פוליטיקה

מעלותיה של השבתאות החדשה

שירה פוליטית ושירה פוליטית שמאלית רדיקלית מבטיחות הרבה אויבים. אהרון שבתאי נהנה מאויבים כאלה. יש בו איזו הנאה להפר שמחה. על ספר שיריו ”פוליטיקה“.
יצחק לאור | הארץ / תרבות וספרות יום שישי 6 באוגוסט 1999

למראה הממשלה החדשה נראה כי אין כלל צורך לדון עוד בשבחי הפתק הלבן, שבהם עסק שבתאי לפני הבחירות ובעקיפין גם בספר זה, ומוטב לפיכך לעסוק בגדולות, למשל בשירה, ולא בפוליטיקה. שירה היא מקצוע. שבתאי הוא משורר מקצועי. אנחנו חברים. מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון. פעם כתבתי ביקורת קטלנית על ספר שלו. מכאן ואילך יש לי זכות עמידה.

כל שיריו הפוליטיים של אהרן שבתאי, אלה הרואים אור בספר זה, התפרסמו בעמודי ”תרבות וספרות“. שבתאי הוא משורר עיקש וגאה. למנגינת ליבם של מעריצי כרכיה הרבים של ”הפואמה הביתית“, נטש את הנחלה ההיא ועבר לשיר את שירי ”זיוה“. גם כאן, למנגינת לבם של מעריציו החדשים, ו/או מעריציו הישנים-חדשים (אלה אשר נעתרו לשידוליו ללכת אחריו גם לנחלה זו) עקר לסביבה אחרת, הסביבה של הרדיקליות הפוליטית. גם כאן לא סלחו לו. חלקם מערבבים בין האיבה לשירה הפוליטית בכלל לשירה הפוליטית הזאת, של שבתאי: כלומר לא ”מחאה“, אלא רדיקליות.

כל זמן שהשירה הפוליטית נכחה בתוך השירה העברית החדשה, שום משורר לא העז להקדיש את עצמו במשך כמעט ארבע שנים לשירה פוליטית נטו. שירה פוליטית ושירה פוליטית שמאלית רדיקלית, מבטיחות הרבה אויבים. שבתאי נהנה מאויבים כאלה, כך אני סבור. יש בו איזו הנאה להפר שמחה: ”בינתיים אהבת השירה תהיה שנאת השירה, / השירה תקיא בתיעוב על לשונה הסתגלנית, המתחנחנת“ (עמ‘ 43).

הנראטיב של שבתאי פשוט. פעם היה כאן לא רע: ”הציונות היתה צעירה יפה כמו בת דודי צילה“ (עמ‘ 49), או: ”המדינה הזאת, שהקימו קבוצות שיתופיות של חלוצים ופועלים / המדינה הזאת שנולדה ליד פרוסת לחם בריבה“ (עמ‘ 31). אחר-כך משהו התערער: ”עוולות המדינה כמו צרעת שמכסה את אברינו“ (עמ‘ 35). ועכשיו שני דברים מתרחשים. ראשית, הזוועה מתגלגלת בראש חוצות.

שנית, יש עתיד, עתיד אוטופי: ”הרץ שנגאלה ממארת האפרטהייד, / ארצנו השלמה ששייכת בשווה לכל ילידיה“ (עמ‘ 53), וכמו כל עתיד אוטופי, מתלווה אליו גם שמץ של איום טרוריסטי: ”רק כשהמקל יעשה שמות בחטוטרת, הלב ישמע“ (עמ‘ 17). אגב, מי שאינו יכול לקרוא במקומות הללו את הידע הקלאסי של המשורר אינו מבין את עוצמתו.

אבל הדברים פשוטים, ככלל, בתכלית.

מהו סוד כוחם של השירים הללו? לפני כל דבר אחר, המחויבות המודרניסטית של שבתאי. הוא עובר במהירות מדימוי לדימוי, באופן שבו גם הקישור הפוליטי, המלא ודאות, אינו יכול להתחרות בו: כלבו של החייל ”משלוח לשם הדגמה לנעוץ את שיניו באדם-ארנבת עוטה כפייה שמתרוצץ בחורשה“. עכשיו באה מעין תפנית בסגנון. הזעם הופך לחיוך מר: ”והנה מודענו הדחפור נכנס בטרקטור למרקע“ (עמ‘ 5). הג‘וקסטפוזיציות הללו הן סוד כוחו המודרניסטי של שבתאי. אין שני לו ביכולת לברור מלים, להציבן ליד מלים אחרות, משפטים, דימויים. גם המעברים החדים מניסוחים לתיאורמות ”אנטי שיירים“: ככל שהמעטים מתעשרים / יותר ויותר אנשים נהפכים לחולדות“ (עמ‘ 6). אחר-כך אשוב אל העניין התיאורמות, או ה“סיסמאות“. אני מבקש להתעכב על מה שנראה לי ככשרונו הג‘וקסטפוזיצי של שבתאי:

הכבד המבהיק השטוח בקערת הזכוכית

על דלפק הקצב ברוך בראון

ממלמל כמו בשר פרותיו של השמש

בחרש, בחמלה, ברחוב המלך ג‘ורג‘:

י-שוח-רר מר-ד-כי ו-א-נו-נו (עמ‘ 9).

שימו לב ליכולת להפתיע בקור שממנו מורכב הלהט: דם הכבד, הקצב (הנהנתן), המיתולוגיה היוונית, תל אביב, וגם ואנונו. לכאורה, יש בשירים ”רק סיסמאות“. אבל זה נכון, כמובן, רק בחלקו. במרכז ניצב כוחו של המשורר לברור לו, בזעם, או בקור רוח, את צירופיו:“אני מפליץ מבטנו של טומי לפיד (ו)אני כותב את ספרי עירית לינור“ (עמ‘ 13).

אפשר להכביר עוד מילים על מעלות האוטופיה השבתאית. שוב ושוב היא מבוססת על סוג של יופי, שהוא אתיקה, שהיא פוליטיקה רדיקלית. כאן, במרכז ניצב המשורר – הוויה ודאית – לא בטוח בעצמו, חרד מפני עוני, קורבן בעולם של קבלנים, סוחרי נדל“ן, ספסרים, מנהלי תאגידים, שדרנים ומשתפי פעולה אחרים עם ההון הגדול. אבל השיר מושר כדי להבטיח איזו ודאות מתריסה. כל מה שיש לו בידיו הוא נשק מוסרי, מלים, שירים. תאמרו: קצת פתטי להילחם בקפיטליזם בעזרת נשק מוסרי? לא. לא פתטי. ילדותי. זהו סוד הקסם של שיריו הפוליטיים של אהרן שבתאי. הרבה חשבתי על זה בקריאת הספר הזה. הכרתי, אני מודה, את ההתחבטות של שבתאי לקראת פרסום שיריו הפוליטיים הראשונים. אחר כך האזנתי לו קורא אותם ב“צוותא“. ביקשתי לעצמי תשובה: מה הופך את השירים הללו ל“משכנעים“ כל כך? האם הם ”משכנעים“? מדוע סופר לא פוליטי כמו יהושע קנז אוהב את השירים הללו, למשל? אני סבור כי מדובר בעומק היופי של התוודעות ילדית, בתדהמה של שבתאי לגלות ”את השיטה“ מול הפחד להיות עני, ניצבים טומי לפיד והרומאנים של עירית לינור, ופסטיבל המשוררים בירושלים והדחפור ההורס את בתי הפלאחים. משהו משותף לכל אלה. ומנגד יש רק הלב הנרגש של המשורר, לא חלק מהעוני ומהאומללות והקורבנות, אבל פוחד מאוד להיות שם, וגם רוצה מאוד להפוך את העולם הזה למשהו אחר. ובקיצור שבתאי נדהם לגלות את הקשר בין הדברים. לכן הוא מצליח להפיח רוח חיים בגילוי שלו: ”סטודנטים, סטודנטים, העתיד שלכם רעוע כמערכת שיניים תותבות / שומנים אחוז מכם צפויים להיות מצרך זול שאין לו ביקוש“ (עמ‘ 41).

הצד המקצועי של המשורר מתאמץ לברוא דימוי נפלא כמו דימוי העתיד הרעוע. אבל התדהמה היא שמכתיבה לו את רפיון הקול של ”סטונטים, סטודנטים“. אין זה מגאפון. בזה כל העניין, כאן טמון היופי. במגאפון אין מדברים על שיניים תותבות. ממש כמו גילוי העולם הרוחני בחפצים הרבים של ”הפואמה הביתית“, העולם שאיננו אלא האם הגדולה, והתשוקה (המטונימית) אל כל מה שיכול למלא את מקומה, כך גם החיק החם בשירה הפוליטית הוא החיק החם של הסמכות הנשית שלו: ”זרועותיך שאני מנשק בצומת השכמה והשד (ו) / הם הנדיבות, הם האחווה, הם הגילוי המרטיט של האמת“ (עמ‘ 55).

החוט המקשר את כל שירתו של שבתאי הוא החוט הפרה-אדיפאלי: האם והפטיש. כאן, בהקשר הפוליטי מקבל החוט הזה את זוויתו ה“שערורייתית“: לומר דברים שהדעת אינה סובלת.

אפשר לנגח את שבתאי באידיאליזציה שלו את העבר הציוני. אגב, בכך אין הוא שונה מסוג של נוסטלגיה אשר רווח כאן אחרי מלחמת לבנון. אלא שאז סלד שבתאי מבנוסטלגיה הזאת וכתב את הספר האחרון ב“פואמה הביתית“ – ”בגין“. אפשר לתהות מה סגולות מצא באליהו הנביא, שהוא מביא את השוחט הנורא הזה למדרגה של כוחות האור הטובים, וכניגוד לבן גוריון ”הרע“. אפשר לשאול אותו מדוע הוא סבור כי האש האוחזת בשיבולים, ”שורפים את הנחשים השמנים“ (זהו שיר שפורסם אחרי אחד הפיגועים האיומים), והרי ברור שהאש הזאת מותירה את הנחשים – את כולם, משני הצדדים הלא-סמטריים-מחוץ לאש, כאשר נשרפים דווקא חסרי הישע, ההולכים לשוק לחפש אוכל לילדים. אפשר לשאול אותו מדוע הוא מבקש להשיא את בתו דווקא לבנו של הרופא האציל, ד“ר עבד א-שאפי, ולא לפועל פשוט, אחמד א-זעתר, נניח, ובקיצור, סתירות ממלאות את שיריו של שבתאי, דווקא משום שאין הוא ”תלמיד שקדן“, אלא משורר מגלה עולם חדש.

היו לי הרבה לבטים ביחס לשירים הללו. כשהתפרסמו בעמוד הזה, אהבתי את חלקם. בקריאה בספר – התעשתי והתאהבתי בכולם. השאלה הגדולה באמת היא אם פשוט כל כך לחלק את העולם ל“משחיתי העברית“ (כלומר קפיטליסטים וכובשים) ואוהבי העברית, כלומר המשורר ובעלי בריתו: פועלי הזבל וקורבנות העברית האחרים. במו אוזני שמעתי על המשורר שמכר את מפעליו ופיטר את פועליו: גם שמעתי על אנשי מוסד בכירים שכתבו ספרות, ממש בעת שניהלו את המלחמה ששבתאי סולד ממנה. הבעיה של העברית כשפה טהורה ולא מדכאת היא שאלה מעניינת, אבל קשה לכתוב עליה בשירה עברית. השאלה הנכונה ביחס למשורר/ת הכותב/ת שירה פוליטית היא מה הוא המעשה האמנותי שאת/ה מבקש/ת להשיג? האם מדובר ברצון להשפיע באמצעות המעשה האמנותי, או רצון לעשות אמנות באמצעות הפוליטיקה? לפעמים נדמה כי שבתאי אינו יודע להחליט על הדבר הזה והוא משאיר שירים בלי ”גימור“. הוא עצמו מצהיר: ”השירה תקיא בתיעוב על לשונה הסתגלנית, המתחנחנת“ (עמ‘ 43).

ציורי הדגלים האדומים של משה גרשוני מעניקים לספר הזה את הממד האלבומי היפה שלו, 27 ציורים מרהיבים. או כמו שאמרנו אי אז בספרדית גוואריסטית: ”מהפיכה עד הניצחון“.