עליך אחלום חרישית

זרה ונושמת
הארץ / ספרים / 09/04/1997

הבט אל תוך פני סחופי הנדוד…

עמק יותר קדים הכוכבים.

הבט אל תוך פני סחופי הנדוד.

כל דרכי הפרח אשר לי

אל מים אפלים הם מוליכים,

אחים ואחיות אשר נצו עד מוות.

לישישים היו הכוכבים…

הבט אל תוך פני סחופי הנדוד.

(“שיר חיי“, עמ‘ 7, תירגם: נתן זך).

במסה נוגעת ללב ונדירה ביופייה מתעדת עזה צבי (“חדרים“, גיליון מס‘ 10, 1993) מפגש היפותטי בין אלזה לסקר-שילר לשירה העברית.

לאה גולדברג וזלדה נקלעות אל קפה ”זיכל“ בהבדל זמן מועט. הן פוגשות בלסקר-שילר. המשוררת, שבהיותה עצובה ואיש לא מזמין אותה, פונה ישירות לאלוהים – Gott, wo bist du? ”. האהבה שמגלות המשוררות לזו שישבה במקומה הקבוע ”אפורה כעטלף, קטנה, אביונה, מכונסת בעצמה“, מהולה בהתנצלות. אך מה שהחל כתיעוד הופך לווידוי. וידוי על רתיעה מזרות, על רתיעה מהוויה שהיא בבחינת ”הר יורק אש“, ועל מבוכתן של משוררות עבריות לנוכח אותה תביעה לטוטליות שעולה מבדידות שירתה.

דומה שמנקודת ראותה של עזה צבי, היתה יכולה יונה וולך, אף היא ”מלאך אש“ לדורה, לשבת שם במקומה של לסקר-שילר. מנקודת ראותנו אנו, מייצגות המשוררות הנזכרות במסה – לאה גולדברג, זלדה, רחל גרינברג, וולך בכללן – מסורת שירית שלא יכלה להרשות לעמה מפגש ממשי עם שירתה של לסקר-שילר, או לחילופין מסורת שהיתה משוללת כלים למפגש כזה. לכן, המחווה החשאית של גולדברג כלפי לסקר-שילר אין בה כדי לגשר על הפער בין התכוונותה של זו האחרונה ”למקור האורות וההרס“, כביטויה של זלדה, לבין חתירתה של השירה העברית דאז ל“נורמליזציה“. נהפוך הוא, דווקא צרור הסיגליות שהושיטה גולדברג ”בפנים לוהטות מהתרגשות ובושה“ למשוררת הנערצת, הוא שמסגיר את המרחק בין השירה העברית לבין זו שראתה עצמה יושבת על כסא חורבנה.

אותה פגישה בקפה ”זיכל“ התבררה כפגישה מוחמצת. ואותה שירה שהיתה צליל אישי ורב כוח בברלין לפני מלחמת העולם, אינה מוכרת בארץ, אפילו כיום, ליותר מקומץ קוראים. מצועפת באגדה של הדמות האקסצמטרית, ירדה שירה זו למחתרת, ומשם אל מצרפי העברית המתהווה.

לשונה הזרה של בעת החלומות הותכה בלבם של כמה מן הגדולים במשוררנו. אורי צבי גרינברג – אלוף הדיבור השירי – שואל ממנה את השקט: ”שפתיה אפלות מעוני ומשתיקה“, אמר. והוא זה שהבחין באיזו מידה מותנית שירתה בהיתוך של לשונות ומסורות: ”הקורא הלועזי קורא בשיר זה עברית מקורית, עברית חיה במאה ה- 20″. יהודה עמיחי ניזון מן השירות של שירתה, מן הדיבור האוטוביוגרפי שלא היה אופייני לשנות החמישים, ובעיקר מן ההיגיון הציורי שלה. זך לעומת זאת, מפעיל אפשרויות חדשות של קישור ותחביר: הוא זה שפיתח את תשלילם של ה“חלום“, ה“כאב“, ה“סוד“, ובעיקר הצפין את המחוות הלירית שעמל לרוקן, בתוקף היותו ”רומנטיקן מר“ (ראו ספרו השני, ”כל החלב והדבש“, 1947). בד בבד ומאוחר יותר הגיעו אלינו השירים עצמם, קולחים ומוסיקליים בלשונו של עמיחי (הוצאת עקד, תשכ“ט), כבדים ומרובדים, זרים ונושמים בתרגומו החדש של זך. כך ”אסכולה של אשה אחת“, ועם זאת פרק חי בהיסטוריה של השירה העברית החדשה.

אבל כשם שחלוצת האקספרסיוניזם הגרמני לא נפלה במלכודת האוונגרד האירופי בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, כך גם לא מצאה את מקומה במסורת של ”האמהות המייסות“ בספרות העברית של ראשית המאה. בעיני גוטפריד בן, קרל קראוס, פרנץ ורפל ואחרים נחשבה לגדולה במשוררות הכותבות גרמנית, ואולי הגדולה במשוררות בכלל. כמו אמילי דיקינסון, מרינה צבייטאייבה, או גרטרוד שטיין, בחרה אף היא בכתיבה כבדרך חיים והסתכנה באיבוד נמעניה. ערבי הקריאה שבהם הופיעה כשפעמון מצלצל בידה, רק החריפו את הרושם כי שירתה, שנכתבה חלקה בברלין ובציריך וחלקה בירושלים, נכתבה בבדידות, ובמובן מסוים ועמוק תמיד בגלות.

ודווקא משום כך, ובעיקר כיוון שנכתבה גרמנית, מתחדדת שאלת מעמדה של שירה זו בקאנון המתהווה של השירה העברית החדשה.

כיצד עיצבה שירה חריגה זו את חייה? עיר התעשייה שבה נולדה (1869), חוק האמניציפציה, וקריאת ”הפ הפ“ שנקראו לעברה בילדותה, שרירותיות המקרה של ההיסטוריה, כל אלה נעשים לבסיס החוקיות של עולמה: ”בוופר כיבסו הפועלים את הכותנה הצבועה ומשום כך, נודע לי, הבהיק הנהר היקר תמיד כמו חלב שחור שהחמיץ“ (פרדריק דרינפלד, ”נביאים בבלי כבוד“, הוצאת עם עובד, 1988). ילדותה המוקדמת מאוכלסת באביה, בעל בנק המופיע בסיפוריה כאדריכל שלוח רסן שממלא את העיר במגדליו, ובאמה, ”מלאך אהבה עלי אדמות“. היא נשואה במשך כמה שנים לרופא ברטולד לסקר, אחר כך לעורך ”דר שטורם“ הברלינאי, גיאורג לוין. משתתפת פעילה בחוגים האקספרסיוניסטיים, דמות מרכזית ב“קפה שגעון הגדלות“ בברלין של שנות העשרה.

ספרה הראשון ”סטיקס“ (1902) מוקדש לבנה היחיד, פאול, ”בני שהיה גם אחי הצעיר“. מעבר למהפכות בחייה, ואפילו מעבר לשלל המסכות שבחרה לעצמה, זורחת השמש המוחלטת של אמהותה.

בברלין שאחרי המלחמה (1925) היא תוקפת את המו“לים שלה ב“אני מסלקת חשבונות“, אך מקדישה את עיקר כוחה לבנה, וב- 1926 עושה שבועות על שבועות ליד מיטת חוליו. בניגוד לדאדאיסטים שהגיבו לשקיעת המאה ה“הומניסטית“ ולזעזועי מלחמת העולם הראשונה במניפסטים רדיקליים, ובניגוד לכמה מידידיה שנעשו מהפכנים ”מגויסים“, הצהירה לסקר-שילר כי היא ”מעדיפה להעביר את הזמן בשינה“.

אך הסף בין ערות לשינה נמחה במקום שממנו שיכתבה את הזוועה, ואמרה: ”אלוני-דם מחרחרים / את חלומותי למלחמה“ (עמ‘ 22. הקינות שכתבה באותה תקופה לפרנץ מארק, לאמה ולבנה, הן מהמופלאים שבשירי האהבה שידעה השירה. הכאב על ”ידידה המעונים“ שנהרגו במלחמה או שנאסרו בימי ה“טרור הלהן“, געגועיה לאם שבמותה ”נשבר הירח לשניים“, הייסורים על אובדן בנה, כל אלה מתורגמים על ידה לציורי לשון פנטסטיים, למקצבי צליל וריקוד, להיגיון שירי שבו מכותבים פסקי דין על ידי ”לב התלוי על משקוף“.

בשל צביונם המוצפן של שירי המחאה האלה, לא מפתיע שרק בעשור השביעי לחייה, לאחר פרסום הנובלה ”ארתור ארונימוס“, היא זוכה בהכרה של הממסד הספרותי, ובין השאר זוכה אף בפרס קלייסט.

בזמן שיהודי גרמניה מתנערים ממנה, היא מגיבה לתקריות אנטישמיות שחוותה ב“חיבורים“ וב“דמויות“ על נושאים יהודיים, ומאוחר יותר בספר שיריה ”ארץ העברים“ (1973). לאחר התקלויות בפלוגות הסער (1933), היא נמלטת לשוייץ. על עלות הנאצים נאסר פרסום כתביה. ב- 1939 היא משתקעת בירושלים. בשנת 1945 מתה בעוני, בבדידות, ועל סף טירוף.

מה שמחליף כאן את מקרה החיים הוא המיתוס ודימוייו. אבל חלקי לבוש מטורף, חרוזי זכוכית צבעונית ופגיונות, אין בהם די כדי להסביר את הכוח השירי. התחושה המיתית מעלה על הדעת אותן נשים זרות המוכרות לנו משחר התרבות כדנאידות, ואשר נעשו למין כוהנות שירה. כך ”פרינץ יוסוף פון-תבי“ , ”טינו מבגדד“ , או ”אביגיל ירושלמית“ – פרסונות ששאלה לעצמה – כולם ביטויים לנשיות מהפכנית ורבת פנים שמחזירה אותנה לאותה כוהנת אגדית מארגוס, שנענשה על אהבתה לזאוס, התגלגלה בצבייה, נדדה מאירופה לאסיה והגיעה בסופו של דבר למצרים. והרי כוהנת האהבה הזו, מונעת על ידי נקמתה של הרה ונשוכה בידי זבוב הבקר, מוכה בטירוף שמוביל אותה לא חזרה לביתה ולעצמה אלא לגלות. רק במצרים ירשה לעצמו זאוס, המושא האירוטי של נדודיה, לגעת במצחה ולפייסה כדי להחזיר לה את חזותה הנשית.

תנועה דומה בין האני לאחר, בין הפנים לחוץ, ובין הבית לגלות בונה את מורכבות השיר של לסקר-שילר. זו שאמרה לאג“צ ”באשכנזית מכאיבה“ , ”על בשר שפתותינו יש לחרות ירושלים“, מעתיקה את תפישת זרותה הקיומית למולדתה האחת, השירה. המרחב הלירי מתמלא בכחול קדוש, בצלילים אפלים ובדם. העדן ממוקם בילדות רחוקה, או לחילופין בעתיד אוטופי: מלאכי היתום שלו ”כוכבים מזרי אור“, או בפשטות ”לבותינו“: וצליליו – ”עינינו ברדתן דמעות“.

העושר, המורכבות והזרה של המרחב הפנטסטי הזה מושתתים במידה רבה על היפוך פרספקטיווי בין ה“גלות“ ל“בית“. לסקר-שילר מעניקה לאביזרי מלוכה, לצלם קדושים חשאי ולפסנתר כנף מאובק – כולם סממנים של תרבות שוקעת – ערכיות חדשה, ובכך גואלת את אותם רסיסי עולם ישן מתהליך של איבון. מצד אחד ”מכתות שיש“ , ”מלאכי עץ שושן“, ו“נעלי זהב“ – נמועתקים אל האוטופיה הלירית שלה – הופכים לגילומים זרים של מושג ה“בית“: ומן הצד האחר דמות האם, הפסנתר הכחול, או אפילו ”ערבות גופו“ של אהוב – כל מה שמתמיד לקיים את ביתה הפנימי – הולך ונחשף כ“גלות“ מנוקדת ראותה של הריאליה: ”תמיד שר הבל שיר בהיר כל כך / לצליל המיתרים של נשמתו, / אבל ביבי העיר עוברים בגופו של קין“ (עמ‘ 23). לכן, כל ניסיון להוכיח את הבזקי ה“בית“ בשירים, רק מסגיר את אקט ההגליה ומעצים אותו. כך מושלכת ”מולדתה הנסתרת“ על העבר, אל החלום, וכלפי האחר: ”המון דרכים רכות / שזרתי סביב ביתך הפועם“ (עמ‘ 43). ה“בית“ הממשי היחיד הוא רגע ההווה לבדו. ואותו רגע עצמו הוא שזורק אותנו מן המרחב המטאפיסי של הבדיון בחזרה אל כוח הכובד של הזמן ואל גופניותה של הדוברת עצמה: ”אני מציגה כף רגל בזהירות / בדרך למעון העד ממנו אין חוזר“ (עמ‘ 37).

מבעד לגעגוע המתמיד להתגלם ברסיסי היסטוריה וטבע, להינך בשברי ”אתה“ ולהיוולד מחדש בציורי לשון נחשף קול שירי המסתכן באיבוד עצמי: ”היכן השמש שתתיך אותי עד אין זהות: / או הברק שניפץ אותי!“ (עמ‘. המסכות השיריות מזדככות בה במידה ש“צליל המיתרים“, מערכת הפסנתר על קלידיו“, ובעיקר השיר עצמו, הולכים ובולעים את הביגרפיה.

שליטתה המוחלטת של לסקר-שילר בכלי השירי מתגלה במתחים בין צורות קלאסיות לבין הדחיסות הנפשית-רגשית: בין הארגון הפורמלי הנוטה לסימטריה, לבין הגיון תחבירי-תמוני שיש בו קפיצות והשמטות: בין מעברים בלתי צפויים במרחב ובזמן לבין הכרחיות בבניית הרצף הלשוני. ואולם, דומה ששליטה זו מכה בנו בכל עוצמתה דווקא במפגש על צליל קולה: ”יש לי בבית פסנתר כחל / ואיני יודעת אף תו“, (עמ‘ 36). באופן פרדוקסלי, דווקא המגבלות השיריות שהפנימה מאפשרות לה את החופש לשיר: ”הו אתה!“ – חופש שמשוררים רבים היו מתקנאים בו.

הכוח הזה של דיבור חי מקבל את עומקו מן הריחוק כלפי לשונה שלה, לשון שהיא מתייחסת אליה כאל אחת הלשונות מתוך הרב קוליות שדיבורה מותנה בו (למגוון לשונה האמנותית, ראו הקטלוג המלווה את תערוכת רישומיה של אלזה לסקר-שילר בבית אנה טיכו – ”אני ואני“, ערכה: אירית שלמון, הוצאת מוזיאון ישראל ירושלים, 1997). אלוזיות למוסיקה, לציור, לפיסול ולאיקונות וגם סממנים של בלדה, של וידוי, של שיר-מכתב, של תפילה, או רסיסי לשון מתהילים, מקהלת ומשיר השירים – כל אלה מתוזמרים בתוך המזמור שלה. הגרעין העלילתי שלה הוא ”הביטה ענני“ (תהילים י“ג, 4). והדיאלוג, כצורה שירית וכערך, זו נקודת המוצא שממנה היא מציירת את מרחבי בדידותו של האני: ”הייתי רוצה להקשיב סמוך ללבך, / להמיר את עצמי בקרבתך הרחוקה ביותר“ (עמ‘ 42).

מתוך שלל הלשונות שלה, מולידים מנגנוני הניתוק, ההיפרדות וההרחקה קול שירי מזוכך. האני במרחק המשתנה שלו כלפי ”אתה“, כלפי ”פלג אל חסר דמות“, או בתנועת ההתכנסות שלו פנימה, נעשה לציר שבאמצעותו היא ממחישה לנו תשוקה, אהבה וכאב כתנועה בזמן.

כך מעמידה לסקר-שילר שיר שעל אף גבישיותו הלירית מצליח לפרוץ את המעגל המונולוגי שלו עצמו: ובנקודה זו, בדומה למשוררים שונים זה מזה כאצ“ג, אבות ישורון וזך עצמו, מפריחה חוקיות שירתה את הזיהוי הקטגוריאלי של חוקר הספרות מיכאל באחטין בין ה“דיאלוגיות“ ורומן מחד גיסא ובין ה“מונולוגיות“ והשירה מאידך גיסא (ראו ”הדיבר ברומן“, הקיבוץ המאוחד, 1989).

כנגד ה“אני הפרטי“ האוטונומי של ראשית המאה, כפי שאנחנו מכירים אותו מארתור רמבו או מגיאורג טראקל, למשל, נעה לסקר-שילר, בדומה למשורר תהילים, מן ה“אני“ ל“אחר“, מן הדיבור האישי לדיבור קולקטיווי, מן הממד ההיסטורי ללירי וחוזר חלילה. מעתיקים כאלה מלשונה אל שאינה לשונה, המייחדים את שיריה בכלל, בולטים במיוחד ב“בלדות כ“יעקב ועשיו“ , ”יעקב“ , ”הגר וישמעאל“, ובשירי האהבה לטראקל, לפרנץ מרק, למהפכן ארנסט טולר ולפסנתרן ליאו קסטנברג – רסיסים ליריים המנקזים לתוכם היסטוריה של תרבות שוקעת.

יש לי רומן עם הזעם
ידיעות אחרונות 07/03/97 יהודה קורן

יגאל תומרקין מקנא בטירוף של אלזה לסקר-שילר, מספר על השיגעון במשפחתו ומקבל השראה ממשוררים

כבר לא רוצה לכבוש את העולם

ראיון

”החיים הם כמו הפיגמנט, מתחילים להצטרף לכתמים ולנוזל ממך / כמו עכברים מאוניה טובעת. אבל אתה עוד קם משנת אחר הצהריים / מותש כמו חמור, מזיע מהסיוט, מפחד כמו ילד, זוכר / דווקא את המכות שקיבלת באותו יום וכמה זה לא היה צודק / או את המקום שהיגלו אותך אליו ואת התקוות הגדולות“.

בודדים הציירים שנכתב לכבודם שיר כמו שזיקה נתן זך את יגאל תומרקין, כשם שרק ציירים ספורים רתמו את כישרונם אל השירה, כפי שעושה זאת תומרקין, ובחריצות רבה, בחודשים האחרונים. הוא הכין מהדורה לאספנים, כרכי ענק של תחריטים על נייר משובח, ומולם הטקסטים שמהם שאב את השראתו. 35 עותקים ממוספרים, אלפיים דולר האחד, ליצירות של ברכט, היינו, צלאן, קפקא, אלזה לסקר-שילר, זך, ברסאנס ואחרים.

”הכנתי גם תחריטים לספר זכריה, כי הזדהיתי עם הטראגיות של כהן גדול שנרצח בתוך קודש הקדושים, ביום כיפור שחל בשבת, מפני שניבא את החורבן“, אמר תומרקין. ”קסם לי הפן הפוליטי העכשווי, כי כמה אתרים בגוש עציון, מעוז ההתנחלויות, קשורים לשם ’זכריה‘. רותקתי גם לעושר החזותי של הדימויים בסיפור התנ“כי: מגילה מעופפת, מנורה, סוסים, השטן“.

הוא גם הכין שבעה תחריטים ל‘עיר ההריגה‘ של ביאליק ”לא בגלל זוועות הפוגרום, אלא בגלל שהפואמה היא קריאה למרד“. כעת הוא שוקד על קובץ ובו תחריטים לשירים של דליה רביקוביץ, מאיה בז‘רנו, ויזלטיר ואבידן. בשנה הבאה יוצג כל מפעל התחריטים הספרותיים שלו במוזיאון ישראל.

”המדיום הספרותי מצית את דמיוני. אני הולך אליו כמו חולה הזקוק לזריקת קורטיזון כדי לחשוב ולהזדקף“, אומר תומרקין. ”אין זו פתיחות כבוד ללכת בעקבותיהם של המשוררים. גם פיקאסו עבד עם פול אלואר וטריסטן זארה, וראושנברג עשה את ’התופת‘ של דנטה“. כבר ב- 1955 הכין בגרמניה רישומים לפזמונים מתוך מחזותיו של ברכט. מאז שובו לארץ ב- 1961, צייר עטיפות ואיורים לספרי שירה ופרוזה.

לפני חמש שנים הפציר תומרקין בנתן זך, שיתרגם מבחר משירי אלזה לסקר-שילר לעברית, ובסוף 1996 ראה אור ’עליך אחלום חרישית‘ (‘הוצאת אבן חושן‘). תומרקין אייר את כריכות הספר, ובהשראת השירים הכין עוד ארבעה-עשר ציורים, שהוצגו לאחרונה בגלריה ’מבט‘ בתל-אביב.

”פגשתי אותה בקיץ 1994, כחצי שנה לפני מותה. מהחום והלחות של הקיץ התל-אביבי היו הוריי נמלטים לקרירות הירושלמית, ומחליפים דירה עם משפחה מרחביה. שם, מסתובבת ברחובות, ראיתי את המשוררת המשוגעת, שכולם התלוננו שהיא קוטפת פרחים מגינות השכנים ומלכלכת את הרחוב באוכל שהיא משליכה לחתולים. כילד בן 11 היא ריתקה אותי. מקץ עשר שנים, כשקראתי את שירתה, נמשכתי לשפה הישירה והשבורה גם יחד, למעברים בין אינפנטיליות לנבואיות. אני מקנא בחירות שלקחה לעצמה. היא ניהלה רומן עם הטירוף, ואני לא, רק עם הזעם והבוז. היא מזכירה לי את הבית שבו גדלתי, בית משוגעים, כמו רומאן של דוסטוייבסקי. סבתא ואמא שלי היו האחיות קרמזוב. היה להן יחס אמביוולנטי למין. הן היו מסתובבות עירומות בבית, אבל סבתא אמרה שסבא הוא ברברי, והעדיפה לישון לבד. היו לה התגלויות נוצריות, וזה עבר במשפחה. אחותה ברוסיה התחתנה עם בעל בארות נפט בבאקו, וכשפרצה בהן דליקה, ירה בה ובעצמו. למזלה, היא רק התעוורה, וחשבה שזו התגלות אלוהית, והצטרפה ל‘עדי יהווה‘.

גם דודי שבפאריס התנצר לאחרונה.

בגיל שנתיים הגיע לארץ עם אמו, והוא נושא את שם אביו החורג, מהנדס החשמל הרצל תומרקין.

כשהיה בן 22, נסע למזרח ברלין להיפגש עם אביו הביולוגי, הלא יהודי, השחקן ובמאי התיאטרון מרטין הלברג. ”כשנפגשנו, הדהים אותי אבי כשאמר שאני בן של היטלר“, מספר תומרקין. ”אף על פי שהוא ואמי היו ביחד זמן רב, היא סרבה להיכנס איתו למיטה. עד שפעם שמעה נאום של היטלר ברדיו, וכל כך נבהלה, שהסכימה שיחבק אותה וירגיע אותה. תשעה חודשים מאותו נאום נולדתי“.

מרגע שנחת בגרמניה הרגיש בבית. ”התחברתי לצליל השפה, ואהבתי את האור הרך, המנוגד ללהט הים תיכוני שהתמכרתי לו קודם. נהינתי שדברים נעשים שם במקצועיות. כשציירתי מסך אחורי ל‘ייבגני אינייגין‘, ניגש אלי ה‘מאיסטר‘ והעיר, ’נדמה לי ששכחת שם כמה עלים‘. זה ריסן את האופי הפרחחי, חברמני, שהבאתי מהארץ. אלזה לסקר-שילר הרגישה את עצמה תקועה בארץ, אליה נמלטה מגרמניה הנאצית, וגם אני כמוה. משנה לשנה הולכת וגדלה זרותי התרבותית. לא פעם חשבתי לעקור. יש לי חברים בארץ, אבל מבחינה תרבותית העולם שלי הוא לא פה, בין ה‘פרנקיות‘ ל‘יידישקייט‘. עבודת האלילים הולכת ומשתלטת. איך אפשר להתנהל לפי קובץ פקודות שניתן לפי שלושת אלפים שנה? הרי רק הבעיטה בדת מביאה פריחה תרבותית. בשבילי, הוא יום אבל, כי זה היום שבו הובסו המתייונים, שאימצו, כמוני כעת, את תרבות המערב“.

בתערוכה ”פסנתרי הכחות- מחווה לאלזה לסקר-שילר“, השתמש תומרקין במסיכת המוות שלה. הוא עצמו התנסה ביציקה כזו, כשנפטר ש“י עגנון בפברואר 1970. ”גוסטב שוקן ביקש זאת ממני. עגנון שכב על המדף בחדר המתים. פיו היה פעור והיה צורך לסגור אותו. שאלתי את שוקן אם הוא רוצה לתת בוקס לחתן פרס נובל, או שאני אעשה זאת. הוא ויתר לי.

”אין לי תסביך מוות, אבל כל עבודה שלי היא מירוץ נגד הסוף. כל ציור שאני מצייר הוא לעג למוות.

הזמן מתקצר למסעות ארוכים מדי, וגם האמביציות הן יותר גדולות כשאתה צעיר. אני כבר לא רוצה לכבוש את העולם, רק לעשות את העבודה שלי, פעם הייתי נכנס לאקסטזת ציור, מסיים, מגיע לריקנות מאוד חזקה, שותה שבוע ימים כמו מטורף, ואז הנאוברים ודכאונות, ומריבות עם כל העולם, וימים ארוכים עד ההתפכחות, וחוזר חלילה. הבנתי שזה לא יפתור לי את הבעיות, ולמדתי לנתב את הריקנות לקריאת ספרים. רק שהיום, באמנות זה כמו בפרסומת, העולם שייך לצעירים, ובני גילי שותלים שיניים, מותחים את העור וחובשים פיאה רק כדי להיות צעיר. אחרת, לא יסתכלו עליהם. תמיד הייתי איש שוליים, ואני לא אחליף את עורי, ואני מוכן להמשיך ולשלם את המחיר.

אלזה לסקר-שילר – כתב הכינורים הנעלה של עיר זהב
הארץ / תרבות וספרות / יום שישי 14 בפברואר 1997

איטה שדלצקי
לאה גולדברג לזכר אלזה לסקר-שילר

אלזה לסקר שילר נולדה באלברפלד (כיום חלק מהעיר וופרטל) ב- 11 בפברואר 1869 ונפטרה בירושלים ב- 22 בינואר 1945. ביום ו‘, 9 בפברואר 1945 – כשבועיים אחרי מותה ויומיים לפני יום הולדתה ה- 76 – התפרסם במוסף הספרותי של העיתון ”משמר“ הספד מאת לאה גולדברג תחת הכותרת: ”מעבר לעולם. לזכר אלזה לסקר-שילר“.

ידוע סיפורה של לאה גולדברג על פגישתה עם אלזה לסקר-שילר בקפה ”זיכל“ בירושלים, המתוארת בספרה על אברהם בן יצחק ”פגישה עם משורר“ (1951). בעקבות הדברים שלאה גולדברג אומרת שם על דמותה של אלזה לסקר-שילר ועל גדולתה כמשוררת, בדקתי בעיזבון לאסקר-שילר בספריה הלאומית בירושלים, אם תרגמה לאה גולדברג שירים של אלזה לסקר-שילר לעברית.

מצאתי תרגום אחג (“לילדי“) על דף גזור מעיתון, אך ללא תאריך וללא ציון שם העיתון. שיערתי כי שיר זה, שהוא הראשון מתוך ”צרור שירים“ של לאסקר שילר ב-“דף לספרות“, התפרסם זמן קצר אחרי מות המשוררת, בסוף ינואר 1945. רפי וייזר, מנהל מחלקת כתבי-היד בספריה הלאומית, זיהה מיד את העיתון: ”משמר“ שקדם ל“על המשמר“.

כך נמצא השיר ”לילדי“ (An mein Kind) מתוך הקובץ ”פסנתרי הכחול“ בגליון מיום ה- 2 בפברואר 1945. ואחריו גם ההספד הנ“ל, שפורסם בשבוע שלאחר מכן, בגליון מן ה- 9 בפברואר, והוא בגדר ”חידוש“, כי נעלם מעיני החובבים והחוקרים, מפני שלא היה רשום עד כה בכרטסת העזבון בספריה הלאומית.

הכותרת ”מעבר לעולם“ לקוחה, כפי שמתברר לקראת סוף ההספד, משורת הסיום באחד משירי האהבה האחרונים שכתבה אלזה לסקר-שילר. וזה לשון אותה שורה בתרגומה של לאה גולדברג: ”בדשא העמוק מעבר לעולם“. מדובר ב“שיר אהבה“ (Ein Liebeslied) מתוך הקובץ ”פסנתרי הכחול“ (ירושלים 1943), הפותח במילים: Komm zu mir in der Nucht – wir schlafen eng verschlungen, ובתרגומו של יהודה עמיחי (תל אביב, הוצאת עקד, 1968): ”בוא אלי בליל – נישן צמודים ביחד“.

וזו שורת הסיום של השיר במקור: Im hohen Rohre hinter dieser Welt. כאמור, לא נמצא תרגום של השיר כולו על ידי לאה גולדברג, אלא רק של שורה אחרונה זו, המשמשת ככותרת למאמר ההספד שלה על אלזה לסקר-שילר. תרגומו של יהודה עמיחי לשורה זו, נאמן יותר למילותהמקור ולדימויו: ”בסוף הרם מאחורי עולם הזה“.

אצל לאה גולדברג יש שינוי כפול. אצלה אין השניים ”נחים אהבים כמו שתי חיות נדירות“ (עמיחי) ”בקני הסוף הגבוהים“ אלא ”בדשא העמוק“, ודשא זה אינו צומח ”מאחורי עולם הזה“ אלא ”מעבר לעולם“.

נדמה שיש כאן תרגום מתוך הזדהות והפנמה אל תוך עולם דימויי האהבה, המוות והנצח של המשוררת לאה גולדברג. ואם יש כאן, מבחינה זאת, קרבה לשירה הגרמנית, כי אז דווקא אל המשוררת אנטה פון דרוסטה-הילסהוף (1848-1797|), משוררת יחידה במינה (תרתי משמע) בספרות הגרמנית של המאה ה- 19 – כמו אלזה לסקר-שילר ולאה גולדברג – כל אחת נדירה בשפתה, בספרותה ובתקופתה. ואלה דברי ההספד, כפי שהתפרסמו בעתון ”משמר“ ב- 9 בפברואר 1945:

מעבר לעולם

מאת לאה גולדברג לזכרה של אלזה לסקר שילר

במכתב שכתבה לי ידידתי מירושלים קראתי את הפסוק המר. ”מתה אלזה לסקר-שילר ועכשיו פתאום לפתע כל העיר מלאה תהילתה“.

אפשר הי להוסיף – וכן העתונות. ישבה בתוכנו, והמעטנו להזכיר את שמה, על כל פנים – באותיות דפוס. והנה מתה ואנו משתפכים בנקרולוגים. הטענה טענה צודקת היא – ואף על-פי-כן אין האשמה במקרה זה גדולה כל כך, אף כי כולנו אשמנו לפניה בחייה, לא בזה שלא הזכרנו את שמה על דפי העתונים, אלא בזה שלא יכולנו, לא היינו מסוגלים לעזור לה, ולו גם מעט, לחיות את חייה בנינו. בזה שחיינו נתונים יותר מדי בחיי העולם הזה, היה גבול כה מובהק בינה לבין כולנו.

אבל לכתוב עליה בחייה – זו הייתה הרפתקאה מסוכנת: אפילו דברי אהדה ואהבה עלולים היו לפגוע בה. כשקולנו הארצי הגיע אליה, אל ”מעבר לעולם“ שלה, היה בו, כנראה, משהו צורם את אוזנה, ודברים של הערצה היו מתפרשים ומיתרגמים אצלה שם ללשון אחרת, ולעולם לא ידעה איך.

זכרונותי, כשקראתי את ”הפסנתר הכחול“, זה ספרה האחרון, שהופיע במספר-טפסים מצומצם כאן בארץ, והספר היה לי בחזקת חוויה שירית גדולה, שאלתי את אחד האנשים שהכירוה מקרוב: ”הלכתוב עליו? ”השיבני: ”לא, מוטב שלא. ייתכן שתשמח, אך יותר מזה ייתכן שתיפגע. אין נגיעה שהיא לה עדינה במידה מספקת“. לכן חששתי, ורבים כנראה, שתקו מחמת אותו חשש עצמו. לא היתה לנו דרך אליה. אשמנו מאוד. אבל מותר אולי לגלות כעת, כי לא אחת היה לבנו כורע ברך לפני עונייה הנאצל, לפני בדידותה הנהדרת, לפני מלכותה הנסתרת, לפני כשרונה להיות: ”רק משורר“.

ישבתי בירושלים במסעדה. אמרו מכרי: ”הסבי ראשך – מאחורייך יושבת משוררת“.

ישבתי בירושלים במסעדה. אמרו מכרי: ”הסבי ראשך – מאחורייך יושבת משוררת“. החזרתי פני לאחור וראיתי אשה קטנה, אפורה, דלת-מראה מאד יושבת אל השולחן עיניה היו מושפלות, ולפי-כך לא היה הפניה שום דבר המושך את הלב. אך ידעתי מיד, בלי פירושים: אלזה לסקר-שילר.

מגישה, וכמה צלחות בידיה קרבה לשולחנה.

ולפתע נשמע קול עמוק-ועמום באחת, כפעמון עתיק-יומין מאד:

לולה, לולה!

לא, אין זו לולה! – נענתה הנערה המגישה רכות, כמשדלת תינוק. המשוררת לא הרימה עפעפיה, לא ביקשה לראות ולהקשיב וחזרה ואמרה, כמעט שרה, כמתענגת על צלילו של השם:

לולה, לולה!

ברור היה, שהמציאות אינה מעניינת אותה, כי אין היא רוצה להתחשב בה, כי לה – מציאות אחרת.

רק מי ששמע באזניו יכול להבין זאת.

***

היתה מהלכת בעיר ירושלים, היתה יושבת אל השולחן הקטן של בית הקפה, פעם ראיתיה גם על מדרגותיו של איזה בית – בינה לבין כל הדברים מרחק גדול עד מאוד. הייתה מהלכת בעיר ירושלים – כשנשמתה של השירה ההולכת ברחוב: ערטילאית נשמת-השירה, שהתפשטה את כל בגדיה, שוויתרה על כל המסכות החיצוניות. נשמתה של השירה איננה יפה.

נשמתה של השירה מיוסרת ומעונה, נשמתה של השירה ענייה היא ומנודה, זקנה, עתיקה, רעבה, אך אפילו במשחקה, בדימדומיה, בטירופה, בהזיותה וחלומותיה – היא אמת.

היתה מהלכת בעיר ירושלים בחוצותיה: והיתה מביישת אותנו מאוד. שהרי ברגעי הפגישה ההם ידענו היטב, כי היא מגלה להם, ליושבים כאן לבטח, לאזרחים הטובים, את מערומינו שלנו. ידענו, כי אם נעיז ונתפשט מכל מיני ’כלפי חוץ‘ שלנו, חייבים אנו להיות עניים, בודדים, טרופי-חלומות כמוה… בשעת הפגישות הללו, ללא שיחה וקרבה אישית, ממראה עיניים בלבד היה ברור לנו לפתע בכמה ’כלפי חוץ‘ הננו עוטפים את עצמנו, את שירתנו, את חיינו, כי כל העת אנו עושים להטים רבים עד בלי די להציל את נפשנו, מאחר שאין לנו העוז להפקירה. פתאום היינו בעיננו כרוכלים העוסקים בפרקמטיה זולה.

משהו מקדושת השיר היה בה: ”אכן פשענו הוא נשא חטאנו סבלם“.

***

”בדשא העמוק מעבר לעולם“. זוהי שורת סיום בשיר-אהבה שלה, אחד האחרונים. אותם השירים הקטנים, הצלולים עד מאד, שכתבה לאחרונה, הגיעו כולם אל מעבר לעולם הזה, באו משם. ”שירי שלאחר המוות“ – סח לי אחד. וכך היו השירים האלה, מעבר לעולם – אבל גם שם, מאחורי תחומי החוויה, אפשר היה לה לאהוב וגם לחוש את הטבע בכל נצחיותה ויגונה – החיפושית הקטנה הזוחלת על ידיה השלוות, הפרח האחרון בשולי הדרך. ותמיד חלוקי-האבנים המבהיקים בשביל, והוא האהוב הפלאי, המשנה את דמותו לעולם, ולעולם הוא אחד בשלל דמויותיו.

אך באורח-פלא הגיע גם לשם, אל מעבר לעולם, כל הכאב של הזמן הזה, והיה צורב וצורב. והיא היתה שם, בעולם הרחוק, עם כל הזמנים, עם כל התקופות שהיו ושיהיו, ובכל זאת גם שם הלך בעקבותיה, רדף אותה והסב אליה את פרצופו זמננו, יומנו הנורא.

אם אשכחך ירושלים…

בשנת 1901 הופיע ספר שיריה הראשון של אלזה לסקר-שילר, ”Styx”, על שם הנהר המפריד, על פי המיתולוגיה היוונית, בין ארץ החיים לממלכת הצללים. הקובץ הקטן מכיל שירי אהבה ותשוקה לרוב, ביניהם שניים המבטאים געגועים לירושלים: שיר המשוח“ Das Lied des Gesalbten

עליך אחלום חרישית

מפעל מו“לי של ”אבן חשן“, מעלה את האפשרות שלא צפויה לנו רק עזובה נפשית

עד שהכל מדברים בשבח המפעל החו“לי של אוהד זמורה, שכינס כתבים של ס. יזהר למהדורה מצומצמת ומיוחדת, והצדיע בכך גם ליזהר וגם למו“לות העברית לדורותיה- ראו אור בימים אלה שני ספרי-שירה, בהוצאת אבן חושן – שאף הם מעלים את האפשרות שלא צפויה לנו רק עזובה נפשית בתחום המו“לות הישראלית.

והכוונה הינה ל“טיול באיונה“ של מאיר ויזילטיר, המלווה בחמישה תחריטים של אוהד שאלתיאל, ול“עליך אחלום חרישית“, שירים של אלזה לסקר-שילר שנתן זך תרגם לעברית, כמעשה אהבה הנמשך עשות שנים.

אגב, לפני חודשים אחדים, בסמוך לכינוס סביב שירתה ואישיותה של לסקר-שילר, הרחיב כאן ב“שישי“, חיים באר בחייה הסעורים של המשוררת היהודייה, שהייתה חלוצת האקספרסיוניזם הגרמני, השתקעה בישראל ב- 37‘, ונפטרה בדלות ועל סף טירוף בשנת 45‘, בירושלים. גם רשימתו של חיים באר הייתה רקומה בחוטי אהבה למשוררת.

נתן זך: ”את השפה הגרמנית לשה כאשר לא לשו לפניה ולאחריה אלא גדולים במשוררים: הלדרלין, היינה, רילקה, פאול צלאן ומורו באמנות האלכימיה המילולית: מרטין היידגר.

אקספרסיוניסטית שהתחמקה מן המלכוד האקספרסיוניסטי ונותרה אסכולה לעצמה. אסכולה בת אשה אחת“. מתוך הקדמת נתן זך לספר זה.

אלזה לסקר-שילר: ”הבט אל תוך פני סחופי הנדוד…/ עמוק יותר קדים הכוכבים. / הבט אל תוך פני סוחפי הנדוד. // כל דרכי הפרח אשר לי / אל מים אפלים הם מוליכים, אחים ואחיות אשר נצו עד מוות. // לישישים היו כוכבים… הבט אל תוך פני סוחפי הנדוד“. זהו השיר, ”שיר חיי“, הפותח ספר זה.

כיוון שאיני קורא גרמנית, שהיא שפת המקור של שירי אלזה לסקר-שילר, איני יכול לאמוד את תרגומו של זך, אלא רק מצד הלבוש העברי שזך התקין ללסקר-שילר. ופה ושם, מתוך היכרות עם יצירת ג‘ורג‘ גרוס, או עם ”הפרש הכחול“ של פרנץ מארק, יכולתי לנחש את רוח המקור הגרמני, מבעד לתרגום. לסקר-שילר מתארת את דמויותיו של הצייר גרוס: ”כמו מוטלים זמן רב בנחל, מתנפחים האנשים בציוריו“.

מעתה, הנוסח העברי הנתן-זכי, מבחינתי, הוא ”מקור“. וקורא עברית יישא עמו את לסקר-שילר של זך, עם תרגומי לסקר-שילר של אורי צבי גרינברג ויהודה עמיחי. אולי יישא אותו בין שיניו? ”אני נושאת אותך אתי תמיד / בין שיני“ – מתוך גיזלהר הנמר“ של לסקר-שילר. גיזלהר הנמר היה כינויו של המשורר גוטפריד בן, בפי אלזה לסקר-שילר.

ומלים אחדות על הספר עצמו כחפץ, כתרבות מו“לית. ובכן, הספר יראה אור גם במהדורה ביבליופילית, בת 200 עותקים. הוא כולל שמונה איורים-ציורים של יגאל תומרקין, ותחריט מקורי חתום של האמן. המהדורה ממוספרת, וחתומה על ידי נתן זך ויגאל תומרקין. המהדורה תופץ בעוד כחודשיים. אגב, מחיר עותק מהמהדורה הנ“ל של מאיר ויזלטיר, שהינה בת 77 עותקים בלבד, כולל את חמשת התחריטים של אוהד שאלתיאל, ורישום דיו שלו על קופסת הספר: 380 דולר.

הוצאה זו, אבן חושן, הגיעה לגבהים של הקפדה על העיצוב, הנייר, האות, הפורמט. ספרה של לסקר-שילר נדפס באות ”צבי פרנצסקה“, שהותקנה במיוחד עבור אבן חושן וזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה אור בעברית. מי שיומו בנוי גם מאותיות, ולילו נלחם גם דרך אותיות, ימצא אות זו, ”צבי פרנצסקה“, לרבת פיתויים, בשעה שהיא צלולה ויעילה. אבן חושן בכל הנוגע לתחריטים של אוהד שאלתיאל עבדה על סדנת-ההדפס הירושלמית, שהיא מעוז קלאסי, בתחומה.

וכן, אבן חושן, שהרוח החיה בה הוא עוזי אגסי, פועלת בתרבות בשני מובנים לפחות מוציאה לאור ספרות ושירה שהם תרבות באיכות ובהקפדה מו“ליים שהם עצמם כשלעצמם, פעולה בתוך התרבות הישראלית.

לאה אילון מעלעלת ב“עליך אחלום חרישית“ של אלזה לאסקר-שילר ומתלהבת מהשירים, אבל גם מהאותיות ומהנייר. ובהזדמנות זו, כמה מילים על המגזין ”הקוף המכונף“ וגם על הרייטינג של הטירוף.

כל העיר 29/11/1996

בפרשת השבוע של שבת, פרשת ”וישלח“, מסופר על יעקב אבינו שעבר עם כל נשותיו, שפחותיו וילדיו את מעבר היבוק, נחל מתפתל שעל גדה אחת שלו אורב עשיו מלא הנקמות, ושם יעקב פוגש את המלאך שאיתו הוא נאבק ויכול לו, ושמו מוחלף אז בפי המלאך לשם ישראל.

וכך כתוב בתחילת הפרשה: ”ויאמר שלחני כי עלה השחר , ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, ויאמר אליו מה שמך, ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל“.

על מקום דימוי מעבר יבוק זה, הידוע בקבלה כצדם השני של החיים, מין מחילה להזדחל בה אל האור, ועל יעקב, כתבה אלזה לאסקר-שילר, כשלידה לבטח היה חתול שמן מגובנן גבוה ששפך חלב, כשהיא החזיקה כפית סינון לתה, ותהתה אם להכין תה או לא.

כמו בפרשת השבוע, גם לאסקר-שילר הגביהה את יעקב וגם אחרים מכנם, מעצם היות התודעה שלה מלאה פרטים קטנים, ויכולים למחוק מחורי רשת כמו דגי אנשובי. ארבעים שירים של לאסקר-שילר יש בספר ”עליך אחלום חרישית“ בתרגום נתן זך ובהוצאת אבן חושן, והיא מפזזת בין שירי אהבה, שירים שהתנ“ך משמש להם מקור ללא אכזב, ושירים על אנשים שהיא הכירה, כשילדה ששואבת מוצץ ברעש כמו מגי סימפסון אומרת בצווחנות עוד ועוד ליד הדהוד מזלג צלילים, כשלאסקר-שילר ודאי תמימת דעים איתה תוך כדי הזאפינגים, נ..נח..נחמ..נחמן מאומן.

המו“ל של הוצאת אבן חושן הוא עוזי אגסי, שמעיד על עצמו שהוא מעריץ של לאסקר-שילר, והוא יוצא בסדרת ישפה לספרי תרגומים. יופיו של הספר נובע גם מהשירים בסגנון מיסטי לא מוכר, שלדברי זך המתרגם אף משורר בארץ לא חיקה אותו או הושפע ממנו, אלא רק אולי עמיחי המוקדם, וגם מהעיצוב.

ראשית היה מאמץ מכוון לתת לספר רוח תנ“כית, לפי רוח השירים של לאסקר-שילר המושפעים מאוד מהתנ“ך, ולכן האותיות של הספר הן אותיות שנושאות אופי תנ“כי. אלו אותיות שאגסי תר אחריהן, והן אותיות חדשות ולא מוכרות שנושאות זיזים וקרניים, והן מובדלות בהכרה שלנו כמתאימות יותר מכל זולת לשירה שרצף פרטיה מכיל מיתולוגיות ומיסטיקה. האות נוצרה על ידי פרנציסקה ברוך בשנות החמישים, ומפאת היותה בעלת קווים עדינים ושבירים מדי לאותיות עופרת היא נגנזה, ואגסי פשוט גאל אותה, והוציא אותה לאור על מחשב, במלאכת מחשבת שקשה להבין אותה, והיא מופיעה בספר על גבי נייר קרם מיוחד.

העיסוק האובססיבי של לאסקר-שילר בתנ“ך, במלכויות מסתוריות ובארמונות רבי תפארת שלידם מצמיחים על ג‘ינג‘ר נגרם רק מכך שחלל עולמה היה מגולף כולו בדמויות כמו יעקב אבינו בפרשת השבוע. גם בראשיתה וגם באחרית ימיה, התכנים שחלפו בראשה של לאסקר-שילר היו מסובכים ומעניינים, והם מובעים בתימות של השירים שלה, ולכן לא יכולים להיות דלים בעניין הזה.

כשהיא היתה עדיין בגרמניה, היא ראתה את ארץ-ישראל בטריטוריה עגולה ואקזוטית, עם הרים מתנדנדים בחותמת גומי מצד אל צד ועצי זית על גבם. ללאסקר-שילר היתה אידיאליזאציה של המזרח, בדיוק כמו ללורנס איש ערב האנגלי. לשניהם היתה אותה אוטופיה שנהגתה בערפל חלבי ששום פנס חשמלי לא הבליח בו. ללורנס איש ערב עם העקאל והכפייה היתה אידיאליזציה רומאנטית של ערבים אצילים עם שבריות, אוהלי קידר ומדורות, ושניהם בריכוז הרב שהושקע בחלומותיהם ואבד – התאכזבו.

באחרית ימיה של לאסקר-שילר ודאי שהיא איבדה את שפיות דעתה והסתובבה סחור-סחור טרופת דעת, אבל גם עכשיו יש לטירוף כזה רייטינג. בעיתון ”הקוף המכונף“, שאפשר להחליק אותו בטאואר-רקורדס ובאוזן-השלישית, הוקדש הגליון השני לנושא הטירוף, כשהוא מועלה שם על נס. מדובר בעיתון שרוצה ליצור סצינה תרבותית אלטרנטיבית, ועם חלב מרוכז מכאן, ותותים מכאן, הוא מוחה נגד השיירה האנושית מוכת הירח, וגורם כמעט באופן אידאולוגי לנהייה אחרי טירוף כנבדלות קיומית, גם בעמדות ההאזנה של חנויות טאואר-רקורדס והאוזן-השלישית, כשמאזינים שם עם אזניות תוך כדי טיפוף בנעלי ריבוק.

הס הושלך ברחוב המעלות כשאלזה הלכה בחופזה, ופרש חשמלי מקרקש במגן ורוח, ובדורבנות דוקרניים, עצר לידה כשהיא לבושה בתלבושת אקזוטית. תלבושת כזאת לבשה פעם אחת ויחידה, וזה היה בסעודת חג, של פורים, אחותו של סבי שחיה עד היום, מרים רבינוביץ, שהיתה בעלת עיניים רושפות ויופי לא רגיל.

אבל אלזה לאסקר-שילר התלבשה בצורה האקזוטית הזאת הרבה יותר בהפרזה, ובצורה אקסטראוואגאנטית. היו לה מחרוזות זכוכית כחולה, ענף סיגליות מהמשוררת לאה גולדברג, ולחיים כמושות כשושנים לא משהו.

השירים של לאסקר-שילר עתירים במטאפורות מיוחדות ובשיר ”רק אותך“ אפשר לראות בתוך אבנט השיר הזה את יופיו המרוכז, כאילו חרב ירח עקום תקוע בתוך נדן ענן:

”השמים נושאים בחגורת ענן

”את הירח המעוקם

”מתחת לדמות החרמש

”אני רוצה לנוח בכף ידך“

הרגשות שמרגישים בעת הקריאה בשירים שלה הם אמביוואלנטיים, יש בשירים שלה קדרות ומועקה, ולפואטיקה שלה אין אח ורע בשירה העברית. לאסקר-שילר היא מחלוצות האקספרסיוניזם הגרמני, ואני חושבת שהשירים שלה קלים לקריאה, וכמעט שווים ברמתם. וזהו השיר המסיים את הספר:

”הגעתי למחוז חפץ לבי

”שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן

”אני מותירה מאחורי את העולם

”מתעופפים הכוכבים ציפורי זהב

”מניף מגדל הירח את החשיכה. . .“.

”עליך אחלום חרישית“ יופיע, כמו כל ספרי אבן-חושן, גם במהדורה הביביופילית של מאתיים עותקים, בשפות גרמנית ועברית זו לצד זו, ויהיה בו תחריט מקורי של תומרקין.

פלוס אחרון לפני התמוטטות: רישום הקולאז‘ מלא העוצמה מעשה ידי תומרקין, שעם עטיפת הקרם של הספר הזכיר לי את הספר ”הנסיך הקטן“ לסנט אקזופרי.