ארבע שעות גג

ההתייחסות של יאן אל הציור כאל עבודה, ודבריו שהוא ”מתחיל מחיפוש כוחות בתוך הבד“, הזכירו לי את משמעותם של העבודה והכוח בהגדרת האנרגיה: ”כוחו של גוף לעשות עבודה בתוקף זרמים המתקבלים מן היחס לגופים אחרים“ (מילון אוקספורד), ויותר מכך את השילוב של עבודה ואנרגיה בהגדרת החוויה האסתטית.

דיוקנאות
פרולוג
תלמה אדמון | 30.5.1997 | מעריב, ספרות וספרים

אני רוצה להשאיר הרבה מקום לציורים. אני רוצה לומר הרבה דברים על מה שמעוררים בי הציורים האלה והשירים המחוברים להם. מה יהיה? יש רגעים של התפרצות תיאבון (או תאווה) המשתלח מן החרכים. עכשיו זה רגע כזה, ויכול להיות שהוא נעשה תובעני בהשראת הקטלוג שיצא לאור בצמוד לתערוכה של דיוקנאות משוררים, שצייר יאן ראוכוורגר(מוצגים עתה בבית ראובן, ת“א).

עוזי אגסי מהוצאת ”אבן חושן“ המיוחדת הוציא לאור את הקטלוג יוצא הדופן (“ארבע שעות גג“). דפים לבנים גדולים, ולכל משורר שיר או שניים ודיוקן או שניים. הדיוקנאות מודבקים , מה שיוצר חוויה אינטימית ותחושה של התרחשות יחידאית. אגסי כתב גם את דברי המבוא, המכיל תשובות של הצייר לשאלות העולות מן ההתבוננות בציורים. המשוררים באו וישבו אצלו בסטודיו. הוא הקציב לכל אחד מהם ארבע שעות. לא תמיד הם אהבו את הדמות שיצאה מתחת ידיו, שהרי הוא לא התעסק בדיוקן החיצוני אלא התאמץ לפצח את החידה הפנימית.

מובן שראוכוורגר יכול היה לצייר גם פוליטיקאים או דוגמניות. הוא לא יכול לעשות תערוכה מדיוקנאות של נהגי אוטובוס או פועלי טקסטיל, כי יש להשלים את העבודה שנפח הידועיות נותן בציור מימד מקדם במוח המתבונן ובורא. ועם זאת, הוא בחר דווקא במשוררים, סקטור מקצועי צנוע, שאינו זוכה להרבה כבוד או פרסום. אולי בגלל הבחירה בהם הציורים מוסרים איזו אמת פנימית יותר. ריחופו העיקש של הצייר סביב הדמויות, מתוך נסיון לרדת לחיקרן, יצר מיקוד מלא קשב במרבית הציורים, מעין שקיפות חדה, שהיתי מעזה ומכנה אותה רוחניות. יש בציורים רוחניות ענווה, פתוחה, ורובם הינם יצירה כשל עצמה. הפורטרט של אהרון שבתאי הוא כזה ( העירנות והמשהו ההפגנתי הנוקב ממשקפיו, יחד עם הקו הקשיח של שפתיו הכמעט מחייכות, כמנוגד לחולצתו הפתוחה, הפרחונית, החושפת בשר פגיע ורך, ושיבת חזה). כך גם דמותו של מרדכי גלדמן (מסוגנן וכמעט אלמותי, כשמאחוריו, במרחק, ניכרת מערבולת עצים ירוקים, סוערים). או דיוקנו המסוגף של יוסי שרון ופרופילו הקשוב והנינוח של רוני סומק, או דמותה הישנה (לתמיד) של יונה וולך, מאופרת, כפי שהיתה בחייה, עם צלליות כחולות מכבידות על העפעפיים.

צדק ראוכוורגר שלא שבע נחת מנסיונותיו ללכוד את דיוקנה של דליה רביקוביץ. היא חומקת ממנו, מוסרת רק משהו מעורפל מדי, או מוחצן מדי. אין דבר, יש כאן מקום לשורה או שתיים מתוך שירה של רביקוביץ ”חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה“ המובא כאן. למשל, השורה הזאת: ”כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים“. וגם זו: “ תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מילים של אהבה“. שיר שנכתב לפני שנה. 

ארבע שעות גג
יוחנן רשת | 30.5.1997 | הארץ, תרבות וספרות

ספר-אלבום זה הוא אחד ממפעליו של עוזי אגסי, אמן הטיפוגרפיה, ומי שחידש, שנים רבות אחרי מפעלו של הד“ר משה שפיצר איש הוצאת ”תרשיש“, את מסורת הוצאתם של ספרים יפי-צורה ואות. לכך מוקדשת הוצאת אבן חושן, שכבר פורסמו בה ספרי-מחמד של שירי לאה אילון או תרגומי נתן זך לשירי אלזה לסקר-שילר. עוזי אגסי כתב בעצמו מבוא לכרך הנוכחי, שבימים אלה נלווית לו תערוכת הדיוקנאות שהיא במרכזו, הנערכת ב“בית ראובן“.

”ארבע שעות גג“, מציג אגסי את הספר, ”הינו ספר אשר משלב את ציורי המשוררים של הצייר יאן ראוכוורגר עם פרי-עטם לכלל דיוקן אחד. לצורך זה נבחרו שירים שיש בהם מן הדיוקן העצמי ברוח שורותיו של אבות ישורון: כמו שיר הוא דרך חיים, החל מהשורה הראשונה“. הכותרת מתייחסת לארבע השעות שהקציב הצייר לעצמו לשם שרטוטו של כל דיוקן, והזמן שבו ישבו לפניו המשוררים, על גג ביתו (אף שהוא היה בא גם לבתיהם).

ואמנם נמצא בספר, בין שאר הדיוקנאות המאלפים, דיוקן של אבות ישורון, שבעליל אין הדמיון החיצוני עיקר בו, ברוח תורת-הדיוקן של ראוכוורגר, הצייר הישראלי הגדול ממוצא רוסי, האומר שהקניית הדמיון למקור היא הצד הקל בציור דיוקן. דיוקנו של ישורון בהחלט שונה מן המקור, כפי שהור זכור לי, והוא מוציא מן הדמות המרופטת, אך חובבת ההידור והשואפת אליו, משהו שלישי, פנימי, מעוך וקשה כאחד. השירים המלווים את הדיוקן הם מתוך ספריו האחרונים של ישורון. אך יש גם שירים המתפרסמים כאן לראשונה, ומעל לכל יימצא כאן שיר של דליה רביקוביץ ”חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה“, שיר יפה הממזג את דליה רביקוביץ של פעם- על שיבוצי-הפסוקים הנפלאים הנהוגים בשיריה המוקדמים- עם דליה רביקוביץ חדשה, פרועה יותר, ושמא אומר: לאה-איילונית. הדיוקן העדין, המכובד משהו, ממצה את מיזוג שתי הדליות.

ואמנם גם את לאה אילון נמצא כאן, כששיר משלה מלווה בשלושה דיוקנאות מוזרים, המגלים אולי לא מעט על המשוררת הנפלאה. בכלל, ראוכוורגר טוב בדיוקנאות של משוררות ומרבה בהן: יונה וולך פותחת את הספר, בשלושה דיוקנאות ושלושה שירים, ויימצאו בו עוד מאיה בז‘ראנו וסבינה מסג.

אך מובן שהעין נמשכת בראש ובראשונה אל דיוקנאות המשוררים המוכרים אישית: מתבוננת, כמעט משועשעת, בדיוקן המצוין של פני ישראל פנקס, על ארשת האירוניה הדאוגה הנסוכה עליהן, כשמערכת כלי הקפה הנתונה לפניו על השולחן כמו מסמלת את חיבתו לחיים ההדורים.

העין מביטה בעניין בשני התרגילים על נושא פני מרדכי גלדמן, פנים הזויות משהו, כמו טובעות בירק אוטופי בדיוקן האחד, ולעומת זאת מצטיירות בעוז החלטי, ממושקף, בדיוקן השני, ובפנים המהורהרות של אשר רייך, ופניהם הזכורות רק בעמעום, ממרחק של שנים, של אהרון שבתאי, על הטורסו ההרואי שניתן לו כאן, ושל הרולד שימל שהוחזרו לו כאן, כמדומה, הפנים שהיו לו פעם כמו בשיר של ייטס…

רבים הם תענוגי הספר הזה, ולא הפחות שבהם היא קריאה מחדש של השורות המוכרות על-פה, שורותיו של הגדול מכולם“השעה עייפה מאוד כמו לפני השינה / כילד אסופי, בכותונתי הלבנה בלבד / אני יושב וכותב בחלל כמו עלי לוח / לא איכפת לי, לא איכפת“. ואם דיוקנו של אצ“ג מאת ראוכוורגר תפס רק מעט מפנימיותו, הרי לא משום קוצר-ידו של האמן המצויין הזה, אלא בשל העושר הלא-נדלה של הנפש שמאחורי הפנים הללו.

ליצר הפשיסטי
ארנון לוי | 5.9.1997| כל העיר

19 דיוקנאות של משוררים בספר חדש של יאן ראוכוורגר, ספר מנייר משובח, כה נעים למגע ורך.

הוצאת הספרים אבן-חושן מתמחה בשני תחומים: הוצאה לאור של ספרי שירה וסיפוק היצר הפשיסטי של קוראי הספרים הללו. כל ספר שהיא מוציאה לאור עשוי מנייר משובח ונעים למגע, מודפס בגופן (פונט) ייחודי, כרוך מעולה, ובכלל, כל מה שקשור בצד החומרי של הספר הוא תענוג ליד ולעין. כמעט בכל ספר מודפסות גם עבודות אמנות, שרובן מצוינות. לכן התבקש מאליו שייצא באבן-חושן ספר ששילב את שניהם. זה קרה ב“ארבע שעות גג“, המציג דיוקנאות של משוררים שעשה הצייר יאן ראוכוורגר.

אבל כדאי להבהיר כבר בפתיחה: יאן ראוכוורגר לא צייר משוררים, הוא צייר בני-אדם. כשציר אותם ידע שהם משוררים, אך לא קרא את שיריהם, ולכן רק עין הצייר שלו יכולה היתה לאבחן את ”משוררותם“.

מה שמרתק הוא שעשרים ושבע הדיוקנאות שמהם עשוי ”ארבע שעות גג“ הם בכל זאת דיוקנאות של משוררים. אמיתות מפתיעות מתגלות על תשעה-עשר המשוררים והמשוררות שפניהם מופיעים בספר. על חלקם מתגלים דברים לא כל-כך נעימים, ובהקדמה לספר אכן מעיד ראוכוורגר שחלק מהמשוררים סירבו, וחלקם עדיין מסרבים ”לקבל“ את דיוקנאותיהם.

לגבי משוררים אחרים מתקבל חיזוק נוסף לאמת מוכרת: אבות ישורון הוא אריה שב, שערו מוסט לאחור כשובל, ודמותו כאילו נמתחת אל העבר: ובדיוקנו של מאיר ויזלטיר, אחד היפים בספר, לא מצוייר הגוף, אלא רק ראשו התחום בקו שחור וידו האוחזת סיגריה . החלל בין היד לראש כהה יותר, אמורפי לחלוטין, אפילו מרתיע.

המרשים ביותר מבין הדיוקנאות הוא אחד משלושת אלה שנעשו על-פי יונה וולך באקריליק על נייר ובכתמי צבע גדולים ועזים, שעורר בי לא רק התרגשות, אלא גם תדהמה.

לעומת יופיים ודיוקם של הציורים, נדמה לי שבבחירת השירים טעה עורך הספר (ואגב, לא מצוין מיהו, האמן, המשוררים עצמם או אולי עוזי אגסי, שכתב את ההקדמה?). הרעיון שבבסיס בחירתם הוא שגם דיוקנאות (עצמיים). השירים יפים, חלקם אפילו נפלאים, ובמידה רבה גם ”ייצוגיים“, אבל הם אינם מצליחים באותה המידה להתוות דמות. אולי מפני שהמכלול שמושג לגבי דמות בציור דיוקנה הוא מכלול שאינו תלוי בדמות. הוא יכול להיות חופף לה בחלקו, כפי שאכן חופפים הדיוקנאות המצוינים הללו, אך הוא אינו תלוי בדמות, דמותו של משורר במקרה זה, לצורך קיומו. לעומת זאת רק קריאת כמות גדולה יחסית של שירה מאפשרת ”לתפוס“ משורר, לעכל את הפואטיקה שלו. הצגת שירי דיוקן עצמי ספורים, שמטבעם הם פרגמנטאריים, מחמיצה את המטרה. הפער הזה אינו קיים כאשר השירים מתייחסים לציורים או להפך. אך כשלשתי היצירות כוונה מוצהרת זהה, שהיא התויית דיוקן של משורר, נדמה לי שנגזר על השירה להגיע למקום השני.

על כל פנים, עיקרו של הספר בציורים ובמגע שהצליח הצייר ליצור עם דמויות זרות לו, באופן שבו הצליח להבין יוצר אחר רק על-ידי שימוש במדיום שלו, בתחום שבו הוא שולט. מבחינה זו אפשר ללמוד הרבה על חוכמת היד והעין של יאן ראוכוורגר, ודרכה גם משהו על האופן שבו פנימיותו של אדם, ובמיוחד של יוצר, משתקפת בחיצוניותו.

ועוד מילה על המחיר (120 ש“ח), שלמרות הדפוס והעיצוב המלבבים נראה לי קצת מוגזם. מחיר כזה מעביר את ”ארבע שעות גג“ למדף ספרי המתנה ועושה לספר- למרות שלא הייתי מתנגד לקבלו במתנה- עוול.

יאן ראוכוורגר, ”ארבע שעות גג- דיוקנאות בשירה ובציור“: הוצאת אבן-חושן.

תערוכה
דנה גילרמן

המלצות לסוף השבוע ”ארבע שעות גג“ – יאן ראוכוורגר

דיוקנאות משוררים. בית ראובן בתל-אביב

לרגל הוצאת הספר, נפתחה תערוכה, בקומת הגלריה של בית ראובן תערוכת ציורים של הצייר יאן ראוכוורגר ”ארבע שעות גג“.

התערוכה ליוותה את יציאת ספרו ”ארבע שעות גג-יאן ראוכוורגר, דיוקנאות בשירה ובציור“, בהוצאת אבן חושן.

בשיחה, שקיים ראוכוורגר עם עורך הספר עוזי אגסי, סיפר כי כשבחר בפרויקט הדיוקנאות החליט שהוא מקדיש לכל דיוקן פגישה אחת בת ארבע שעות.

”בעצם דרשתי מעצמי לגלות מי יושב מולי בתוך ארבע שעות, ארבע שעות גג“, הוא אומר. כתוצאה מאותן פגישות תוירו עשרים דיוקנאות של משוררים בטכניקות שונות. בין הדיוקנאות אלה של יונה וולך, מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי, אבות ישורון, פנחס שדה, רוני סומק, דליה רביקוביץ, נתן זך ועוד. בהקדמה לספר כתב אגסי כי ראוכוורגר ”מתגלה בדיוקניו כאמן הסיטואציה. במשיחות מכחול אחדות הוא יוצר אוירה או סביבה- דיוקן“.

בערב הפתיחה הקריאו משיריהם שבספר: מאיר ויזלטיר, מאיה בז‘רנו, מוטי גלדמן אשר רייך ורוני סומק. מנחה הערב צבי סלטון.