שמע אד-ני

"שְׁמַע אֲדֹ-נָי" הוא הספר התשעה-עשר בסדרת ספרי השירה "פִּטְדָה".

נדפס אופסֶט בגופן "דרוגולין" על נייר כרומו-מַט קרם

"גַרְדָה פַּט" 135 גרם. הציורים שצוירו על

קְרָשִׁים המלווים את הספר הם

מעשה ידי ליאוניד

בָּלַקְלַב

 

אֲדֹ-נָי דְּפָסים נדפסו על נייר סאנדנס 118 גרם,

נכרכו ידנית בידי עידו אגסי ומצורף

בהם הדפס מקורי מעשה-

ידי ליאוניד בָּלַקְלַב

 

המהדורה המצומצמת ממוספרת

וחתומה בידי שני האמנים

אליעז כֹּהן

ליאוניד בָּלַקְלַב

 

 

בשירים שבספר יש ניסיון אישי ונוקב להיות פָּקוּחַ אל ליבת הזמן הבוער הזה של מאורעות תשס"א-תשס"ד.

אליעז כֹּהן עוקד בחבלי-המלים הדים של מציאות מרוסקת, הפחד הקיומי היומיומי נושק לנשגב, ה"מצב" הוא אנושי ומטאפיזי גם יחד, ומעל הכל מרחפות זעקות התפילה של אדם צעיר מאמין, ולא-מעט אהבה.

הספר מלוּוה בעבודות הקרשים של ליאוניד בָּלַקְלַב, שגם בהן רוח הקריאה ממיצר, מלמטה למעלה, שמקופלת בה האפשרות לישועה.

 

אליעז הנועז

ככה הם קוראים לו, חבריו בכפר עציון והסביבה. כלומר אלה שמוכנים להמשיך לדבר איתו, אחרי שהרכיב מחדש את תפילת שמע ישראל והטעין במשמעויות אירוטיות וחתרניות טקסטים על הפלסטינים ועל ההתנחלויות.

אליעז כהן, חתן פרס ראש הממשלה לשירה, יוצא לסיבוב בתל אביב ("עיר כוסססמופוליטית")

TIME OUT תל-אביב / 12-19 ינואר 2006 / עמ' 32-34

 

בקיץ שעבר, כשתל אביב שכבה מנומנמת על חוף הים, ובטלויזיה ריצדו תמונות הפינוי-חיבוק מגוש קטיף, החליט אליעז כהן לכתוב מחזור של שישה שירים, "הזמנה לבכי – שירי מחאה וקינה על חורבן" שמו, שנולד מתוך טראומת ההתנתקות. זו היתה דרכו של כהן, תושב כפר עציון ובן למשפחה דתית-לאומית מאלקנה, לבטא את השבר האידאולוגי שעבר ציבור המתנחלים.

"יום כיפור שלנו, של הכיפות הסרוגות", הוא כתב בהערה לשיר. את המחזור הוא פתח בהקדשה: "לכל אותם העוקרים והעקורים / שפעלו למען לא ייהפך לנו / קרע הבית / לקרע ברית".

"הזמנה לבכי" צורף כנספח למהדורה השלישית של קובץ השירים "שמע אד-ני" (אבן חושן 2004), שעליו יקבל כהן (33) בפברואר הקרוב את פרס ראש הממשלה לשנת 2005. עד השבוע שעבר תכנן בקפידה מה ילחש על אוזנו של שרון כשילחץ את ידו, אבל ההידרדרות במצבו הרפואי של ראש הממשלה טרפה גם את הקלפים הללו. למרות המראה הקיבוצניקי והצחוק התמידי שלו, נראה שכהן, אחד מעורכי כתב העת הירושלמי לשירה "משיב הרוח", לא תמים לגבי המוטיבציה הפוליטית שעומדת מאחורי הענקת הפרס. את "שמע אד-ני" הוא כותב במהלך ארבע השנים המדממות של האינתפאדה השנייה, "מאורעות תשס"א-תשס"ד" כפי שהוא קורא להן. "אלה היו שנים נורא קשות של פיגועים ומכרים שנהרגו.

השירים נוצרו מהמון פחדים וחרדות שהיו לי כתושב השומרון. יש בקובץ שירים שכתבתי במהלך שירות צבאי בלבנון, שהיה לי ברור שלא אחזור ממנו בחיים. אני נקרא על שם אח של אמא שלי, אליעזר, שנפל במתלה, ואני סוחב מגיל אפס את החרדות. אבל לצד החומרים הקשים מאוד יש גם שירי אהבה ש'המצב' מזדחל לתוכם. כתבתי מתוך אזור דמדומים של הנפש, וכאספתי את השירים גיליתי שיש בהם איזו היאחזות נואשת באהבה לאשתי ולילדים".

היתה לך הרגשה שאריק שרון בגד בציבור הדתי-לאומי?

"תחושה של אכזבה, לא של בגידה. תראה, שרון שינה וקטור בבת אחת. הוא הרי היה האבא של ההתנחלויות. אני זוכר שבכיתה ג', כשהוא היה מגיע אלינו ליישוב, זה היה 'אריק מלך ישראל' , האיש שלנו בממשלה. הרב יואל בן-נון, מראשי גוש אמונים בעבר, אומר בעניין הזה דבר עמוק מאוד: זה החטא ועונשו שלנו.

אנחנו משלמים על שנים שבהם הלכנו אחרי הגב הרחב של אריק שרון, אחרי אותה דורסנות, תחמנות ובולדוזריות שמופנות כיום נגדנו.

פשוט בחרנו לעצום עין מול השיטות הדורסניות שלו. כילד באלקנה אני זוכר איך שרון היה מגיע כשר השיכון ליישוב ורומז בקריצה להורים שהלילה צריך להזיז את הגדר כמה מטרים קדימה כדי להרחיב את היישוב. שיטות כאלה אתה יודע".

 

שמע אד-ני, ישראל עמך ישראל אחד

ואהבת את ישראל עמך

בכל לבבך

בכל נפשך

ובכל מאודך

והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום

על לבבך

ושיננתם ברקיעך

ודיברת בם:

בשבתך בביתך

ובלכתך בדרך

ובשוכבך ובקומך

וקשרתם לאות על

ידך (ספרות כחולות זרחניות) והיו לטוטפות בין

עינך (כמו פגיעת הצלפים)

וכתבתם (בדם) על מזוזות ביתך

ובשעריך

 

לצד הביקורות הנלהבות שקיבל הקובץ "שמע אד-ני" הוא זכה גם לתגובות מזדעזעות מצד כמה רבנים, שקראו להחרים את כהן בגלל השימוש שהוא עשה בטקסט הקדוש ביותר ביהדות – תפילת שמע ישראל. בנוסף, כמה מהשירים בקובץ טעונים בארוס חזק ובמשמעויות מיניות שעוררו במגזר הדתי אי-נוחות, והצמידו למשורר את הכינוי "אליעז הנועז". באחד מהם, שעוסק בעיר אריאל ("יישוב חלוצי בעבר שהפך לפנינה בורגנית שאני לא אוהב"), הוא כותב : "אילותיך אוריאל בלונד אורבני / לא נתפסות בעדשות של הלילות / אני מסיט את התותח שלי / אליך" ("שירים למעלה מאריאל").

בשיר אחר, על ברית דמים קדומה שחש כהן עם הפלסטינים, הוא אומר: "נערים ערביים עושים לי את זה / זורקים אותי שלושת אלפים שבע מאות שנה אחורה / רצים עירומים, הגבעות מקושתות / גוון הירוק לגופנו". ("שני שירים על ישמעאל"). "יש רבנים שהוציאו עלי חרמות ואסרו להזמין אותי בטענה שאני 'משחית' את הנוער", מספר כהן, שפוטר ממשרתו כעובד סוציאלי בפנימייה חרדית והפך במקומות אחדים לפרסונה נון גרטה. "בעיני הסגירות הזאת תגמור את הציונות הדתית".

אתה עוף די מוזר.

"כן. אני נון קונפורמיסט שלא במודע. זה בגלל הפתיחות המאוד גדולה שהיתה לי בבית ושגרמה לי לגלות רגישות למורכבות של החיים. ההורים שלי, למשל, תמיד העדיפו לגור באלקנה בשכונה לא דתית. כשהייתי בצבא העדפתי לשרת בפלוגה רגילה ולא להמשיך במסלול עם חברים מישיבת ההסדר. הבחירות שלי תמיד היו מורכבות, בגלל הסקרנות שיש לי. יש אנשים עם דעות קיצוניות, מימין או משמאל, שמרתקים אותי באינטלקט שלהם, בלהט ובתשוקה שלהם. אני לא אוהב את העדר, את הגוש המרכזי שמתנהל בצורה עיוורת. זה חלול, זה נבוב ואפשר היה לראות את זה בחלק מתמונות המחאה בתקופת ההתנתקות. נגעלתי מהצילומים שבהם ראו מפונים שמקללים חיילים או לובשים טלאי צהוב".

יש עוד אנשים בהתנחלויות שהרגישו ככה?

"הלוואי. לצערי, הרוב לא הבחינו במניפולציה, בחוסר הפרופורציה. זאת בעיה של ציבור שהוא עדר: הוא כמעט שלא מבחין בניאנסים".

אתה מרגיש חופשי ליצור בכפר עציון?

"אני מרגיש חופש מוחלט, אף על פי שיש אנשים שמעקמים את הפרצוף. קבעתי את הבית שלי שם כי היתה לי משפחה בכפר עציון שחלק ממנה נפל בתש"ח – הטראומה של הטבח נוכחת עד היום – וידעתי שאני לא רוצה להמשיך לגור באלקנה כי היישוב איבד את טעמו בעיני. בכלל, אני חי במתח שהוא ישראלי מצד אחד ותנ"כי מצד שני. אני מאוד מחובר לתקופת התנ"ך, לדמויות המיתיות של האבות שחיו ממש כאן, בין בית לחם לחברון, וזה בולט בשירים שלי. גם היחס שלי לפלסטינים-ישמעאל מושפע מזה. אנחנו שני אחים שהופרדו בילדותנו, מאז הגירוש ששרה ציוותה על אברהם, ואנחנו משלמים על זה עד היום".

אז מה הפתרון?

"תראה, כשהייתי ילד באלקנה לא הבנתי למה צריכה להיות גדר ליישוב. היו יחסי שכנות מצוינים עם הכפרים הפלסטיניים, והיינו מבקרים אחד אצל השני. ההתפכחות שעברתי בשנים האחרונות גרמה לי לחזור ולראות את הדברים כמו ילד, בלי מטענים פוליטיים. הפתרון הוא להתחלק במדינה ולסייע בהקמת ישות פלסטינית עצמאית שבה יוכלו לחיות 250 אלף יהודים, כמו שבישראל חיים למעלה ממליון ערבים שמגדירים את עצמם כפלסטינים".

זה אוטופי.

"למה? משגע אותי שאומרים שזה אוטופי. זה בגלל שהתרגלנו לחשוב שיש חומת בטון שמפרידה בינינו. גדר ההפרדה רק תגביר את השנאה והפחד. היא לא תביא שלום, היא רק תגדיר את המחשבות האפלות כלפי הצד השני. החומה שמבתרת את הארץ בצורה אכזרית לא תוביל לחיכוך הדדי, להתחממות.

היא תהיה מוכנה כמו החומה שנבנתה בקיסריה. הצפונבונים לא רוצים לראות שיש קיום כזה שנקרא ג'סר א-זרקא או אור עקיבא. וזה דבר מעוות. המאבק בגדר ההפרדה הוא לטובת שני העמים. מתנחלים ופעילים מהשמאל הקיצוני יכולים להוביל אותו יחד.

"גם הרעיון של לעקור יהודים מביתם הוא בלתי נסבל בעיני. בגלל שאנחנו עקרנו פליסטינים צריך לחזור על הסבל? התפיסה שמכפירים על הגירוש של 1948 על ידי גירוש מתנחלים מעוות מוסרית בעיני. זה אבסורד, כי בסופו של דבר אף התנחלות לא יושבת על כפר ערבי. יש הרבה שכונות יהודיות, כמו רמת אביב, שיושבות על כפרים עביים, אבל אף אחד לא מעלה את האפשרות לעקור אותן."

 

הוי תל אביב

זונת שלום מנהמת

פורשת אברותיה, בטן נחשפת

שכינה מעולפת

 

הוי תל אביב עיר נדהמת

פוערת איברים לבולעים זרים

אי לך מלכת החול

כל גבעה

 

את "שיר על תל ואל אביב" (מתוך "שמע אד-ני") אוהב כהן לקרוא בערבי שירה המתקיימים בעיר הגדולה. "אני אוהב 'לתת הופעה', לעמוד ולקרוא את השיר במין פאתוס נבואי זועם, ולראות את הקהל התל אביבי נבעת לרגע ואחר כך צוחק", הוא אומר ומדגים: "בתל אביב, עיר כוסססמופוליטית עצבה, מתי יבואו בך גלי הים...' יש בשיר הזה איזו מערכת של דחייה ומשיכה".

אתה מגיע לתל אביב, עיר שחיה בהווה מתמשך ומפרקת כל מיתוס, מעולם שונה מאוד של כמיהה לעבר.

"יש שיר שאורי צבי גרינברג כתב על ירושלים ותל אביב אחרי מאורעות תרצ"ט. הוא מדבר בלעג וסרקזם על תל אביב. היא הבת השובבה ששוכנת על חולות לא יציבים, כשירושלים היא המלכה האם. המתח הזה התקיים תמיד בתרבות העברית. החלטנו להוציא את 'משיב הרוח' כי הרגשנו שהשירה התל אביבית של אמצע שנות התשעים מפרקת את השפה, את המסגרת, כשמבחינתנו לעברית יש איזו היסטוריה ויציבות".

אין אצלך כיוצר מקום לתהליך של פירוק?

"לא פירוק טוטאלי. זה כמו תהליך של 'רצוא ושוב', מושג מהקבלה שמתאר איך הנפש עולה ויורדת ולוקחת מכל מקום משהו. זה לא שאין לי הרהורי עבירה. ברמה הזאת תל אביב משמשת עבורי סוג של פילגש, עיר שאני אוהב לחטוא בה".

 

---

 

---

 

מבוא שכתב פרופ' גייקובסון למהדורה הדו-לשונית

 

 

 

Introduction to Hear O Lord

 

David C. Jacobson

 

Born in Petach Tikva in 1972, at the age of seven Eliaz Cohen moved with his religious Zionist family to the West Bank settlement of Elkana.   Although his parents were supporters of the Gush Emunim settlement project inspired by Rabbi Zvi Yehuda Kook, they did not bring him up with the rigid ideological purity that characterized other Gush Emunim settlers.   Throughout his childhood, Cohen was encouraged to be true to himself and to be wary of being overly influenced by anyone, including the rabbinic teachers in the yeshiva where he studied.

Cohen  began his writing career as an author of prose, but eventually he came to focus primarily on poetry.   He is an editor of the poetry journal Mashiv Haruah, founded in 1994 by a small group of religiously observant Israelis, most of whom either grew up in the territories occupied by Israel in 1967 or were educated there.   This bilingual

edition of Cohen’s poetry is based on his two most recent collections, Shema Ado-nay: Mishirei Me’ora’ot 5761-5764 (Hear O Lord: Poems From the Disturbances of 2000-2004, 2004), written during the Palestinian uprising known as the Second Intifada, and Hazmanah Levechi: Shishah Shirim al Hahitnatkut (An Invitation to Cry: Six Poems on the Disengagement, 2005), written during the period leading up to Israel’s disengagement from Gaza and Northern Samaria.

            Cohen aspires in his poetry to transcend the particulars of political conflict, whether between Israelis and Palestinians or among Israelis.  The difficult events of these times provided him with occasions for the writing of poetry that deals with the archetypal theological, historical, and psychological issues that have been an integral part of Jewish existence throughout history and of the human condition in general.   This poetry runs the gamut from the despair and anger evoked by death and destruction to a celebration of love for his beloved wife Efrat, his precious children, Achia, Oria, Shaked, and Miriam, the Land Israel, his fellow soldiers who fell in battle, and even for the Palestinian “other.”  In some poems he goes so far as to assert his belief in the coming of universal peace during the Messianic Era.

Like many Israelis, Eliaz Cohen’s family history has been haunted by the human sacrifices that have been the result of the Arab-Israeli conflict.  His uncle, Eliezer Feldman, for whom Cohen was named, was killed in battle in the Sinai Campaign of 1956.   During Israel’s War of Independence in 1948,  Cohen’s grandparents’ cousins were among those who had to flee Gush Etzion when it was conquered by Arab forces.   After the Six-Day War in 1967, when Gush Etzion was once again under Israeli control, the son of his grandparents’ cousins returned to live in the region from where his parents had fled, but sadly he died fighting in the Yom Kippur War in 1973.

            The Second Intifada brought its own measure of suffering to Cohen’s generation as well: suicide bombings in buses, restaurants, and other public places; sniper attacks; and military casualties during combat with Palestinian fighters.  The existential fears experienced by Cohen during that difficult period permeated his imagination and his subconscious.  In one poem, he fantasizes riding in a bus writing his last poem before the bus is blown up by a terrorist. In another poem, he has a nightmare of fighting Palestinians in the West Bank city of Jenin, a hotbed of terrorism, “exposed in the turret / my burning tank above the city of Jenin / carries me galloping in flames.”

In a number of poems protesting to God for not protecting the Jews of Israel from the ravages of Palestinian terrorism, Cohen continues a long tradition of challenges to the divine issued by the biblical figures Abraham and Moses, Honi the Circle Maker of rabbinic legend, and the Hasidic master Levi Yitzhak of Berdichev. In the poem “Hear O Lord,” Cohen transforms the first biblical passage of the Shema prayer, in which God commands his people to be loyal to his teachings, into a call to God to be fully aware of the “sons who are being killed for you daily.”  Similarly, in “Palestinian Passover,” Cohen bitterly contrasts God’s protection of the Israelites on the night of the killing of the first born in ancient Egypt with the contemporary reality in which all too many Israelis have suffered death.  In another poem, he writes that the successes of the Palestinian terror campaign against Israel’s civilians raise a serious question about whether God is still honoring the covenant he established with the patriarch Abraham.   Transcending the anger and frustration of his poetry protesting God’s apparent lack of involvement in the world,  Cohen was inspired to write a simple petitionary prayer to God, “Prayer for the Driver on the Tunnel Road,” asking for his protection from the frequent Palestinian sniper attacks on the road between Gush Etzion and Jerusalem.

Despite the suffering and anger experienced by Cohen in this time of destruction, he writes often of feelings of love and human empathy that allow him to transcend the hatred and death that is so much a part of Israeli existence.   In the poem “In Nablus I Saw,” based on his participation in the battle of Nablus fought by Israel in response to the attack on a hotel Passover seder in Netanya in 2002, he reflects compassionately on “the face of the Palestinian girl / clinging to the leg of her father.”   In addition, in a poem titled “With Me from Lebanon,” an ironic allusion to an expression in the love poetry of the Song of Songs, Cohen mourns the loss of fellow Israeli soldiers who died in Lebanon during the period in the early 1990s when he served there.

In poems about the Israeli-Palestinian conflict, Cohen does not shy away from brutally violent images.  In “Poems Above Ariel,” with bitter irony Cohen invites two prominent Palestinian poets to violate his body: “O my brother poets of Palestine / come to me / strip me of my uniform / and on my baked body / stripe me.”  In “Palestinian Passover,” Yasir Arafat is portrayed as if he is the biblical Ishmael, “add[ing] another measure / to the bowl of blood,” as he prepares “the bread of great affliction / of both nations.”  In another poem, “a detached black hand in the towers of the mosques [of Jenin] / wants to stab [his] heart with a curved crescent.”  Sometimes Cohen eroticizes the Israeli-Palestinian conflict as he expresses his longing for a loving intimate relationship with Palestinians.  Inspired by his experience growing up with Arab neighbors in Elkana and the biblical vision of Ishmael and Isaac as brothers, Cohen writes about his longings of love for the Arab with which Israel has been so long in conflict.  In “Two Poems on Ishmael,” the speaker expresses a sensual attraction to Arab boys, whose presence sends him back to a time before Isaac and Ishmael were separated, as they are “running naked, the hills arching / their green torsos to our bodies.”    An influential part of his childhood memory is captured in “The Barrier Crasher,” dedicated to his Arabic teacher Ali Yichya, the first Arab citizen of Israel to serve as a foreign ambassador.  As Cohen stands on guard as a soldier at a roadblock in the West Bank, he recalls fondly his experience studying Arabic in Elkana with Ali Yichya, even as he acknowledges his great discomfort at the power imbalance between his position in the Israel Defense Forces and that of the Palestinians over which Israel rules.  The poem concludes with the convergence of the Muslim muezzin’s call to prayer and the blessing he, as a descendant of the priests of ancient Israel, recites for Arab and Jew alike.

As a second generation religious Zionist settler, Cohen remains committed to the right of Jews to settle throughout the biblical Land of Israel, and he has confirmed that right by living with his wife and children in Kibbutz Kefar Etzion, in the very region from where his grandparents’ cousins had fled in 1948.    It is therefore not surprising that during the preparation for the disengagement from Gaza and Northern Samaria Cohen expressed his deep involvement in the emotional and spiritual upheaval among religious Zionists at that time.  In “Poems Written in the Sand [a],” writing sadly of the vulnerability of the settlement project, he imagines the slogan “The Land of Israel belongs to the people of Israel” written in the sand of the Gaza beach being washed away by a wave from the sea.  Of particular concern to Cohen at the time was the painful split in the nation between supporters and opponents of the disengagement and the very difficult position of Israeli soldiers ordered to dismantle Jewish settlements.  In “An Invitation to Cry,” he imagines his own settlement of Kefar Etzion being subjected to dismantling by the army and the attempts he would make to evoke in a soldier sent to destroy his home some degree of empathy for the suffering of those he was evacuating.

Cohen devoted his first collection of poetry, Mechumashim (1997), to modern midrashic responses to the Torah portions read weekly in the synagogue.  The sense conveyed in that collection that the present is very much rooted in the past carried over to much of the poetry included in this volume. Indeed, in Cohen’s poetic imagination there is often little distinction between his experience as an Israeli Jew and that of his forebears.  In “Kislev, on the Way to Hebron,” a group of Jews encounters three Arab men who bring to mind the biblical Patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob.  Later in that poem, the voice of an Eastern European Hasidic rabbi is suddenly heard: “yidelach, yidelach, rise to serve your creator.”  The biblical story of the binding of Isaac is as relevant today in his modern midrash, “Her Sacrifice” as it ever was. In  “With Me from Lebanon,” the casualties of contemporary war are compared to the rabbinic martyrs who were victims of Roman persecution, known in the Jewish tradition as “the cedars of Lebanon” (arzei halevanon).   In “News,” a contemporary terrorist attack is announced on the radio, but from Cohen’s point of view there is nothing new about Jews suffering: “On the radio they said news / and in our hearts were olds, ancients / and we put our peklach on our shoulders / wedges of cheese, a bread / we returned to our walking.”  Sometimes the present and the ancient past come together in Cohen’s poetry in amusing ways, as in the line “I perform a radio check with God,” or when the speaker compares seeing with his wife the ultrasound image of their baby in her womb to the divine revelation at Mount Sinai, in which the Bible relates “all the people saw the sounds.”

In defiance of the strict code of sexual modesty prevalent among religiously observant Jews, Cohen has not shied away from erotic imagery in his poetry.  In his second collection of poems, Negi’ot Rishonot (First Touchings, 2000), he wrote of the sexual tension between himself and his wife when they were forbidden by Jewish law to even touch each other before marriage.  In poems in this volume, Cohen explores erotic desire and the emotional fulfillment of physical intimacy between a man and a woman within the framework of a committed marriage.   In one poem, in language alluding to images from the love poetry of the Song of Songs, the speaker is “very sick with love” and “desiring to enter the locked garden” of  erotic pleasure.  In another poem, the speaker finds comfort from the pain of history in his beloved: “and at night / when you are spread out before me like a fan / you will hear my arousing cry / and a lamentation and a dirge….”    From Cohen’s point of view, marital relations are intertwined with the relations of a married couple to their children.  In one poem, the speaker hides poems “in the secret parts” of his wife’s body, with the expectation that in the morning, “the children will come in under the covers / finding the poems.”  Furthermore, even in the midst of military service to the nation, Cohen insists on preserving in his consciousness his bonds of love with the members of his family.   He expresses this strong commitment to his family when in the poem “And in Time of War” he subversively changes the statement in Maimonides’ code of law that a soldier should not think about his wife and children, lest he be distracted from the battle, to an insistence that each soldier should “think of his wife and his sons and his daughter…for his heroism is for them too / and when he returns in peace to the heart of the great embrace / shall he return.”

These poems are permeated with Cohen’s love of the Land of Israel in general and the Gush Etzion region where he lives in particular.  In “A Spring Journey in the Land of Israel 2002,” although in his heart he feels the despair of autumn, his emotions are lifted as “here in the orchards of Etzion everything fills with hope / at the blossoming of the cherry trees.”  Cohen’s poems are filled with images of nature that he has observed throughout his travels in Israel: “vines on the terrace,” “golden mushrooms among the pines,” “boulders growing out of the earth,” “the fragrance of a field,” “a birch blooming,” “flowers strik[ing] the nostrils.”

Tossed back and forth between the pain of death and the longing for love, in some poems Cohen finds the strength to hope for a better time, perhaps even for the universal peace that the Jewish tradition promises will arrive during the Messianic Era.   In “Snow,” birds find footprints in freshly fallen snow in Jerusalem that may be those of the Messiah about to enter the Old City’s Gate of Mercy.  In “From Poems of the Mountain Village [b],” Cohen declares that when “a noisy crowing from the chicken coops / blurs the cooing of the Shekhina,” he knows that “the redeemer is coming.”   And in another poem, he declares his faith that “Something will rise yet from all this blood / I see / the crimson garment of the Messiah rising.” 

Eliaz Cohen does not confine his role in society to that of a poet.  He is deeply committed to combating the many social issues that beset Israel, as a professional social worker, a public advocate for social equality, and an outspoken critic of the Israeli rabbinic establishment.  This edition of poetry by Eliaz Cohen provides readers with the fortunate opportunity to experience the literary artistry of a most impressive poet, fighter for social justice, religious gadfly, and dreamer of peace.

 

David C. Jacobson is Professor of Judaic Studies at Brown University. He is author of Modern Midrash: The Retelling of Traditional Jewish Narratives by Twentieth-Century Hebrew Writers; Does David Still Play Before You? Israeli Poetry and the Bible; Creator, Are You Listening? Israeli Poets on God and Prayer; and Beyond Political Messianism: The Poetry of Second Generation Religious Zionist Settlers.

 

---

Cultural exchange: Poet describes Israeli-Palestinian conflict in verse

Eliaz Cohen's recently published bilingual poetry collection 'Hear O Lord' is his chronicle of the last decade of violence between the two groups.
By Batsheva Sobelman, For the Los Angeles Times | October 2, 2011

Reporting from Kfar Etzion, West Bank —

"Sitting on the bus which is ticking to explode writing my last poem."

--Eliaz Cohen

Suicide bombings are not the usual stuff of poetry, but Eliaz Cohen, a leading figure in a religious poetry scene flourishing in Israel, writes about the conflict in language as beautiful as reality can be ugly. Amid the drone of warring words, he offers a different voice, challenging political and religious convention.

"Hear O Lord," the recently published bilingual collection translated into English by Larry Barak is Cohen's literary chronicle of the last turbulent decade (it's subtitled "Poems From the Disturbances of 2000-2009"). The decade began with a peace summit but collapsed into bloody violence, scarring Israelis and Palestinians.

"I did not try to sugarcoat the times with poems," says Cohen, his work driven by deep love for his family and fear for them in a peace-less reality that is dangerous physically and spiritually.

Cohen questions the roles of man and God in the conflict, and gives neither any discounts. The volume draws its name from a prayer recited twice daily by observant Jews, pledging to love the Lord and remember his commandments. The religious poet has no qualms about role-reversing the canon. "And these sons who are being killed for you daily shall be upon your heart," he demands from above.

The poet, 39, wears his curly hair long under his yarmulke -- and his heart on his sleeve. Not easy, considering there's ample room in his heart for Palestinians too and he lives in the territories captured from Jordan in the 1967 war. In other words, a settler in the land Palestinians regards as theirs.

Cohen lives in a bloc of pre-state Jewish communities south of Jerusalem that fell in 1948. The historic drama lives on in the settlements rebuilt and expanded after 1967, equally so among the Palestinian neighbors. "There's more than one story here," he says over a bowl of cherries in his modest kibbutz kitchen.

The Nakba -- the "catastrophe" -- that befell the Palestinians with Israel's founding -- "is incomparable to the Holocaust as an event but is no less formative a trauma," he says.

Cohen recalls a magical boyhood in biblical and natural landscapes on the West Bank that he soon learned were not empty. "Reality is that there are two peoples here, both attached to one homeland in the deepest way possible," he says.

Relations between Israelis and Palestinians echo the biblical story of Isaac and Ishmael, a recurring motif. He craves the brotherhood before it was betrayed by banishment:

"Ishmael is hurling stones -- / "Words" he shouts -- / at me / words harder than stones, and where were you / when they drove me away at dawn with a flask of water / our sons / Ishmael cries / will jostle within us... / will hurl at each other memories"

The second of the twinned poems about Ishmael is provocative.

Arab boys do it to me / they throw me three thousand seven hundred years / back / running naked, the hills arching / their green torsos to our bodies / our mothers thresh an envy offering, unawares / while Ishmael and I are sowing the winds of heaven

This one cost Cohen his job as a social worker in an ultraorthodox boys' school, he says.

Although the Bible is a compulsory subject in school, its references draw a blank from many young Israelis. Cohen brings ancient layers of language into his work, no religious strings attached for those who don't want them.

This is what is special about Cohen's poetry, says poet Ronny Someck. "He speaks directly and clearly, putting everything in the display window and hiding nothing. But he does this in language that mixes contemporary Hebrew with that of a Jewish scholar."

Cohen did many stints as an army reservist. His last one he spent manning a checkpoint in a beautiful setting in the Palestinian territories and reading the verse of the late Mahmoud Darwish, lauded as the national poet of the Palestinians.

Once, Cohen called Darwish. Correct and courteous, the elder poet insisted on English despite his good Hebrew. Cohen introduced himself as a "settler boy" and that was the end of that. That hurt, he says, still trying to complete the conversation 15 years later.

A married father of four, Cohen engages in a wide range of dialogue groups and joint projects with Israelis and Palestinians. Soon to be relieved of miluim -- military reserve duty -- he calls these his "miluim of peace."

His neighbors don't know what to make of him. Cohen became a darling of religious Zionists, expressing their perspective of pain during the "disturbances" of terror attacks, Israel's disengagement from Gaza and the dismantling of Jewish settlements. Suspected at times of switching sides, he says he wears his poetic license "like a flak jacket" against criticism.

Time is running out for a two-state solution, some warn. This doesn't scare Cohen, who'd prefer that the geographic space be shared in a settlement more like cohabitation than marriage or divorce. He envisions Israel and Palestine as two states working together under joint management. "It's romantic and poetic but practical too," he says. Cohen was less upset about the Palestinian bid to the United Nations for recognition as a state than many Israelis but would have preferred a joint move.

A while ago, he wrote Palestinian Prime Minister Salam Fayyad, introducing himself and his work. Fayyad didn't answer but confirmed Cohen as a Facebook friend. "At least he didn't hang up, that's progress already," a hopeful Cohen says with a shrug.

calendar@latimes.com

Copyright © 2011, Los Angeles Times