"טבע אחר“ הוא הספר השלושיםושמונה בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“, אבן מאבני החושן
הספר נדפס אופסט בגופן ”דרוגולין“ על נייר קרם נטול עץ 90 גרם

הילה קנובלר (טריינין) ילידת ירושלים, רופאה אנדוקרינולוגית.
חוברת שיריה הראשונים פורסמה ב- 1996 בקונטרס לשירה הנה בעריכת נתן זך.

"גלויה מארץ שטוחה"

סיגל פרלמן | 27.5.2008, הארץ, ספרים

במהלך הקריאה בספרה של הילה קנובלר, "טבע אחר", שיר אחר שיר, לפי סדרם או בפתיחה מקרית של הספר, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה יש מאחורי המלים הללו, מה מסתתר, מה נעצר, מה נאצר. לדוגמה, בשיר "גלויה מארץ שטוחה" (עמ' 36) החותם את השער "מלח":

חומה היתה הגלימה

וחמות היו ידיך

למרות הארץ השטוחה

ומרחביה אפרים.

אנחנו עורמים ארועים,

רגעים,

לבלילה.

רק לפעמים

מתוך הקהל

תעלה

בועה של זכרון

או התרגשות.

רגע שקוף של היה,

מקף

במה שלא יהיה,

מנח על ציר

נקרא לו איקס.

השיר נפתח בתיאור קונקרטי, סינתזי, שילוב של מגע ומראה; הגלימה החומה וחום ידיו של גבר, המנוגדים לארץ השטוחה ולמרחביה האפורים. הפתיחה הזאת יוצרת ציפייה, לאו דווקא ליישוב הניגוד אלא לפרישתו. מה שנמוג אל האין הוא הארץ השטוחה שצבעה אפור. יותר מזה - מרחביה אפורים, גוני ביניים, ולעומתם הגלימה החומה וידי הגבר החמות, שהן הממשות, היש. מה טומנת בחובה הממשות הזאת, כיצד היא מסמנת את מה שכאן, עכשיו, מה שאיננו נמוג אל המרחבים המעורטלים, העמומים?

השורות הבאות מעדיפות שלא להתמודד עם הממשות שיש בה הבטחה, והן חוזרות דווקא אל מלים שעוטפות, רק עוטפות, את האין, את המקום הבטוח והלא מסתכן, אולי המסרב להסתכן, של השירה: "אנחנו עורמים ארועים,/ רגעים, לבלילה". מהם אותם אירועים שמאיימים כל כך על הדוברת עד שהיא מעדיפה לשיים אותם, רק לתייג אותם כ"אירועים"?

סופו של השיר הוא ביטויו המודע של החשש הזה: "רגע שקוף של היה" (איזה רגע? מדוע שקוף? מה היה?), "מוקף" (במה? באיזה עבר ובאיזה עתיד? באילו ממשויות?); והשורות החותמות - "מונח על ציר/ נקרא לו איקס" - אינן יכולות שלא להעלות את התהייה האם הן אכן נדרשות. הרי הציר שעליו מונח השיר הוא ממילא איקס, משוואה שכולה נעלם, משוואה שאיננה מעניקה ולו מפתח אחד לקורא שבאמצעותו יוכל לחשוף משהו מעולמה של הדוברת. יתרה מזאת, "הגבר" שידיו חמות, המוכר לה ולא לנו, הוא אולי רסיס המידע האחד הטמון ברווח שבינינו לבינה. ומעבר לרווח הזה, למרחק הקבוע ממילא בין הדוברת לקורא/"האחר", התחושה הדומיננטית היא ש"משהו" טורד את מנוחת הדוברת והיא נמלטת ממנו, וכך ממלטת גם את הקורא.

גם בשיר "האי" (עמ' 62-63) מביטה הדוברת אל בית סוהר, מגיעה עד פתחו: "(...) בעברי את הנהר הגדול/ משתהה/ מקסמת/ מהחלונות, החלומות האטומים." היא מנסה אפילו לדמיין את חייהם של האסורים: "נדמה לי שאני שומעת/ איך הם חיים שם/ מצטנפים:/ הרבה תאוות/ מתים/ מקפים בשמים/ לבנים גדולים." מה מקסים ומה מושך את הדוברת בבית הסוהר, מפתה אותה אליו, אל חיי האסורים נטולי החופש, אל חייהם הפנימיים, האינטימיים? הבית האחרון של השיר לא רק שאיננו נותן את התשובה, אלא מסלק ממנה, מכל ניסיון התקרבות אליה, את שלושת הנמענים האפשריים: את הגבר שאליו היא פונה פנייה ישירה, את הקורא שבקריאת השיר נהפך לעד, ואפילו את עצמה: "אל תגרד בסכין חד,/ השכבות הן בתוך ראשי./ ראשי מתפוצץ מזכרונות מתרבים./ יותר מדי פתוח/ יותר מדי בהיר/ בעברי את הגשר יחידה/ על הנהר/ המקיף את האי".

הדוגמאות לעצירתה של הדוברת על סף התהום, המונחת תמיד לפניה, לא מביטה אף פעם אל תוכה, רבות; בשיר "יבשת חדשה" (עמ' 8) לדוגמה, אומרת הדוברת: "בסופו של דבר/ הם/ אני/ מובסים./ הקרבות לא היו גדולים/ נתן לומר/ גלגלי שנים/ קודחים/ או ברז מטפטף.// לרכס את הגוף העיף./ לפדר/ את המצח את האף/ כשעל המרקע/ בערוץ ההיסטוריה/ נגלית/ לפתע,/ יבשת חדשה". מהם הקרבות שבהם השתתפה הדוברת, המשותפים לה ולרבים בגוף שלישי, "הם", ויהיו אלה קרבות אישיים, אנושיים או חורגים מתחומי האנושי אל ההיסטוריה? ואם "היסטוריה", לא זו בלבד שאין כאן קריאת תיגר על היסטוריה אחת, כי "היסטוריה" היא תמיד תזה של מישהו. סארטר מנסח זאת יפה כל כך בספרו "הבחילה". הרי ההיסטוריה בשירה של קנובלר מופיעה מבעד למסך הטלוויזיה, ערוכה היטב, מופיעה כ"גילוי" של "יבשת חדשה" המונחת במרחק בטוח ממנה, וגם מהקוראים. "ההיסטוריה" הפרטית שלה נשארת שוב עלומה. "איקס".

גם השיר הפותח את הספר "בחדר הריק" (עמ' 6) איננו ממלא את החדר הריק במה שיש, אלא הוא מצליב את המלים, רק את המלים ואת המוסיקה שלהן, למה שיתפוגג בסופו של דבר אל אותם "מרחבים אפורים": "בחדר הריק/ מבקשת לעשות דרך/ באנפילאות הנופלות האלו,/ לעשות מוסיקה/ מחלל.// מהיכן תבוא רוח?/ מעבר היו: בתים, רחובות/ פסות עצים/ גני ילדות/ המלה שנשאה אותי./ אבל בחדר הריק/ צליל חורק/ שותק/ משהו שצריך/ לעשות/ שצריך להיות/ כאן".

כאן אולי ניכרת יותר מכל אוזלת ידה של הדוברת בבואה למלל, לתפוס ברשת של מלים, את מה שנדמה שלא ידוע גם לה, הוא הנעדר, שאיננו מצליח לחיות אף לא לרגע, גם לא בתחושה של "משהו" שמונח בין הנוף המוכר לכולם: "בתים", "רחובות", "פיסות עצים", "גני ילדות" ובין מה שהוא חד-פעמי, של הדוברת בלבד, ודוהה אט אט, הופך לאכזבה שלה ושלנו: "משהו שצריך/ לעשות/ שצריך להיות/ כאן".

קנובלר הודפת שוב ושוב את עצמה, את נמעניה הישירים ואת הקוראים ממה שנתפס בעיניה אינטימי מדי, ולכן קשה לשרטט את דיוקן המשוררת שלה. נדמה שיותר משהוא משורטט בספר הזה הוא דווקא מוחק אפשרויות, קיומיות או פואטיות, ובוחר ב"מרחבים האפורים". בשיר "אנרי מאטיס 1992" היא אומרת: "אני חושבת על/ אנרי מאטיס/ כיצד ציר/ מבעד לחלון/ נשים אלג'יריות באדם/ ואדם/ הוא צבע העלים בניו-יורק/ העיר/ שעצים וגופי/ נובלים בה.// אבל אני בלי עלים/ מלבינה לאט/ ולכן/ יושבת באמבט/ לא אצמיח עלים/ לא אסע לאלג'יריה/ גם בשנה הבאה." (עמ' 55). מאטיס בשיר של קנובלר הביט אמנם מהחלון, אבל הוא משך את האדום, את צבע התשוקה, אל החדר פנימה. הדוברת חיה בניו-יורק ומביטה בצבעי העלים האדומים, אך היא יכולה רק להביט בהם. במקום למשוך את הצבעים אליה פנימה, היא מדלגת כבר אל השלב הבא - אל בשלות היתר והריקבון. הדקדנס שהיא מתארת משלב איפוא את מבטה של המשוררת, את קולה וגם את גופה. בפתח הבית השני היא מתארת כיצד היא מאבדת את צבעי הגוף שלה, "מלבינה לאט" ו"יושבת באמבט", מתנקה ממשהו. ממה?

קשה להתעלם מכך שיש משהו מכמיר לב בהחמצה האינסופית הזאת של קנובלר. משהו שהוא עמוק יותר מהניסיון לכתוב שיר, שירה, ושאיננו מצליח להיתפס. אולי זו החתירה אל הריקבון, אל התמוטטות הגוף, שיגיעו בסופו של דבר, ולכן כדאי לוותר מראש על "העלים האדומים" ולבחור כבר עכשיו ב"מרחבים אפורים", רק מילוליים. כך לדוגמה בבית האחרון בשיר "קדמת עדן": "מדונת החטא/ גופי המקמט/ מנח כעבר/ מתחת שמי הערב הסגלים" (עמ' 30). והנה דווקא כאן, באופן פרדוקסלי וכמעט אירוני, אבל שקט מאוד, מצליח לקרות משהו. אולי בשל דיוקן המשוררת העיקשת שמנסה לתפוס ולא מצליחה, או שאיננה מנסה לתפוס, מוותרת על הממשות שתוביל לריקבון, ועוטפת את עצמה במקום זאת מלכתחילה (מבחירה?) בקורי מלים:

"ערב נח.

המרחבים האדמים

לוכדים אותך

הותשת

מהימים בהם חכית

לזה שלא יבא

חיה דוממת מנחת על

חוט של אפק

מוארת

בנגה ערב אחרון

סופרת:

עננים תלויים,

כבשים,

אחד אחד אחד אחד"

)"שיר ערש", עמ' 76)

סיגל פרלמן חברה במערכת כתב-העת "מטעם".

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן

לא רציתי שאבא יפתח לי את הדלת
אילת נגב | ידיעות אחרונות

משוררת חדשה בסידרת ”הנה“, ד“ר הילה קנובלר, רופאה ובת משורר. כשהיתה ד“ר הילה קנובלר נוסעת לבית החולים ”הר סיני“ בניו-יורק, שבו השתלמה במשך שנתיים, הייתה נועצת את עיניה בנוף שנשקף מחלון האוטובוס. מראות המסע היומיומי, דרך רובע ברונקס, היוו רקע למוסיקה השקטה והמלנכולית של שיריה. ” כשאתה נמצא באמריקה, אתה רואה עד כמה החלום האמריקני הוא דבר מגוחך. זהו פלאקאט שעוביו מילימטר. מיליוני אנשים חיים שם בזבל, וחושבים שיגיעו למשהו. אני כותבת הרבה שנים, בטיפטוף, אבל לא שלחתי לפרסום, וגם לא הראיתי לאיש, כי הייתי צריכה להיות בטוחה ששיריי אינם מהדורה אחרת של שירי אבי (המשורר אבנר טריינין- א.נ). יש משהו טוב בזרות ובניכור, הם גורמים לך להסתכל קצת מהצד על דברים, ואז אתה יכול לגבש אותם. המרחק מסייע להשתחרר מזיכרונות ומחוויות שמשותפים לך ולאנשים סביבך, ובניו יורק, המקום שבו הכל היה פתאום חדש ורק שלי, הרגשתי מספיק משוחררת כדי לכתוב“. מתוך השיר ”מישל“: מישל לובשת את גרבי המשי השחורים, / ציפורים בחלונה, / וגגות מתפוררים הזקוקים לתיקון. / מחר היא תסיים את ענייניה / ותפתח במהלך אחר / אבל בינתיים / הזמן מתנהל לאיטו / ומעל לתקרה / דופק פטיש / והיא סופרת: / שלוש אהבות, / פעמים רבות געגועים, / התמוטטות אחת / שממנה החלימה / תוך תקופה קצרה ביותר. רק אחרי שחזרה, אזרה הילה קנובלר עוז להראות לאביה את השירים שנאספו אצלה. הוקל לה כאשר התרשם, אישר לה שאין זה חיקוי של שיריו, והציע שתשלח אותם למו“ל מריו ויינשטיין, בעל הוצאת ”תג“. הם העבירו לנתן זך, העורך את סדרת הקונטרסטים ”הנה“, שרואה אור בהוצאה זו. יום אחר צילצל הטלפון בביתה של ד“ר קנובלר ברחובות, זך הזדהה, והפתיע אותה כשבישר לה שבחר לפרסם את שיריה מתוך 160 כתבי יד. 

”הנה משוררת שאינה חותרת לומר דבר עד תום. בשירים רישומיים, מעודנים, מאופקים, שאמירותיהם כמו נותרות תלויות בחלל, שובל של רשמי חיים, הצל שהפילו ואשר עוד מעט קט ייעלם אף הוא“, כותב נתן זך בהקדמתו לחוברת שהופיעה השבוע, ”הנה הפתעה“ שכבר אנו מורגלים בה ב‘הנה‘. ראו איזה שירים נכתבים בישראל למגירה“. הילה קנובלר: ”מאוד הוחמאתי, כי בכוונה הסתרתי את שם נעורי, זך וגם ויינשטיין לא ידעו עליי מאומה. חשוב מאוד היה לי להיבחר בזכות עצמי, שהשפיטה תהיה אובייקטיבית, לא רציתי שאבא שלי יפתח לי את הדלת. יחסים בין הורים לילדים הם תמיד עניין מסובך, וגם בטוב שבעולמות יש קונפליקט בין הידיעה שירשת הכל מהוריך לבין הרצון לעשות משהו שהוא שלך בלבד“. אביה של קנובלר הוא, כאמור, המשורר אבנר טריינין, שספרו החדש, ”מעלות אחד“, ראה אור באחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אין זה מיקרי, שבביתו של המשורר, שהוא גם מדען, צמחה בת, שהיא רופאה אנדוקריגולית בבית החולים קפלן, וגם משוררת. הילה ואחותה הצעירה, מילאת טריינין, דוקטור לביולוגיה (“היא לא כותבת בכלל, היא הגיעה למסקנה שאין טעם להתמודד עם אמנית בבית הזה“), גדלו בירושלים. אביהן, פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית, ואמן, רבקה שכטר, פילוסופית. ”גדלתי בבית ספרותי. הורי היו מסוגלים להתווכח בשבת בבוקר על עקרונות התנ“ך לעומת הברית החדשה. המילים, הניסוח המדוקדק, היו עניין מאוד מרכזי אצלנו. כל דבר במישור הטריוויאלי היה הופך לדיון עקרוני. 

”אף שאבי הצליח כמדען, היה ברור תמיד שלשירה עדיפות עליונה בחייו. כתבתי מגיל רך, אבל הורי הבהירו לי תמיד שמשוררת זה לא מקצוע, ולמרות שאהבתי מאוד לקרוא, הם לא עודדו אותי ללמוד ספרות. הבית היה מיזוג של רוחניות ופולניות. שיננו לי ולאחותי שצריך שיהיה לך בית ומשפחה ועבודה שתפרנס אותך. ערכים מאוד שמרניים בסך הכל. לא אהבתי אגדות, על כל דבר ששאלתי אם הוא קרה באמת, וגם בשירים שלי יש אחיזה קנטרנית, מבחינה זאת, קל לי להתחבר לרפואה, כי חשוב לי לעסוק בדברים ’אמיתיים‘. אבל בהחלט לא הייתי רוצה לעסוק רק בשירה. הרפואה משרתת צדדים אחרים של האישיות שלי, היא מארגנת אותי, מחזקת את הפן המעשי שלי“. המגע עם החולים נעים לה. ”אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהם, זה מאוד מעניין. חולה שקיבלה התקף לב סיפרה לי שבכל בוקר היתה רגילה לשתות קפה מול החלון, ובוקר אחד קמה, ולקפה לא היה אותו טעם, וגם החלון לא נראה אותו חלון, ולפי זה הבינה שמשהו לא בסדר. בעני, יש בזה שירה. לפעמים אני זוכרת את התיאורים האלה שנים אחרי ששכחתי את שמותיהם או פניהם של המטופלים“. היא נשואה לפסיכיאטר ד“ר חיים קנובלר, סגן מנהל בית החולים לחולי נפש כפר שאול, והם הורים לבת ובן. היא מאוד ביקורתית, פוסלת שני שירים על כל שיר שהיא שלמה איתו. ”אני שופטת שיר שלי כאילו היה של מישהו אחר. שיר צריך לגרום התרגשות, לצבוט בלב, ויחד עם זאת, להיות מרוסן. “ אני מודעת לכך שהשירים שלי כתובים מעמדה של ניכור, של מתבונן מהצד. אני כותבת על אנשים אחרים, וזה מאפשר לי לא להיחשף יותר מדי, אני לא מסוגלת לכתוב ישירות על עצמי. אני לא כותבת על הילדות שלי, כדי לא להגיע לתחומים שבהם אין גבולות ברורים בין אבי לביני. בגלל העולם המשותף שלנו, למשל, אין פלא שיש דימיון בין מחזור השירים שהוא כתב על סבתי, אמו, לשיר שאני כתבתי על אותה סבתא. שנינו נוטים לניסוח חד, קצת יבש, עין של מדען. לקחת את הכאב ולהסתכל עליו בתור תופעה ביולוגית.“