נרות נץ החלב

”נרות נץ-החלב“, הספר השנים עשר בסדרת ספרי
השירה ”פיטדה", נדפס אופסט באות
"דרוגולין“ על נייר נטול עץ
170 גרם. על העטיפה
ציור של האמנית
נעמיסמילנסקי

40 עותקים נדפסו על נייר לבן ”חלבי“ מיוחד ונכרכו
בידי עידו אגסי מצורף להם הדפס מקורי מעשה
ידי נעמי סמילנסקי.המהדורה המצומצמת
ממוספרת וחתומה בידי
שתי האמניות

המשוררת מושכת את המתים ממותם

דרור בורשטיין | בפברואר 2003, הארץ, תרבות וספרות

המשוררת נוטלת את שתי תעודות הפטירה של אביה ושל אמה מידי פקידת משרד הפנים ויוצאת לרחוב: ירדתי לרחוב והמשכתי לפסע כמו ילדה קט?ה שמחזיקה ידים להורי ניר מרשרשים ברוח. אפשר לצייר את זה: המשוררת מוחזקת בין שני הורים, שהפכו לתעודות פטירה, שהרוח מאיימת ליטול בכל רגע ולשאת משם. השיר תופס בבהירות נוגעת ללב ומעוררת השתאות את ההיפוך: לא שני הורים כבדים האוחזים בילדה ומניפים אותה בקלות, אלא ילדה שאוחזת בהורים שהפכו לתעודות נייר דקות, והרוח מניפה אותם, בעוד הילדה ממשיכה ללכת. אבל הניירות המרשרשים הללו אינם רק תעודות פטירה: הם גם כנפיים, המשכים רוטטים של הידיים, כנפיים אשר מחברות את הילדה שהוריה נפטרו אל העולם. פתאום מבין הקורא כי המלים "המשכתי לפסוע" אינן מנותקות מהחזקת תעודות הפטירה: אדרבה, החזקת התעודות היא המאפשרת את הירידה לרחוב ואת המשך ההליכה. אין אלו כנפיים של מעוף גבוה, אלא כנפיים של הליכה, קביים מרשרשים. אבל "הורי הנייר" הם גם ההורים הכתובים בספר הנייר הזה, כלומר - הספר הוא גם תעודת פטירה, "תעודת סיום" כלשון השיר. במלים אחרות, השירה על אודות ההורים המתים היא גם, כפי שאומרת כותרת המשנה של הספר, "היפרדות מהורים". לכן, התמונה של המשוררת ההולכת ברחוב ומרשרשת בכנפיים של נייר מכאן ומכאן היא גם תמונה שמתארת את מעשה-השיר של הספר: השירה מובנת כדבר שמחזיק את המשוררת זקופה, ובעיקר מאוזנת, כמו שני ציפורים לבנות, או מלאכי ליווי התומכים במשוררת לבל תימוט. יש בספר שני שערים, שירה על שני הורים שנפטרו, אבל אין בו סימנים למלנכוליה ואף לא לאבל. הכתיבה כאן היא כבר השלב הבא, אחרי האבלות. נראה שהשירים נכתבים מן המקום שבו הפרידה מן ההורים כבר התרחשה, ושירי הספר הם שיבה אל ההורים הללו ממקום בטוח, "בריא". המת כאן אינו אויבו המאיים של החי, שזומם למשוך אותו אל בור קברו, כפי שכתב פרויד ב"המאוים", אלא להפך בדיוק: המשוררת החיה היא זו ש"מושכת" בשיריה את המתים ממותם, מבייתת את שוכני העפר, ויכולתה לעשות זאת נובעת בדיוק מוודאותה המלאה שבהפרדה בינה לבינם. היא אינה חוששת, ולו לרגע, מנפילה אל מקומם של ההורים המתים, ולכן יכולה לשמוע את אביה, לילה אחרי מותו, מספר לה על צדם של החיים מצדו של המוות. המת רואה "את החיוך המטופש / של ש?י / שנחו בלעדי / בספל". אם יש כאן צד מפחיד, גרוטסקי, הוא דווקא צד החיים, שבו מגחכת לסת של מת. מצד המוות יש רק קול, שיר ש"סיפר לי אבי לילה לאחר מותו". בשיר הסיום של הספר מתואר מותו של האב כהתבייתות מחודשת במרחב, מעין מעבר דירה "לעיר חדשה / שבתיה קטנים" (בית עלמין), מעבר שכרוך בשינוי אופנה קל ("בגדי מסע לבנים", דהיינו תכריכים). ההתבייתות כרוכה בהכרה רוגעת ומפויסת של המשוררת: "ושום גשם, / אפילו החנפן ביותר, / לא יצמיח אותך, שוב / לעולם". "לעולם" בכפל משמעות: גם "אף פעם לא", וגם "אל עולם", כלומר - האב לא ישוב אף פעם (בזמן), אבל גם לא ישוב (במרחב) אל הממש, אל עולם כלשהו, שהוא עולמה של המשוררת. השיר מגלה את המת אל "מטע המתים הגדול" ובמקביל מגלה את המשוררת אל המקום שממנו אפשר לכתוב שירה. כפי שהשירה נותנת לשני מתי הספר בתים (אגב, שני בתים, שני שערים נפרדים), מתי הספר נותנים למשוררת מרחב של מחשבה, דיבור, כתיבה - הם הופכים לניירות מרשרשים ואוחזים אותה, מורידים אותה "אל הרחוב". ובאמת, את הפואטיקה של הספר, שאופיינית בכלל לשירת אגי משעול בשנים האחרונות, אפשר לתאר כביות של השירה, שמירה על הפאתוס במופע ממותן ולא-נשגב שלו. ביתיות זו פוגעת פה ושם, לדעתי, בשירים, מפני שהגבול בין הביתי לבנאלי הוא גבול מסוכן. כשהיא כותבת כי היא חוזרת אל אמה "כמו הנייד למטען" (הדברים אמורים בטלפון סלולרי), נחצה גבול כזה. מנגד, כש"ישישה בלי תחתונים / מדברת עם אלוהים", אך מסתבר כי "למעשה היא פונה ליונה", מצליח השיר לטעון את היונה בכל הרי ומעמקי המשמעות של אלוהים, מבלי להרוס אותה כציפור מצויה וטפשית. רגעים כאלה, והם אינם נדירים בשירתה של אגי משעול, הם בעיני סיבה מספקת לקרוא כל ספר חדש שלה.