תערוכה המוצגת במשכן לאמנות (נובמבר-דצמבר 2002) והספר הנלווה לה מוקדשים ליצירתה של אביבה אורי בתחום הרישום, שהיה לשפתה הייחודית בחמישים שנות עבודתה.

אוצרים: גליה בר אור, ז'אן פרנסואה שוורייה

התערוכה שהוצגה במשכן לאמנות (נובמבר-דצמבר 2002) והספר הנלווה לה הוקדשו ליצירתה של אביבה אורי בתחום הרישום, שהיה לשפתה הייחודית בחמישים שנות עבודתה.

אביבה אורי החלה לרשום בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה משמעותית בהתפתחות הרישום. הרישום בפורמאט קטן יחסית, ששימר זיקה לכתיבה ולשירה, התבדל אז מהציור והפך לתחום אמנות עצמאי במרחב הקיומי החדש שלאחר המלחמה. ברווח שבין כתיבה לציור הסתמנה היד הרושמת, המוליכה אל תדרי התת-מודע, כחוליית חיבור ישירה ורגישה בין עומק העולם הפרטי לנייר. ברישום הרזה, בוויתור על מימד הראווה של המחווה הציורית והצבע הדשן, הופנמה עמדה פוליטית שכיוונה אל קולו של היחיד. הרישום לא נתפס עוד כגילום שלדי וטהור של האסתטי, של "אמנות יפה", אלא כמסמך המחזיק את הדחוף והאקוטי ביותר, את מנעד התנועה הפנימית החומקת מכל הגדרה: "הרישומים שלי אינם רישומים אלא תעודות. יש להתבונן בהם ולהבין מה יש בתוכם", כתב אנטונן ארטו.1

יש לשער כי אביבה אורי לא הכירה את עבודתו של ארטו, כשם שלא הכירה את עבודתם של אמנים משמעותיים אחרים, שהיו מוכרים באותה עת לחוגים מצומצמים של יודעי ח"ן באירופה. אבל למרות שכמעט לא יצאה מגבולות הארץ ולא היה לה מגע ישיר עם האוונגארד, עבודתה של אורי בתחום הרישום מדויקת ורלוואנטית לעניין זה ברמה הגבוהה ביותר.

מאמרו של ז'אן-פרנסואה שוורייה, הוגה ואוצר אמנות מפריז, מאיר מגמות רישום במאה ה-20 ובוחן את מקומה של אביבה אורי במסגרת רעיונית זו. שוורייה, בן-בית במשכן לאמנות בעין-חרוד, משתף פעולה עם יוזמות המוזאון החל בראשית שנות ה-90. שיחותי עימו מלוות את ההתבוננות בעבודותיה של אורי, ומאמרו חותם את הספר. זכות גדולה היתה לי לעבוד עם שוורייה ולחלוק עימו את השלבים השונים בגיבוש התערוכה והספר.

חלקו העיקרי של הטקסט בספר מוקדש להיבטים היסטוריים וביוגראפיים, שלא פותחו בפרסומים קודמים על אביבה אורי. כשם שדחיקת הביוגראפי ניזונה מרוח הזמן - גם הרלוואנטיות המחודשת של הסיפור האישי כרוכה בשינוי נקודת המבט. כיום נתפסת הביוגראפיה כ"מוסיפה אפשרויות לחברה שבה האנוכיות המופרזת, החרדה לעתיד והרתיעה מן העבר יוצרות שכחה, קור ומחיקה מתמדת".2

הרכבת הביוגראפיה של אביבה אורי התגלתה כמרתקת, משום שכבר בשלבי העבודה הראשונים התחוור לי כי רוב המידע הקיים עליה - למשל שנת לידה, למשל פרטים אלמנטאריים על ראשית דרכה באמנות - שגוי או בדוי. המתח בין תיעוד לבדיה חוצה את המעגלים השונים בסיפורה של אורי, שבעצמה מיעטה למסור פרטים על חייה - ואלה שכן מסרה נותבו להרכבת סיפור-חיים שעימו הזדהתה כאשה וכאמנית. נראה כי לדימוי שבו בחרה משמעות לא פחותה מזו של "הסיפור האמיתי", המצליב קרעי מידע. באשר לסיפור שנבנה סביבה בחוגי האמנות - גם הוא ענה, במישור הקולקטיבי, על מאוויים, הדחקות, רווחים בין זיכרון לשכחה, וקיבל קיום עצמאי שאינו תלוי-מידע. במובן מסוים התקיימה הלימה בין מאווייה של אורי לבין האתוס שהתווה את תשוקות החיה החברתית. מעגלי הבדיון שבין הפרטי לחברתי נשקו זה לזה וייצבו את המיתוס "אביבה אורי".

נתונים כמו שנת לידה או פטירה אפשר לברר במשרד הפנים; מידע על פרסים ותערוכות רצוי לעגן במסמכי ארכיון - אבל אין מקור מוסמך, ולוּ הקרוב ביותר, גם לא האדם עצמו, לסיפור "אובייקטיבי" המתאר את דמותו של אדם. הקרוב מכל יספר על אביבה אורי סיפור הטעון בנתק, חרדה, הכחשות. אחר, גם הוא קרוב מכל, יספר על אורי סיפור של חיוניות, יכולת נתינה וכוחות חיים. האם לבחור באחת מנקודות המבט? אולי מוטב לאמץ את שתיהן כאחת, כעדות על הממדים השונים בחייו של אדם ועל מורכבות עולמו?

גם כתיבת הביוגראפיה אינה מהלך אובייקטיבי, שכן היא מעוגנת בהכרעות הכרוכות בבחירה ובפרשנות. הקשר הסובייקטיבי שנוצר בין הכותבת לגיבורת הביוגראפיה בנוי על העדפות, על יכולת הכלה, ובדלת אחורית שוב מסתננת החלקיות של נקודת המבט, המוכתבת הפעם על-ידי עולמה של הכותבת. מעגלים רבים משיקים בכתיבת ביוגראפיה, ורק אחדים מהם נזכרו כאן. אחד החשובים בהם הוא קהל הקוראים וההקשר של הכתיבה. אביבה אורי מוכרת כפיגורה מהשורה הראשונה של אמני ישראל, ויש לשער כי קוראיו של ספר זה נמנים ברובם עם קהל שוחרי האמנות. הקשר זה מכתיב את קווי המסגרת של הטקסט הביוגראפי: עליו להנהיר את מעמדה של אורי כאמנית ולהעשיר את ההתבוננות בעבודתה. היבטים ביוגראפיים אחרים, גם אם מרתקים מבחינה פסיכולוגית, לא נכללו בספר.

בנוסף למסמכים ארכיוניים, חומר ביוגראפי שהתקבל מבני משפחה וראיונות שנעשו עם האמנית בחייה, התייחסתי לקטעים מיומן נעורים שנמצא בעזבונה של אביבה אורי. היומן לא הגיע לידי בשלמותו והוא ייכלל בספר שמתעתדת לפרסם בתה של אורי, רחל ימפולר. גם כך היומן אינו מתוארך בעקביות, ואני משערת כי אורי החלה בכתיבתו בהיותה כבת 15. הוא מסתיים שנים ספורות לאחר נישואיה הראשונים, כשהיתה כבת 22.

אני מקווה שהספר "אביבה אורי" יזכיר לכל עד כמה מרתקת עשויה להיות היד הרושמת, וימחיש את עוצמת הדחיפוּת הגלומה בעבודה פשוטה-לכאורה על נייר. בעולם שהוצף באידיאות מופשטות המופצות בשפה של "תקינות פוליטית", בתערוכות גורפות ובמאמרים כמו-אקדמיים, הרישום רלוואנטי כפי שלא היה מאז מצא את קולו לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מזכיר לנו את מה ששכחנו: המכאני אינו מייתר את טביעת היד הרושמת. הרישום הוא מסמך שיש לחדור אל תוך-תוכו בהתבוננות שאין לחזותה, רבת-פנים, בלתי נדלית. "הקו הוא 'טוב' רק כשהוא נושם כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזכרונות העתיד", כדברי אביבה אורי.3

הערות:

1. Anotonin Artaud, “Mes dessins ne sont pas des dessins...” (1946), in cat. Antonin Artaud: Works on Paper (New York: The Museum of Modern Art, 1996), p. 61
2. ראו דן צלקה, סימניות (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987), עמ' 17.
3. אביבה אורי, "הקו", בתוך: דורית לויטה, אביבה אורי (ירושלים ותל-אביב: המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, הקיבוץ המאוחד וכתר, 1986), עמ' 115.

מתוך "גלריה" מוסף הארץ, 6.2.03
מאת: סמדר שפי

רטרוספקטיווה של אביבה אורי המשכן לאמנות בעין חרוד, אוצרת: גליה בר אור בשיתוף ז'אן פרנסואה שווריה, עד 2 במארס.
מועד הנעילה של הרטרוספקטיווה לאביבה אורי נדחה בחודש ימים, וזו הזדמנות נוספת לראות את התערוכה המרגשת והמעניינת הזאת, שהיא במובהק תערוכה מחקרית.

כ- 150 יצירות מוצגות בתערוכה התלויה במרבית אולמותיו של המשכן לאמנות בעין חרוד. אור טבעי יפה שוטף את היצירות ומעצים את תחושת הישירות, אחת התכונות המרכזיות בעבודה של אורי. הציורים והרישומים מסודרים בסדר כרונולוגי, מהמוקדם המוצג באולם קטן יחסית בכניסה למוזאון ועד לעבודות המאוחרות באולם המרכזי, אולם העמודים בקומת הכניסה. הסדר הכרונולוגי מופר לעתים כדי ליצור קבוצות שזיקה מיוחדת שוררת ביניהן, אך הדבר אינו שכיח.

התערוכה מספקת הזדמנות נדירה להכיר את אורי הן בגלל ההיקף – ובתערוכה זו הריבוי יוצר איכות מצטברת – והן משום שמוצגות עבודות, בעיקר כאלה שהושאלו על ידי בני משפחתה, שלא הוצגו בעבר וספק אם יוצגו בעתיד. אורי מתגלה כאן במיטבה, כאמנית שיצרה בסגנון חסכני אך בארוקי, מתוך היכרות עם אמנות זמנה, אך תוך בחירה חוזרת ונשנית בדרך אישית בלתי מתפשרת. האמנות שלה מתגלה שוב ושוב כקשה, ככואבת, כאילו הייתה עסוקה כל חייה בליטוש אבני חצץ והפיכתן ליהלומים, כמי שניסתה לעשות אלכימיה של המציאות. כל קו וכתם מחושבים היטב, לרבות ההתפרצויות.

לקריאת מאמרים מתוך הספר לחץ כאן

אביבה אורי | הקו

בעקבות הרטרוספקטיבה של אביבה אורי. התערוכה המוצגת במשכן לאמנות (נובמבר-דצמבר 2002) והספר הנלווה לה מוקדשים ליצירתה של אביבה אורי בתחום הרישום, שהיה לשפתה הייחודית בחמישים שנות עבודתה. אוצרים: גליה בר אור, ז'אן פרנסואה שוורייה

מאת: אביבה אורי

קו הוא תחושה, יכולת מישוש, קרן שעדיין איננו יודעים את מהותה. אך אני רואה אותה בבירור; כל מה שאנו עושים, מתווים, חורטים, מעורר בכי באי-יכולתנו, 
באי-יכולתה של ידיעתנו, סוף קו, יש סוף?
ההתרפקות על הבלתי מוחש, על החסר, על המתהווה עדיין, ההתרפקות על הקו...
אני שומעת את הקו כמין צליל אחיד-סמיך, נוקב, מורכב מרבעי טונים, מאלפי פרודות, אודיסיאה-בחלל של ליגטי, צליל שמתקרב לאינסוף ושולח קרניים לכל עבר. הקו זה אני.

ממה מורכב הקו?

העיפרון, העט, הלורד התעשייתי, הגיד החלש-שביר, המחק המתמרד, טיפות הטוש הנזיל - כל זה, ה"כלומי", חסר התשוקה להרשים...
הקו הוא "טוב", הוא "אמנות", רק כשאינו וירטואוזי, כשאינו אפקטיבי, כשאינו גראפי, כשהוא חסר ברק; הוא "טוב" רק כשהוא נושם כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזכרונות העתיד, כל מה שקיים ועומד בעתידו של היקום ומחכה להתגלותו, לפתרון חידתו...

והנייר - הנייר הוא העולם. אני חותמת אותו במידה כלשהי. עכשיו הוא פרודה, אטום זעיר שמכיל את יסודות היקום, במינון ובמתח-התנגשות של יסודות חומריים ומטאפיזיים. האינסוף בתוך השטח המוגדר, הנייר משחזר משאריות-עץ וסמרטוטים, חסר אונים מול אלימות, נקרע כהרף עין, פגיע, מתקמט, נתון לסכנת כליה תמידית, שדה להתרחשויות.
והאדם, האמן, הוא מקור הקו, מזנק לחלל. הוא אוצר בתוכו את תולדות האמנות, הוא נושא בבשרו את חותמן של יצירות הרוח האנושית, היצירות הטבועות בחלל תודעתו ודוחפות אותו הלאה. הקו הוא הנותן חיוּת לעיסה לבנה-חתומה זו, אסור לו "לחתוך", להתרברב, עליו לחדור לתוכו, לצאת מתוכו, להתחבר עם נקבוביותיו, לעשות אהבה, לשלוח ידיו, לדובב, לשלוח תחושות לכל מרחב אפשרי. אסור שהקו יהיה אך קונטור לתיאור עצם כלשהו, עליו להיות הוא-עצמו, לחיות את חייו - את הרוח ואת העוצמה הגלומות בו מקדמת-דנא.

הראשית מסתמנת במוחנו, נזרקת כתקשורת בין-יקומית, בין מאסות, וחוזרת כצורה מגובשת אך חופשית, נעה לכל עבר, חיה, תמיד חיה... אסור לכבול אותה, אסור לצוות עליה, היא החירות, האלוהות החיה בתוכנו, הביטוי של האלוהות, החומר האינסופי לעומת סופיותנו-שלנו.
חיה, תמיד חיה.
כדור ממריא, מתפורר לאטו, כדור נולד, נבקע - שיגעון אחז בו. האדמה, המרחב, אלפי השמשות, הדמעות, האהבה, הצעקה, הטחת ראשנו בכותל, שמחת החיים, העדר החיים... אלה החומרים הזורמים בקו; הם אמיתיים, לא משקרים... הקו תחילתו באמן וסופו באלוהים, אלוהים-אמנות.
ואז - המטאמורפוזה, שאינה לא קו ולא נייר, אלא ישות חיה וכואבת - פיסת שכינה - ואז הקו יכול להיות מגואל בדם, מנחם ואוהב, גויא, רמברנדט, ואן-גוך, פיקאסו, הנדלר; ואז - הקו יכול להיות החופש של האמן, רק הוא-עצמו, לא דבר אחר, רק הממשות הפלסטית - הרישום, הוקוסאי, ליאונרדו, פונטנה, טאפייס, מאלביץ', רותקו, בויס...

הרישום, עצמו. הקו.

והקו הוא שחור על לבן. לבן על שחור. אדום על כחול. חום על שדה אפור. אל נגביל אותו, יהיה אשר יהיה, כל התחושות כולן, כל הגוונים. יחפץ, ייתווה בחלל, יחפץ, ויתחפר בעומק הנפש. אל נגביל אותו, הוא האמת, הקו. ואז - תהא תקווה. האמנות.
האמנות, הסובלנות, השלום המטאפיזי, הצורות האוצרות בתוכן את המוחלט, את הקיום עצמו שעדיין איננו יודעים את מהותו - אך האמנות יודעת, הצורות הבוקעות מתת-ההכרה של האמן, הצורות שוויתרו על הפסולת והסייגים, על הרס עצמי, שנותרו בעצמותן, הסדר הקוסמי בהתגלמותו, השפה שרק האמנות יודעת.
האמן האלוהי מבכה את יצירתו שחמקה משליטתו, וחוזרת ביד האמן האנושי אל ראשוניותה. תנו לאמנות את החופש להתבטא בשפתה, היא היודעת!

ועוד מעט עם הקו:

הקו, הרישום, נלווה בענווה אל האמנות ה"גדולה" לתקופותיה, לעתים בחשאי, נגרר אחרי תקופתו, לעתים ממריא לשיאים בזכות עצמו, ולא בקלות מכופף גוו לאופנות. תמיד המצפון של היוצרים הגדולים, כבר בציורי המערות הקדמוניות: קו טעון מתח, כחץ השואף לפגוע, כבר כתב-יד, לפני היות הכתב; קוום של ציירי המזרח הרחוק, סין העטויה הוד עצור ויפאן הסוגסטיבית; הוא - עדיין קו שלא הרשה לעצמו להיות חופשי, צורני ומדויק, נראה כנולד בשעת בין-ערביים, כשהשמש תלויה בין שמים וארץ ומעניקה לעולם סילואט כהה, ממוקם בהחלטיות וברכות, והוא חידתי ופיוטי עם ניחוח קיומי חריף.
הקו של ציירי האיקונין וימי-הביניים הוא קו שמן, דקורטיבי, עטוף בשכבה עבה של התחסדות מוזמנת; קוום של ציירי הרנסאנס הוא צלול, מתנער מפטרונותו של הממסד. מיכלאנג'לו הוא כבר אנושי ומתמרד; הקו של ליאונרדו הוא הטהור שבקווים, קו שצמח מאנליטיות מדעית והתרכך בזוך שמימי, ואף שהוא פיגורטיבי בעיקרו, הוא ההפשטה עצמה, כמעט עד להיעלמות פיזית, תחילת תחושת הערך של האדם בפני היקום.
קוויו החריפים של גויא כואבים את האלימות והטמטום. רישומיו תוקפים את האלימות באלימות עצמה, הם "מעורבים". "אני הייתי שם", "ראיתי זאת בעיני", תקף להיום, למרבה הצער.
הקו של אנגר הוא "יפה", חוגג את יופיו-שלו; אינו חורג מעצמו לא לתהום ולא לגבהים; הוא אל-אישי. הקו של מאנה, רנואר, בונאר, הוא צהלה של צבעוניות. רישומיו של בונאר הם הטבע עצמו, רוטט, משורבט, חוגג את עצם הנשימה באוויר הזך.

סזאן מתווה באקוורלים האחרונים שלו קווים טעוני הגות; נביא הצורות הגיאומטריות. לאחריו בא הקוביזם, ומדרך הטבע גם שבירתו, החופש של האמנות לא להשתרך אחר השיגרה. קוויו של ואן-גוך מאחדים שמים וארץ בדינאמיקה הטעונה בכל הרגשות האנושיים האפשריים; סלסוליו המטאפיזיים זועקים להבנה, ואם לא מבני-אדם, שדחו את אמנותו, אזי מגלקסיות אחרות, עליהן הוא כותב לאחיו, כמין נבואה שהקדימה את זמנה; הכאב קטל את חייו אך לא את הקו שלו, שהוא חזק; הוא ידע שאמנותו גדולה, וזו נחמתנו.
הקו של פיקאסו הוא כחומר ביד יוצרו: רוצה, הוא וירטואוזי, מתחרה בכל העולם כאומר "אין כמוני"; רוצה, הוא רענן כילד תם, לפעמים דקורטיבי בתארו את יפי הנשים שלו, ולפעמים בוטה וחריף, זועק ואנושי כמו ברישומי ההכנה של גרניקה, שהם תמצית המצפון של תקופתו - בית ספר לרישום.
רישומיו המעודנים של פול קליי, המיניאטוריים; הם כל הענווה והחן שיכול הקו להכיל, הקו האומר: אני חסר אמצעים, אני עני, יש לי אך פיסת נייר ועיפרון; הקו שלי יספר את סיפור הנפש החולמת, הוא המאבק של האמן בגורלו; האירוניה שלי היא התגברות על המחנק וההסגר ללא מוצא. הוא יכול להיות טהור כתינוק, מפולפל ושבע-הרפתקאות, כינור יחיד המנגן כתזמורת מרובת קולות.
הקו של קנדינסקי עדיין מהסס, מחפש צורות חדשות, פותר בעיות, נביאה של תקופה, עידן חדש.
מאלביץ', בקוויו הבלתי נראים כמעט, צר צורות-יסוד של העולם, אינו חוזר לעולם על עצמו, נביאו של האבסטרקט האמריקאי, של רותקו וניומן. מאלביץ', אמן מופשט - פילוסופי אבסולוטי, "לבן על לבן", המדבר רק לאלה המבינים אותו, בלי שמץ של תשומת לב ל"אחרים"...
ומכאן אך טבעי שהקו של ג'ספר ג'ונס עולה, קו שעבר את שיאי הפופ, שעבר נסיונות שלו ושל אולדנבורג וראושנברג, קו שהצליח עם כל התכנים והצורות של היומיומי להישאר עם כל ערכי הציור הקלאסי; הקו של ג'ונס מורכב מרגישות אבסולוטית, עם היגיון וכוח של אמן שידע להיות מרוכז בעצמו, ובזאת להיות ביטויה של תקופתו.

ומבט מצומצם על הקו האירופי העכשווי: בויס, שהוא-עצמו התגלמות הקו; כגוף חי, הוא המוצג! הוא ההודף בדמותו השלומיאלית - הגאה - את הטמטום הבורגני; הוא השומר על ייחודו ועצמיותו, בדור מאוכזב ושבור. האמן כחומה ההודפת גלים של עוינות - פסל חברתי. אמן-טבע שבמקביל ל"העמדותיו" הקונספטואליות ולמעורבותו בזמנו, אינו מהסס ליצור רישומים שהם יריקה בפני מחפשי ה"מייסטרפיס" - רישומיו הם נוסחאות של קווים בתכלית ראשוניותם, קו המהלך על פני הנייר, ובחיפוש אחר היעד הוא מצייר את עצם עבודת הציור, כמו אומר: זה שום דבר, רק ציור, קו שלנו, קו של כל אחד.
הרישום של אנטוני טאפייס. הקו שלו הוא התגלמות החופש של האמן. האובססיה של הכאב האישי שלו, "כאב העולם", כאב החיים שהם כמות שהם; קו שהוא הבדידות של האמן, שלא נזקק לתשואות ההמון. הוא משרבט צלב שחור במכחול רווי אבל, מטפטף טיפה או שתיים בירכתי הדף, מקווקו שתיים-שלוש אותיות, כאומר: אני כאן, אני שר, קבל אותי או דחה אותי, לא אכפת, זו האמנות שלי.
ואנסלם קיפר, אמן מיוסר, קו של מכחול עבה, חרחורים, שחור בשחור, שחור בחום, שחור בכחול, שחור בדם חום; ולא חשוב מה מצויר, החומריות של הנפש בניסיון דרמאטי לפרוק מעליה את נירנברג, את השולמית, את זכרונות הקולקטיב, לאזן את זכות הקיום שלו כאמן... למרות... מאבק נואש, אך הציור טוב, והקו אמיתי.
לעומתו הצעיר, א. פנק, מצא דרך אחרת להתנער: הקו שלו מנוכר, אינו יודע, אינו שומע; הוא פרימיטיבי במכוון, בוטה, ועם זאת נראה כקיר-מחאה ששירבט נער אלים, נער של סוף המאה ה-20.

ג'ונתן בורופסקי, האמריקאי הצעיר, מנותק מדף הנייר, מממדי המציאות, בונה קו שמטפס אל פאתי התקרה, מזנק מגג הבית אל האַיִן, נופל? או אולי עולה... דמויותיו המוגדלות רצות, בורחות? או מתקדמות בשעטה למקום אחר בחלל ובזמן. אולם הגלריה, קירות המוזאון, החלונות הפתוחים, האוויר, התקרה הנעלמת, הן משטח הפעולה של ה"עמדות" שלו; הרישום שלו הוא הרישום שבקע ממסגרת נתונה ומיקם אל עצמו בחלל ובזמן; "כתב-היד" שלו לועג לחוק הכובד והופך לממשות פלסטית של חלום על-ידי קו חסר "רגישויות", אובייקטיבי, פשוט לחלוטין; הצורות שהוא מעלה הן בנות דמותו הכמוסה ביותר של האמן, הוא הליצן הטראגי, ביטוי לא מופשט של משהו מופשט ביותר.
ובין אלה מרחף סיי טוומבלי בקו הנוגע ולא-נוגע; קו חושני; הוא חי את הקו כחוויה ארוטית; ציורו הוא ליטוף של העולם, גם כשהוא רוצה למחות; ואם הוא נראה למי שאינו מדבר בשפתו כשרבוט שרירותי, הרי הוא, אמן, מייסטר, של רישום; הקווים שלו מונחים על רקע של קווים אחרים, נעלמים, ועליהם קווים מרומזים, עתידיים; ואם כי יש בציוריו חרדות קיומיות, הרי הוא נראה קליל וחוגג חגיגה אינסופית.

נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדיין את רב-האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונומנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה שהיא למעלה מכוחי - הוא, האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר - הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד 
חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור. חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.

הקו של ימים אלה, הקרובים אלינו, עדיין לא עמד במבחן הזמן (היהיה עוד זמן?), הוא קו אחר, אחר לחלוטין. זהו קו שקשה לו להיות "צלול", "יפה", "נקי", הוא קו שעברוֺ אושוויץ והירושימה, ועתידו טילים של חורבן. קו שהוא אגד של פצעי-דם, קו שהורס את עצמו בדחף לפרוק מתוכו את משאו הכפוי, מאזן האימה האטומי, הבין-כוכבי, הזיהום הרובוטי, האלים.
היום, כשהכאוס של הטרור והפנאטיזם של עמים שהאנושות התעלמה 
מהם דורות, סוחפים עמים, יבשות רחוקות ומעצמות-על אל הטירוף, אל הבלתי רציונאלי - היופי וההיגיון הוא עתה בקריאה לשפיות הדעת, לעצירה, לחזרה לעולם הכחול, היפה, שופע המים, הצמחייה והיצירה האנושית. ואנחנו... אתה כאן בתוך התרחשות של זמן עבר, הווה ועתיד, אתה במקום מועד להיעלם, זה נמצא כאן, כאן החל יסוד ההקרבה והמוות, וכאן עליו להסתיים ולהיות יסוד לעולם חדש! להיאחז איש ברעהו בהבנה, אהבה, להיאבק על הישרדות הרגש האנושי הטוב, הישרדות התרבות, האמנות, אמנות המחשבה הנכונה, להבין שוב את העולם והחיים האמיתיים. האם זהו ייעודה של אמנות זמננו?
הקו של היום הוא מעובה, מהיר, שואף להשתחרר. הנוער חסר את הזמן, נקודת האפס קרבה, הוא רוצה להביע את עצמו עכשיו ומיד; השירה, המוזיקה, הציור, הריקוד, הולמים בכוח ארכאי, מבקשים לחבוק בחוזקה את העולם ולהעמיד את האדם בעוצמת חיותו במרכזו.
להתפעם מיופיים של ההרים וצלילות החלל? החלל אינו צלול יותר! האמנות אינה יכולה להתנכר לחרדה לעצם קיומה, והקו שלנו היום הוא קו שחי את המוות ואת החיים בו-זמנית, הוא קו פתוח, ועם זאת נעול.
קו כתוב, ניגר, עם תרועת נחמה.

ואני נזכרת בציור של פרא-אנג'ליקו, אמן הרנסאנס התמים, בציירו את העלם הנאה, המחזיק בחרב וכורת את ראשי מתנגדיו, כשגולגלותיהם מוטלות על אם הדרך זבות דם, אך נראות יותר כפרחים זוהרים, כאלומות אור בוהקות שהן דמעות מרות, כשהשמים תכולים להפליא והעצים במלוא עלוותם, כמו לא התרחש הדבר הנורא הזה; האמן רצה למחות, אך עשה זאת ביוצרו תמונה יפהפיה, יצירת אמנות. האמן חסר האונים העמיד את כוחו של ה"קו" לבנות, לבלום, להצביע על אותו סדר קוסמי... שרק האמנות יודעת...

קטע מטקסט זה פורסם לראשונה בקו 7-6, (יוני 1984); הטקסט המלא פורסם בתוך: דורית לויטה, אביבה אורי (תל-אביב וירושלים: המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, הקיבוץ המאוחד וכתר, 1986(.