”לרקוד אתך צ‘רדאש“ הוא הספר העשרים וחמישה בסדרת
ספרי השירה ”פיטדה“, אבן מאבני החושן. הספר
נדפס אופסט בגופן ”דרוגולין“
על נייר קרם 90 גרם.

אבל שיש בו אהבה, חמלה ויכולת לסלוח

מעין הראל | 5.9.2005, הארץ, ספרים

"אני רוצה לכתוב שירים לקוראים בלי הורים/ כי הם מבינים לבד את מה שהם לא מספרים/ לאף אחד", כתב יצחק לאור בשיר "כוונה" ("לילה במלון זר", עמ' 9). השירה, כך נדמה מתוך הקריאה בשורות של לאור, כמו "נובעת" מתוך אובדנם-היעדרם של ההורים - הנמענים הראשונים, עד כי הקוראים היחידים האפשריים של שירה כזאת הם אלה ה"מבינים" היעדר דומה, משקפים אותו, "מספרים" אותו. ואולי זוהי גם אמירה ארס-פואטית על הנקודה שבה הופך מעשה הכתיבה להיות פועל יוצא של ההכרה במותך שלך, הנחשף לפתע מתוך מותם של מי שהביאו אותך לעולם.

אולי בשל החשיבות המכרעת (האנושית, הפואטית) שיש לאובדן ההורים (ול"חדרים הריקים" שאחריו), שבים וחוזרים אליו יוצרים רבים כל כך, כאל נקודה קריטית, מכוננת, של זהותם. די אם ניזכר בכמה מחזורי שירים מרכזיים מן השירה העברית החדשה - שירים של "לקראת מות" ו"אחרי מות" (האב, האם), בין היתר של יהודה עמיחי, ט. כרמי, אורי ברנשטיין, אגי משעול, נתן זך ואחרים. אל המסורת השירית הזאת מצטרפת המשוררת הירושלמית דורית ויסמן ב"לרקוד אתך צ'רדאש".

זהו קובץ השירים החמישי של ויסמן, שהחלה לפרסם משיריה בשנות ה-90, וקולה השירי נחשב לאחד המרעננים והמעניינים הנשמעים היום (כפי שמעידים ודאי גם הפרסים הספרותיים בהם זכתה, ביניהם פרס יהודה עמיחי לשירה). ויסמן כותבת שירה פרוזאית, דיבורית, כמעט נטולת מטאפורות ודימויים, ולעתים קרובות "תיעודית", חושפנית ומרובת פרטים. היא משוחחת, כך נדמה, בעיקר עם השירה האמריקאית (ב-2002 יצא לאור קובץ משירי צ'רלס בוקובסקי בתרגומה).

גם הקובץ שלפנינו הוא, לכאורה, מעין "מסע שירי-דוקומנטרי" בעקבות מות האם, שתחנותיו מסומנות בתאריכים מדויקים וב"מראי מקום", וברישומים של ידיים, המלווים אותו. הרישומים הם "מימיה האחרונים (...) כשאחזתי בידה, ובידי השנייה (...) רשמתי את ידי שתינו", כפי שמעירה ויסמן (בכתב ידה), בעמוד החותם את הקובץ. הוא פותח ברגע מותה של האם, שכמו מתרחש, שוב ושוב, בעת הקריאה בשיר המצמרר "לרקוד אתך צ'ארדש" (עמ' 7) - שיר שסצינת הריקוד המדומה, ריקוד הזוגות ההונגרי, שבראשיתו ("המשכתי לאחוז בידך/ הצמדתי לחיי לרקות שלך") מתחלפת באחיזה באם המתה, ההופכת אט אט לאובייקט, חפץ ממוין ("שמו לך מדבקה על המצח/ שמו אותך בשק בצבע תכלת").

השיר הבא ("סנדוויץ' עם צנון ובצל ירוק") מתרחש "בשבעה" (עמ' 9). אלא שמכאן ואילך מתערער הרצף הכרונולוגי, ו"המסגרת התיעודית" כמו נפרצת, מניחה תנועה חופשית, מעגלית, בין זמנים ומרחבים. כך, מוצגים חייה, מחלתה ומותה של האם כאפשרות פתוחה של טשטוש גבולות (המקבילה אולי ל"שנים הנושרות כמו עלים" בשיר "בבושקה", עמ' 14). השירים נוגעים בילדותה של האם, בהונגריה, אך גם בזו של הדוברת, ה"רוכשת" לעצמה "ילדות מאושרת" על רקע מות האם (עמ' 35). זאת, לצד השיבה החוזרת אל פרקי האשפוז והמחלה.

בד בבד, מתרחשים כאן "חילופי תפקידים" - כשהאם הופכת לילדה, תאוותנית לעתים, לעומת בתה העייפה, המבוגרת, כבשיר "הביקור האחרון של אמא, יולי 2002" - "אמא אוהבת בירה שחורה/ וסודה. לפני חודשיים/ התחילה לשתות בירה לבנה// (...) יושבת על המדרגות האדומות,/ מחכה לסיבוב הערב שלה באוטו./ כשיהיה לי כוח, אמא, נלך לבית קפה" (עמ' 23). אבל הזקנה והמחלה מבטיחות גם גאולה אחרת, אסתטית, המבצבצת לרגעים, לא צפויה - כך, למשל, מלאים השירים בתיאורים של עור האם, שהפך חלק כי "הרפואות מחקו לי את הקמטים" (עמ' 46), או, במקום אחר: "המצח שלך חלק, הפנים שלך חלקות, הידיים שלך / חלקות (...)/ רק עכשיו, כשאת בת 82, אני מתחילה/ ליהנות מעורך".

הגאולה נובעת מהאפשרות המאוחרת של הקירבה ("חמישים שנה עברו/ עד שאני יכולה לחבק אותך", כותבת ויסמן בשיר "חוזרת לירושלים, קצת אחרת", עמ' 26). המבט החומל הוא המבטיח גם יופי ורגעים אפיפניים כמעט בתוך הכאב הפרוזאי, תיאורי הזונדות ושקיות האוכל ש"בהן עיסות חומות בהירות" (עמ' 76).

כזה הוא התיאור האימפרסיוניסטי כמעט של חדר החולים: "שקוף עובר האור בווילונות/ שקוף עובר נוזל בצינורות" ("סימנים", עמ' 67); או הרגע המדויק של השלווה שבישיבה לצד האם-הילדה, כשבמרחק: "ילדים קפצו על טרמפולינה לגובה עצום,/ צריך היה להגביה ראש על מנת לראותם./ שעת אחר-צהריים היתה ולא היה צריך/ למהר לשום מקום" (עמ' 46). אבל זהו ספר שהזיקנה בו היא גם מלאת חיים, ולא בכדי מתואר בו המוות דווקא כמחול סוער. השירים גדושים בתיאורי אכילה (האם האוכלת עוגה עם קצפת, הבת הקונה לעצמה "מרק ירקות ופיתה עם חומוס" במסעדה שליד בית האם ביום מותה של זו, ועוד).

ב"קדיש", אחד מן הטקסטים המופתיים העוסק במות אם, מתאר אלן גינזברג (בתרגומו המדויק של זך) את אחת מהזיותיה של אמו: "וכאשר נמות נהפוך לבצל, לכרוב, לגזר או לדלעת, איזה ירק" ("קדיש ושירים אחרים", עמ' 42). ויסמן הופכת את מות האם לחומר שירי מן הסוג הזה - וכמעט לחגיגה, מוחשית מאוד, של חיים, המתגשמים בזיכרון "הסנדוויצ'ים/ שאמא הכינה לי, עם עגבניה וצנון (...)". הרמז היחיד לדמעות הוא בבצל: "חתכתי בצל לזכרה/ חתכתי באמצע,/ עם הקליפה החומה" ("סנדוויץ' עם צנון ובצל ירוק", עמ' 9). זוהי "עבודת אבל" שיש בה דווקא התמלאות, אהבה, חמלה ויכולת לסלוח.

הדוברת, שבשיר מוקדם יותר תיארה את רתיעתה מ"זוגות התחתונים הגדולים,/ העבים, של אמי" ("לא יודעת דרך ילדה בשמלה", עמ' 13) מתוארת כאן גם כמי שהקרבה לאם מעניקה פתרון לנשיותה-שלה: "והשנה התחלתי לשים בשמים", היא מציינת כבדרך אגב בעמ' 44. כי הזהות השירית של הדוברת של ויסמן אינה נובעת דווקא מתוך הדיבור על ההיעדר, אלא מתוך היכולת לשוב ולשוחח עם האם.

אפילו מות האם, המתרחש על רקע מראות החללית המתרסקת, המוקרנים שוב ושוב על מרקע הטלוויזיה (בשיר המרגש בעוצמתו "דמדומים", החותם את הספר בעמ' 88), שהוא עובדה סופית, קיימת, פותח פתח לדיבור של "שוב ושוב" (עמ' 85). למרות כמה חלקים חלשים יותר (בעיקר בין קטעי הפרוזה המשובצים בין השירים), זהו, בעיני, ספר שיריה הטוב ביותר של ויסמן עד כה - הישג פואטי, ולא פחות מכך - אנושי.

המשוררת והמתרגמת דורית ויסמן (ילידת 1950) פירסמה עד כה חמישה ספרי שירה. הראשון, "נמר שואג נגדי", פורסם ב-1993 בהוצאת ספרית הפועלים. ב-2002 ראה אור בהוצאת כרמל בתרגומה קובץ סיפורים ושירים מאת היוצר האמריקאי צ'רלס בוקובסקי

מעין הראל כותבת עבודת דוקטור ומלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן