עם שיער בלונדיני. תראי אותי עם שייטל בלונדיני ארוך אולי היו מתייחסים גם אלי ככה.“ קצת מוזר לראות איך לרגע נראית איילון כמי שכמהה לטיפול של כוכבת, רוצה שיסדרו לה הופעות בטלוויזיה ובעיתונים הארציים, וברגע הבא מייחלת, באופן נוגע ללב, שיניחו לה, מפוחדת מהצצה פולשנית נוספת לשגרת היום יום שלה. ”אין אף אף סופר שלא יכול להכניס סעיף שידרוש מההוצאה שלו לא לעשות יחסי ציבור לספר,“ מתקן שוורץ. ”אם היא לא הייתה רוצה בשום אופן להתראיין, כמו חנוך לוין או יהושע קנז או יואל הופמן, היא הייתה יכולה להכניס סעיף כזה. אבל היא משתפת פעולה במין סרבנות, והיא אפילו קצת נהנית מזה כמו ילדה שמקבלת צעצועים חדשים.“ שוורץ לא רחוק מהאמת, אם לשפוט לפי מה שאיילון מעידה על עצמה: ”יש לי קצוות מאוד קוטביים וקיצוניים, אני יכולה להגיד דבר אחד ולחשוב בדיוק את היפוכו של הדבר באותו זמן, ולפעמים אני מצטערת שאני צריכה להחליט רק החלטה אחת על כל דבר. זה כמו השאלה אם להיחשף או לא להיחשף. הרגש היותר נכון הוא שאני לא רוצה להיחשף, אבל זה לא נכון שאני לא רוצה גם את האיכפכא מסתברא. אני חושבת שזה דומה למה שסילביה פלאת‘ כתבה, על זה שריגשה אותה האמביוולנטיות אצל אנשים. היא סיפרה שישבה מתחת לעץ תאנה ולא יכלה לבחור תאנה אחת על פני השניה. זה לא שאני לא פועלת ומחליטה, אבל אני נשארת אמביוולנטית, עם מחשבות על שני הדברים, והם שווי ערך בעיני.“ החשיפה הגדולה שהיתה לך בעקבות הכתבות שבכל זאת התפרסמו עליך והסרט ”החלל בו אני שטה“ שיהודה קווה עשה עליך, שינתה משהו בחיים שלך? ”יהודה אמר שיהיה לסרט הד מאוד גדול. אולי הוא חשב שהסרט יעשה שינוי כלשהו בחיים שלי, ואולי הוא אפילו רצה את זה, אבל זה לא קרה. אנשים לא עצרו אותי ברחוב אחר כך, כי לא יצאתי לרחוב כל כך מהר. הסתגרתי. אני פסימית, וידעתי שלא יצא לי מזה תור ארוך של מחזרים. לא פיתחתי ציפיות גבוהות מהסרט, ולרוע מזלי הוכחתי שאני צודקת. מכתבי הערצה שולחים רק לסופרים ולא לסופרות. אני חיה בתוך פעמון זכוכית ואלי לא מגיע כלום. אני מניחה שאם הייתי מקבלת מכתב, כבר הייתי במקום יותר טוב. אבל זה ברור שכל אחד רוצה להיות בתכנית כזאת, ואני חושבת שאפילו היום הייתי מסכימה לעשות שוב דבר כזה. פרופסור אחד לקבלה מהאוניברסיטה אמר לי שזו היתה טעות להופיע בסרט, כי הוא חשב שזה יעלה לי לראש, וזו אחת הטעויות הכי גדולות שייחסרו לי. לא השתנה בי כלום. אני יכולה לחשוב על עצמי דברים מאוד אקסטרווגנטיים, אבל בפועל ההתנהגות שלי יציבה.“ נייר גיגית צרפתי ספר שיריה החדש של לאה איילון חונך הוצאת ספרים חדשה ואיכותית במיוחד: צפויים גם ויזלטיר, זך ופנקס לאה איילון, ”קאמלוט“, הוצאת אבן חושן, 84 עמ‘ תל אביב ספרות 09/02/1996 ”קאמלוט“, ספר שיריה החדש של לאה איילון (שעוד נחזור אליו) מציע לנו הפעם לא רק את קסמיה השיריים המתחדשים תמיד של המשוררת רבת הייחוד והיופי, אותו רצף ציורי לשון פרועים, צבעוניים, מבודחים, לוהטים מאהבה, אגדיים, מיואשים, הצדים תמיד את כישוף המציאות מכיוון לא צפוי לגמרי (“וכרכרת דלעת חיכתה / נעוצה בקיסם של ירח / על שפת הים התיכון / ופרחי מליסה קטנים לאטו / לפרחי מליסה קטנים / שהלא / לא / שהלא אין דבר“) – אלא גם את אחת ההפקות המו“ליות היפות ביותר שניראו אצלנו לאחרונה. מסתבר, כי המו“ל של הספר הוא איש בשם עוזי אגסי, שיסד הוצאת ספרים חדשה בשם ”אבן חושן“, המגדירה עצמה כ“הוצאה לאור של ספרים ביבליופילים“ – כלומר, ספרים נדירים לאוהבי ספרים, ואכן בדף האחרון בספרה של לאה איילון, אחרי השירים, מופיעות ההערות הביבליופליות הבאות: ”קאמלוט“ הינו הספר השני בסדרת ספרי השירה / ’פיטדה‘ – אבן מאבני החושן / נדפס באות מרובעת מטיפוס ’דרוגלין‘ / על נייר ממוחזר איפה לנו עוד מו“ל של ספרי שירה המקפיד על ”אות מרובעת מטיפוס ’דרגלין‘“ ועל ”נייר גיגית צרפתי“ (אגב, צירוף-מילים הנשמע כמו-לקוח משירי לאה איילון)? וצריך לראות את הספר ולממש אותו כדי להבין כמה איכותית ההפקה. מה עוד שהמו“ל מתנצל במכתב המצורף ומציין כי ”המהדורה של ’קאמלוט‘ ששלחתי לביקורת איננה המהדורה הביבליופילית עדיין. מהדורה זו עדיין בהדפסה. ומכיוון שבתוכן הספר עסקינן, כרגע, שולח אני את הספר במהדורה העממית“. ואם זוהי ”מהדורה עממית“, מהי ’מהדורה ביבליופילית‘ בעיני עוזי אגסי? על כל פנים, המו“ל מודיע לנו כי צפויות השנה במסגרת ההוצאה לאור וסידרת ’פיטדה‘ עוד כמה הפקות שיריות-מו“ליות אמנותיות (לכל הפקה כזו שותפים משורר ואמן): ”טיול באיונה“ של מאיר ויזלטיר (מדובר בספרו הראשון-ראשון של ויזלטיר, שיופיע במהדורה חדשה): נתן זך, תרגומי שירים של אלזה לסקר-שילר, כשהאמן המלווה להפקה הוא יגאל תומרקין: וגם שירים של ישראל פנקס (כאן לא מוזכר שם אמן מלווה, אבל כשני נזכר ביופיים של שירי פנקס, לבי פשוט נמס). הגעגוע הוא להחזיר את השירה לכריזמה הקודמת שלה, ודפוס הבלט הוא רק משל.
שבוע של ספרים ספר שיריה החדשים של לאה אילון, המופיע מקץ שנים אחדות, שבעיני אוהביה היו שנים ארוכות, מאז ספרה האחרון, רואה אור במהדורה מיוחדת, בהוצאה ביביופילית, נדירה ביופייה, פרי עבודתו של אמן הטיפוגרפיה עוזי אגסי, בסדרה הקרויה ”פטרה“, שהיא כידוע אבן מאבני החושן (והרי שם ההוצאה ”אבן-חושן“). הנייר המעולה, בעל הגוון הורדרד מתאים במשהו לאותיות ה“גלידת חלום ליל קיץ“ שהיא אווירתם של שירים אלה, ואולי של כלל יצירתה של המשוררת הירושלמית רבת הייחוד (הביטוי עצמו ”גלידת חלום ליל קיץ“ מופיע בשיר ”עוד שיר“ בכרכון זה. כמו שמו, ”קאמלוט“, עם רמזי האגדה והזוהר הכרוכים לו, מבהיר לנו שאנו בארצה של אילון, ארץ הגעגוע, וגם הפארודיה-על הגעגוע, ארץ האני הבועט (“רציתי בכל האני של / אני מעל לכל“, נאמר בשיר הפותח את הספר: ”ראשית כל להרגיז את שונאי“), והלגלוג הקליל על האני הזה, הכמה לזוהר הוליוודי ולאהבה לא שמיימית כמו ”טייסית“. קשה לתאר במדויק את קסם השיר של לאה אילון. ייתכן שהסוד הוא ההומור הדק העובר בשירים נפעמים אלה, וכמו קורא תיגר על הסנטימנטליות הנערתית הגלויה שלהם, ויוצר את הרושם הייחודי של שני קולות כמו-מנוגדים המצטרפים להבעתה של שירה וידויית, לכאורה ישירה לגמרי. ייתכן גם שייחודו כי רב של השיר החאה-איילוני הוא בקצבים שלו, בקול המדבר(ת) המתנשם, האותנטי למרות הספרותיות היתרה, הבארוקית לרגעים. אכן השירה הזאת עשירה בסתירות ובמיזוגים מוזרים: צירופים של שפת-דיבור, גם לא-תקנית, ועניינים שבהווי היום-יום, עם מילים גבוהות ואף נדירות (“אצות האור“ , ו“מכמיהים“ מלשון כמיהה). השעטנז הזה הוא דווקא שיוצר אמינות פרדוקסלית, כך שהקורא משתכנע שקולה של המשוררת הוא האומר: ”אני לא כל כך מעונינת בזה / מה הכחש הזה / שארכובותי מצייתות לי / ולא משותקות“ (השיר ”המצאות“).\יש הרבה פלאים צורניים ותכניים בשירה הזאת המתפתחת תוך כדי דשדוש במקום (עוד פרדוקס המציין לעיתים שירה אמיתית!) ובכל מקרה – זו שירה שאינה בוגדת בעצמה. ”קאמלוט“ הוא ארמון הפתוח למעטים, אך למי שבא בשעריו הטיפוגרפיים-היפים להפליא נכון בילוי משגע. |
|||||||
|
|||||||
|
|||||||
