נפתלי בזם

ספר זה מוקדש לכל מקורביו של נפתלי בזם בארץ ובעולם, ומהווה תערוכת קבע לכל אוהביו.

הוצאתו לאור מהווה חלק בלתי נפרד ממסכת חייו ויצירתו של נפתלי בזם. צייר ישראלי, יהודי אשר חייו ויצירתו נשזרים בחייהם של אנשים רבים, בהסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי.

נוכחות יצירותיו בבתים פרטיים, ספרי לימוד, משרדים ומוסדות ציבור בישראל הפכו עבודתו האמנותית לנחלת הכלל ומהווים חלק בלתי נפרד מחייהם של רבים.

נפתלי בזם על הציור, החיים והצדק הפוליטי שנשכח

עם פתיחת תערוכה מקיפה במוזיאון תל אביב, הפורשת שישה עשורים של יצירתו, מספר נפתלי בזם, מהאמנים הישראלים הגדולים של זמננו, על דרך החתחתים האמנותית והאישית שעבר ומגלה בגלל איזה אמן הוא אינו ישן בלילות אלה
אלי ערמון אזולאי | 28.12.12, הארץ גלריה

"הוא צייר טוב, הייתי רוצה להכיר אותו", מתבדח נפתלי בזם ערב התערוכה המקיפה של יצירתו במוזיאון תל אביב. ומוסיף: "אני באמת מרוגש. כל כך חששתי, אך ממש אין לי מלים".

שישה עשורים של יצירה יוצגו בתערוכה "הולך ושב" שתיפתח מחר: החל בעבודות מראשית שנות ה 50 וכלה בשלוש עבודות שיצר בשנת 2012. נדמה כי קהל רב עשוי להזדהות עם אמנותו של בזם, הן בשל איכויותיה הגבוהות, בציור וברישום, הן בשל תכניה העשירים והמגוונים, הנעים בטבעיות בין הממד הפרטי לציבורי, בין החברתי לפוליטי, בין הגלותי לארץ-ישראלי.

"רוב הציור הישראלי נמדד בקנה מידה מקצועי בלבד, ואילו הציור של נפתלי בזם חי גם מחוץ לציור", כתב המבקר אדם ברוך בשנת 1979; בכך הוא יישב מחלוקת היסטורית וענה במרומז לחצי הביקורת שהופנו כלפי הצייר הוותיק במשך השנים.
אין דבר מרגש יותר מפתיחת תערוכה מקיפה לאמן כה חשוב וותיק בנוכחותו. בזם, בן 88, הוא מן הבולטים שבאמנים בני דורו וגם אחד האחרונים מהם שעודם בחיים. גם כיום הוא קם יום-יום וממשיך ליצור.

בזם קטן המידות מתרוצץ בחלל התערוכה, אחד מהגדולים במוזיאון. בנו שלמה בזם והאוצרת רותי אופק דואגים לפרטים האחרונים, שייעשו לשביעות רצונו. מדי פעם בפעם נכנס למקום אדם זה או אחר וחולק מחמאות לאמן.

הזרם הדרמטי ביותר

המפגש הראשון עם בזם לקראת התערוכה התקיים לפני כמה שבועות בביתו, השוכן ברחוב קטן ושקט במרכז תל אביב. עוד לפני שהתיישבנו הזדרז בזם להראות לי את היצירה האחרונה שעליה עבד לתערוכה. מחדר השינה פתח דלת המובילה לדירה אחרת בבניין, דירה ריקה שזה עתה שופצה ונשכרה על ידו. בקצה הדירה, בחדר האחרון, ניצב פסל גדל ממדים של אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתו ¬ הסירה.

הסירה מוגבהת מהרצפה, מתנוססת באוויר בזכות משוטיה הגדולים. בתוכה שכובה, ראשה קדימה כמעין חרטום, דמות אדם היהודי הנצחי ואולי בזם עצמו. ידיו הפרושות לצדדים נראות כהכלאה בין כנפי מלאך לבין סנפירי דג  עוד מוטיב החוזר ביצירתו. בירכתי הסירה משתלשלים מהרצפה צמחייה ודימויים של בית ופמוטים, אף הם ממאגר הסמלים של בזם. זוהי גרסה חדשה לסירה שבנה בשנות ה 70 ואשר ונהרסה במשך השנים.

"זה המרכז של התערוכה", מצהיר בזם. "הסירה". בקטלוג התערוכה (שעיצב מגן חלוץ) כותבת האוצרת אופק: "דימוי הסירה משמש אותו בעבודותיו לתיעוד היסטורי, אישי ולאומי". ובזם מספר: "אני הגעתי הנה בסירה".

בזם, יליד אסן שבגרמניה, הצטרף ל"עליית הנוער" שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעידודו של אביו. הנער הכחוש והשברירי הגיע לארץ באחד ממבצעי ההצלה האחרונים. האונייה שהביאה את הנערים עגנה הרחק מהחוף, שכן לא היה מקום בעבורה בנמל, והם הגיעו אל החוף בסירות משוטים קטנות. עם הגיעו ליבשה התעלף בזם. מי שאחזה בו וטיפלה בו היתה הנרייטה סולד.

"הגעתי הנה בתוך זרם הגירה, שהיה אולי הדרמטי ביותר בתולדות המין האנושי. יחד עם חברי הניצולים חציתי במעוף אדיר את השמים. מתוך גופי צמחה סירה קטנה ומכונפת שעטפה אותי בקונכיית מגן. ראיתי סביבי פני הורים, קרובים וחברים שריחפו חיים ומתים מעל תהום של רדיפות רצחניות", כתב בזם בפתח ספרו מ 1972, "סירות, עולים: הורים וארונות, שולחנות וכיסאות, ברכת הנרות, אריות ודגים, צמחים" (הוצאת מסדה).

גם לאחר הביקור בדירה הסמוכה, בזם אינו מוכן להתיישב. במשך כל הפגישה שארכה יותר משעתיים וחצי הוא עמד על רגליו, רוכן קדימה, משקפיו העגולים מאיימים ליפול מאפו והוא מתרוצץ ללא הרף, מתכונן להשיב לשאלה, מתחיל סיפור אחד ובאמצעו קופץ לאחר. כל כמה רגעים הוא נזכר בדבר מה שרצה להראות, נעלם לאחד החדרים וחוזר והפתעה בידיו. הזמנה ישנה לתערוכה, ספר המאגד את רישומיו.

גודל הטרגדיה

התערוכה "הולך ושב" אינה רטרוספקטיבה במובן הקלאסי, אך מוצגות בה מספר רב של עבודות מרכזיות מאת בזם. החלל מחולק בעדינות לפי מוטיבים מרכזיים ביצירתו: המשפחה, זיכרון השואה, ההתיישבות בארץ ישראל, הפן החברתי של החיים בישראל והסירה. מוצגות בה כ 70 יצירות הלקוחות מאוספים רבים ציבוריים ופרטיים. את מקצתן לא ראה בזם זה עשרות שנים.

אחת העבודות ששמח לראות לאחר שנים רבות היא "השולחן" ציור גדול ממדים (200x160 ס"מ) מ-1960, הנמצא באוסף מוזיאון חיפה לאמנות. בזם מספר שעם נעילת תערוכתו שם בשנת 1964 לא נותר לו כסף להובילה חזרה לתל אביב. "איש עשיר שאהב אמנות רכש אותה למוזיאון ב-150 לירות בשני תשלומים".

שולחנות הסעודה שיצר בזם הם חלק מעיסוקו בנושאי השואה והאובדן. הוא החל לציירם ב 1958. ההיסטוריון והאוצר ד"ר גדעון עפרת תיאר זאת כך: "האם ניצבת ליד שולחן ערוך (בתצורות מופשטות) לקראת סעודת ערב שבת. שני פמוטים גבוהים נושאים צמד נרות כבויים סמל לנשמות שכבו והללו משתלבים באפילה הכללית האופפת את הציור". בתערוכה עבודות נוספות העוסקות בשואה ובהן "יהודי כורה לעצמו קבר" מ-1955.

נושאים אלו החלו להעסיק את בזם בעקבות הזמנה שקיבל לתערוכה בקיבוץ לוחמי הגטאות ב 1954. על תערוכה זו עבד עם אשתו, חנה בזם. "במשך שלושה חודשים עבדנו אני וחנה על החומרים", הוא מספר, "תמונות, מכתבים וסיפורים. לכל אחד היה סיפור. רק אז הבנתי את האמת. את גודל הטרגדיה".

יותר מכך, הוא מוסיף, חנה ייחסה את מחלת הפרקינסון שבה לקתה, ועמה התמודדה במשך ארבעה עשורים, גם למה שראתה באותה תקופה. "זה שבר אותה", הוא אומר. בתערוכה תיעוד נרחב של חנה: רישומים וציורי שמן, דמותה מחזיקה זר פרחים, קוראת או מערסלת בחיקה את בנם יצחק.

ביד מגל, על הזרוע מספר

בין תערוכות היחיד הבולטות של בזם בששת העשורים החולפים, תערוכה בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים, באצירת יונה פישר, ב 1959; תערוכה בגלריה לה פושאד בפאריס ב 1976; רטרוספקטיבה בגלריה פארק בתל אביב ב 1989 וכן במוזיאון פולקואנג בבית הכנסת הישן באסן שבגרמניה ב 1992; תערוכה במוזיאון הפתוח בגני התעשייה בתפן ועומר ב 2000 שאצרה רותי אופק.

בתל אביב הציג בזם תערוכת יחיד עוד במשכנו הישן של המוזיאון בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד, בשנת 1960. בעקבות התערוכה ההיא כתב מבקר האמנות אריה לרנר בעיתון "דבר": "כדי לשחות בהצלחה נגד הזרם השליט באמנות זמננו דרושים לו לצייר לא רק אומץ לב ואופי חזק, כישרון והכשרה מקצועית ושליטה בכלי אמנותו, אלא גם ראייה ברורה של המטרה שאליה הוא חותר במסגרת של פילוסופיה אישית תפישה אסתטית המיוסדת על השקפת עולם".

כיום, 62 שנים אחרי כן, ניתן לומר אותו דבר על המוזיאון עצמו, המציג את בזם. שכן תכני עבודותיו, הסימבוליקה הכבדה והאווירה הגלותית השלטת בהן, כפי שכונתה במשך שנים, הודרו במשך שנים רבות מהמוסדות המרכזיים. מאז מותו של המנכ"ל והאוצר הראשי מרדכי עומר ומינויה של סוזן לנדאו במקומו עובר המוזיאון שינוי מהותי, המתבטא בין השאר בהיצע מרשים של תערוכות אמנות עכשווית ואמנים בינלאומיים בולטים; מעודד שעם זאת נמצא בו מקום לתערוכה כמו זו של בזם, המתפרשת על שני המפלסים בחלל התצוגה הגדול ביותר בבניין המרכזי.

אשר להשקפת העולם הנכרכת ביצירתו של בזם כיום הוא נמנע מהגדרה פוליטית ברורה, משום שנכווה הן מהשמאל הסוציאליסטי שעמו נמנה בשנות ה 40 וה 50 והן ממתקפות מהצד השני של המפה הפוליטית. אבל כפי שכתב אדם ברוך ב 1979, "הציור של נפתלי בזם חי ופועל בתחום הפוליטי. בזם הוא אמן פוליטי והציור הוא בעבורו אמצעי".

במשך שנים נחשב לכן בזם לאמן מגויס וספג ביקורת על כך. זמן קצר לאחר בואו לפלשתינה הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר, שערכיה עוררו בו הזדהות גדולה. "הצטרפתי לשומר הצעיר ולקיבוץ הארצי, ציירתי על החקלאות ועל התעשייה, על הפועלים ועל הימאים. רציתי להשתייך", סיפר בזם במכתב ב 2001, המופיע בקטלוג התערוכה. אופק כותבת בקטלוג: "בעבודותיו הוא מתעד את ההתרחשויות בשנים הראשונות להקמת המדינה מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית-קומוניסטית. נקודת המבט שלו מעמידה תמיד את האדם במרכז. מלווה בהערצה את העולים שהגיעו לארץ חסרי כל ושאפו להתחיל את חייהם מבראשית".

ציוריו משנים אלה משויכים לזרם הריאליזם הסוציאליסטי, שעמו נמנו גם האמנים משה גת, אברהם אופק, יוחנן סימון, רות שלוס ואף דני קרוון ביצירתו המוקדמת. גם הם נחשבו למגויסים. נוסף על כך הוא הושפע מהריאליזם האיטלקי. "הלכתי למעברות וציירתי לפי הטבע שנשקף אלי", הוא מספר. הוא צייר מעברות, שיכונים, פועלי בניין, חוצבים, נשים מנקות ועוד. "זה היה בפירוש חלק ממלחמת הקיום שלנו. באמת האמנתי שזה יביא לכל העולם את הצדק", הוא מסביר.

אחת העבודות הבולטות משנים אלה מוצגת בתערוכה על קיר משלה ציור גדול (220X126) ומרהיב מ 1952 ששמו "לעזרת הימאים". את הציור יצר שנה לאחר מרד הימאים שהתרחש בנמל חיפה. בזם הזדהה עם עובדי הנמל ששבתו. לבקשת המדינה הוצאו אז לשובתים צווי מילואים, וכמו רבים בציבור, בזם מתח ביקורת לא רק על האלימות שהופנתה כלפיהם אלא גם על עירוב הצבא במאבק אזרחי. "זה לא היה צודק", הוא אומר עתה. "תתארי לך בארץ גיבורים כאלה שהקריבו את עצמם במי הים התיכון והנה באה משטרה ומרביצה בהם. היה צריך להגיב על זה. האמנתי כי לציור יש תפקיד חברתי".

באותן שנים שבהן היה מחויב לייצוג חברתי מוסרי גם צייר את אחד הציורים החשובים והשערורייתים שלו "בחצר הבית השלישי". הוא יצר אותו בתגובה עלהטבח בכפר קאסם ב 1956, שבו נרצחו 43 מתושבי הכפר. "אנשים רצו להרוג אותי", נזכר בזם. לדבריו, כאשר הוצג הציור בתערוכה, האמנים שהציגו לצדו הפכו את תמונותיהם כאות מחאה. "זה היה רצח, אך לא עשו שום דבר לאף אחד", אומר בזם. "כולם נותרו קצינים בתוך הארץ".

"הציור הזה הוא מחאה על עצם האפשרות של מקרה כזה בתקופת גאולת ישראל, תקופת 'הבית השלישי'", כותבת ההיסטוריונית זיוה עמישי מייזלש בקטלוג. "בחצר הבית השלישי" אמנם זיכה את בזם בפרס דיזנגוף לשנה זו ונמצא באוסף מוזיאון תל אביב, אך הוצג רק פעמים ספורות מאז.

ציור בולט אחר המוצג בתערוכה הוא "פועל ניצול אושוויץ" משנת 1953 גיבורו נראה אוחז מגל בידו האחת ועל זרועו האחרת נראה מספר.

נדודי שינה עם אל גרקו

בזם הצעיר נרשם לבצלאל בשנת 1943 ולמד אצל מרדכי ארדון, גם הוא אמן שזכה לאהדת הממסד אך לא לזו של שדה האמנות. ארדון הותיר בו חותם רב והיה לו לדמות אב.

ב 1946, בתום לימודיו בבצלאל, נסע בזם עם זוגתו חנה ליברמן, לימים אשתו, ללמד אמנות במחנה עקורים בקפריסין. כעבור שנים הבין את גודל השפעתה של חוויה זו על יצירותיו. "שם נפגשתי פנים מול פנים עם הנושא שלי: העולים. המפגש שלי אתם הוכיח לי בצורה חותכת כי מבחינה נפשית הייתי ונשארתי חלק מהם", סיפר בראיון ב 1970.

בשנים 1949 1951 התגוררו בני הזוג בפאריס ושם נולד בנם הבכור יצחק. עם שובם לישראל החל בזם לקצור את פירות ההצלחה. ב 1954 וב 1960 הציג בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, ב 1963 השתתף בביאנלה בסאו פאולו וכעבור שנתיים הוצגה אחת מעבודותיו במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

בשנים אלה גם זכה להכרה נרחבת מהממסד המקומי והוזמנו ממנו עבודות ציבוריות רבות, מרביתן מוצגות גם כיום: ב 1957 השלים ציור קיר לאוניית הקיטור של צים "תיאודור הרצל", בשנים הבאות יצר ציורי קיר לביתן הישראלי ביריד העולמי בבריסל ולמלון שרתון בתל אביב. ב 1963 יצר קיר מפוסל לסניף אל על בתל אביב. ב 1971 הוזמן ליצור את קיר השואה והגבורה ביד ושם עבודה העשויה יציקת אלומיניום שגודלה 60 מטרים רבועים.

אמונתו של בזם בצדקת הקומוניזם החלה לדעוך בתקופה של משפטי פראג בשנות ה 50. כאשר התברר מה מתרחש בברית המועצות. "זו היתה מכה גדולה, לא לרוסים אלא לכל העולם", הוא אומר. "אנשים גם פה, קומוניסטים, הרגישו שאיבדו את האבא והאמא שלהם, את ההדרכה. לא ידענו למה להאמין".

בד בבד, מאז התערוכה שיצר לקיבוץ לוחמי הגטאות, החל לחזור אל זיכרונות ילדותו, אל דמויות הוריו שנספו, לבית שבו גדל, לבית הכנסת הגדול בעיר הולדתו אסן. אז החלו להשתלב ביצירתו הסמלים והמוטיבים שמלווים אותה עד היום. "הדימויים היהודיים שלי (דג, פמוטים, ארון קודש, סירה ושופר) הם חינוכיים. זה מה שאני יודע לעשות. אני שואף לקומוניקציה עם הקהל הרחב. להיות עממי", סיפר בזם בראיון לאדם ברוך.

בזם קיים קשר רציף עם הוריו דרך הצלב האדום עד 1943. ב 1945 הם כבר לא היו. הוא מספר כי קיבל מהם מכתב בתקופה שכבר היו באושוויץ. הם כתבו לו שהם בסדר ומקווים שגם הוא בסדר. "המכתב היה חתום אך לא בכתב ידם", הוא מספר. "לא היה לי מספיק שכל להבין שזה מוות. רק כשעשיתי את התערוכה שנים אחר כך, הבנתי שהם שלחו לי את המכתב לפני שהם נשלחו למוות".

בשני הציורים החדשים בתערוכה נראה בית הכנסת הגדול באסן, שבו עבד אביו של בזם כשמש. "אני גדלתי שם", הוא אומר. בשנות ה 80 נסע לבקר בעיר. "הלכתי לראות איפה היה הבית, שכבר לא היה קיים, אך הרחוב כן. היה מאוד טעון וכאוב"; הוא נזכר בקושי בפרטים, אך זוכר היטב את הרגשות הטעונים.

הציורים שבהם עסק בזם בשואה ובדימויים יהודיים נחשבו גלותיים שם תואר שעורר בוז רב בישראל של אז. סוג זה של יצירה הרחיק ממנו את הקהל, ואף יותר מכך את עולם האמנות שנשלט על ידי זרם המופשט הלירי וחבורת "אופקים חדשים".

"אתה יכול לאהוב את עבודותיו של נפתלי בזם או לסלוד מהן, לראות בו אמן המתעד רבות מהאספקט ההיסטורי שלה או מאייר של תעמולה לאומנית, אבל אינך יכול להתכחש לעובדה, שבדרך עקבית הפך בזם את עצמו, משום עבודותיו ומיקומן, לאמן המייצג את האתוס היהודי", כתבה דורית לויטה ב"הארץ" ב 1980.

שרה בריטברג סמל כתבה ב"דבר" ב-1972 "ההגשה הישירה של הנושא והסמלים הפשטניים הם לעתים עלבון לאינטליגנציה של הצופה. אפילו הרישומים מבוצעים כהלכה, הרגשה בלתי-נעימה מעורר טיפולו החד והדידקטי של בזם בנושא מורכב, שלשון הרמז מתאימה לו יותר מאשר צורת ביטוי זו, הקרובה לקראת סיסמאות במסכת על תולדות הציונות, אף אם הקריאה מבוצעת בכישרון".

לעומתן, כתב האמן והפסל גרשון קניספל ב 1989 ב"העולם הזה" על המורכבות שבהיותו של בזם אדם פוליטי וחברתי, גם אם שינה דעותיו במשך השנים: "יימצא מי שיאמר, כי בזם שילם את המחיר המלא על נאמנותו המופלגת לדגל, ויוסיפו ויאמרו כי זהו בדיוק המחיר שכל ה'מגייס' את מכחולו להשקפותיו חייב לשלם. אמנם בראייה שטחית, דומה שנפתלי בזם הרים שוב ושוב דגל כלשהו ואף החליף דגלים לא מעט. אך לזכותו ייאמר כי את הדגלים השונים הרים מתוך הכרה עמוקה ואמון ללא סייג, אמון שהתערער ונשבר שוב ושוב אל תוך התהום".

לצד התפתחות הקריירה שלו בחו"ל והניכור הגובר כלפיו בישראל, היה בזם שקוע בטיפול באשתו חנה. על אף מחלת פרקינסון שבה לקתה בסוף שנות ה 50 היא התעקשה ללדת ילד נוסף. בזם עבד בבית ככל שיכול. במקרה הטוב שני הילדים, יצחק ושלמה, ציירו לידו בעודו מצייר ובמקרים אחרים היו מפריעים. שני ציורים שבזם צייר את שני הבנים מופיעים בתערוכה.

ב 1975, בעת כשהתגוררו בירושלים, שלח בזם את בנו הבכור יצחק לחנות כלי עבודה בכיכר ציון. מטען חבלה גדול שהושם בתוך מקרר התפוצץ בכיכר וגרם למותם של 15 בני אדם. יצחק נפצע קשה ולאחר כמה שבועות מת בבית החולים.

לאחר מכן עקרו בני המשפחה לאירופה ובמשך השנים גרו בפאריס, בניו יורק ובבאזל. ב 2009, לאחר מות אשתו, שב בזם להתגורר בתל אביב. בכל התקופות האלה, על אף הקשיים הרבים, לא חדל ליצור. לדבריו, "הייתי צייר יותר טוב בתור אדם צעיר. זה טבעי".

דמותה של חנה המשיכה להיות נוכחת בעבודותיו, כדמות נשית גנרית, או כנוף הרים וגבעות. בפמוטים שהופיעו לא אחת בציוריו נראה נר אחד כבוי לזכרו של יצחק המנוח.

בסוף הביקור האחרון ניגש בזם לחדר השינה בדירתו, ובשובו לסלון-סטודיו היה בידיו ספר עב כרס. זו מונוגרפיה של אל גרקו, שקיבל במתנה לכבוד יום הולדתו השנה ממתיאס קוהן, היסטוריון גרמני שאף הוציא ספר על יצירתו של בזם. "הוא עשה את הדת", אומר בזם על הצייר היווני שנודע באיקונות שיצר. "ואת יודעת למה הוא היה כל כך טוב? כי הוא ידע לעשות מהדת דרמה. הוא היה דרמטי". בזם מעיד כי כבר כמה לילות אינו ישן בגלל אל גרקו. הוא עוד לומד.

לקריאת הכתבה באתר לחץ כאן