לקרֹא קירות

אות קין על בתי חלומות 
אסתר זנדברג  | 05/07/07, הארץ, גלריה

בשיטוטיה ברחובות פאריס הבחינה האמנית ציונה שמשי כי על לוחיות הזיכרון לזכר נרצחי המשטר הנאצי חוזרת שוב ושוב שורת הפתיחה “ Ici est tombe“ . בטעות התחלפה אצלה המילה tombe (נפל בצרפתית) עם המילה tomb (קבר באנגלית), והיא הייתה בטוחה לחלחלתה שבקירות הבניינים שאליהם קובעו הלוחיות, בנייני מגורים תמימים למראה ברובעיה של פאריס, מהם בניינים היסטוריים ומהם חדשים, מהם מטופחים ומהם מרוטים, ”קבורים מאות בני אדם בתנוחות שונות“, כלשונה הציורית של שמשי. גם אחרי שעמדה על השיבוש הלשוני והבינה שהמונצחים על הלוחיות אינם קבורים בקירות בפועל, ”הדימוי של אנשים קבורים שם המשיך לרדוף אותי“, אומרת שמשי השבוע עם צאתו לאור של ספרה ”לקרוא קירות – פאריס כמשל“ (הוצאת אבן חושן). הספר עוסק בהנצחתה של נרצחי שלטון הכיבוש במלחמת העולם השנייה על קירות מבני מגורים בפאריס, שבהם גרו עד שנלקחו אל מותם. לספר שותפים היסטוריונית האמנות דלית להב והצלם והקולנוען יכין הירש, בעלה של שמשי. קיבוע לוחיות זיכרון על קירות מבנים הוא מנהג רווח בערים רבות באירופה, אומרת שמשי, ואולם ”פאריס עולה על כולם ושונה מכולן“. בפאריס פזורות כ- 1000 לוחיות זיכרון על קירות בנייני מגורים. הראשונות שבהן קובעו באופן פרטיזאני על ידי גולים יהודים שחזרו לפאריס בתום הכיבוש, אבל בשנים שלאחר מכן נתלו באישור העירייה. בעיר ממושטרת כמו פאריס שבה אין שילוט פרוע, אומרת שמשי, ”כל לוח זיכרון נבדק וקיבל אישור“. 

פאריס כבר תועדה וצולמה מכל עבר ומכל זווית, אומרת שמשי, ”אלא שבספר מתועדים לראשונה מאות מבנים שמבלי שנועדו לכך נהפכו לאנדרטאות למעשי זוועה שהתחוללו בפאריס בחסותו ועידודו של הממסד, בתקופה האפלה ביותר במאה ה- 20″. פאריס אינה מתכחשת לעברה, אומרת שמשי. בתופעת ההנצחה הזאת היא רואה מקרה מבחן ו“מנוף לדיבור עלינו כאן“. שמו של הספר, ”לקרוא קירות – פאריס כמשל“, אינו מותיר ספק: ישראל היא הנמשל. דווקא בפאריס ”הכתה בי ביתר שאת המחשבה על מחיקת העבר וקטיעת רצף הזיכרון בארץ“, אומרת שמשי. לנוכח ההנצחה הענפה בפאריס, הפרטית והממסדית, ”אני שואלת כיצד זה אנשים פרטיים בארץ מסרבים להנציח שמות משוררים, והממסד בישראל לא מעלה בדעתו להסכים לתעד ולשים לוחיות על רכוש נפקדים ערבים? היום כשכולם קופצים על העיר הלבנה של תל אביב, אז מה בדיוק כואב לנו? לזכור את העבר זה לזכור גם את הרע והנורא. רק אז נגיע אולי להשלמה עם המקום הזה. עכשיו, כשיש לנו כל כך הרבה עשירים ובעלי טעם, מה הבעיה להודות שיש לנו גם שפם“? ההנצחה על לוחיות בפאריס היא במידה רבה תופעה חתרנית. אף שהלוחיות מתנוססות בראש חוצות, הרי באופן פרדוקסאלי הן סמויות מהעין. הן נטמעות במראות היום-יום, מינימליסטיות ומינוריות בחזותן וממדיהן, מתנוססות מעל תיבות דואר, בין שלטים וכתובות גרפיטי, מוסתרות על ידי פרסומות או תריס, מקובעות באופן אקראי ולעיתים קרובות לא בגובה העין. הכתובות החקוקות עליהן הן לקוניות ונוסחתיות, אבל מספרות על פאריס יותר מכל ספר היסטוריה. אולם ”סימני הדרך החתרניים האלה“, אומרת שמשי, ”מהרגע שהתגלו חושפים לאור את פניה האחרים של העיר“. בהתחלת המסע-התיעוד הופתעה שמשי לגלות כי כמעט שלא קיים מידע מרוכז על היקפן ומיקומן של הלוחיות, גם לא במוסדות הנצחה יהודיים בפאריס. גם מדריכי תיירים לא מציעים מסלולי סיור בין הלוחיות ומעטים המבקרים בפאריס המודעים לקיומם אולי דווקא משום כך נרשמה בהן מידה של אינטימיות אותנטית. מ- 1985 הלוחיות מוגנות על פי חוק עזר עירוני. יזמים מחויבים לשמר אותן או להחליפן באחרות במקרים של הריסת המבנים והקמת פרויקטים חדשים. הלוחית הראשונה שגילתה שמשי – ”כאן גר גיבור המחתרת אנרי בקרמן, הוצא להורג בירייה תחת הכיבוש ב- 16.9.1941, והוא בן 21, בשל פועלו בשירות צרפת“ – מקובעת בחזית של בניין מגורים חדש ברובע ה- 20 שהוקם על חורבות הבניין המקורי. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו ברובע מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה: היום מאוכלס בעיקר במהגרים מוסלמים מצפון אפריקה. לנוכח הלוחיות הרבות במקום, ”עולה התהייה מהו גבול האחריות של הדיירים שגרים שם היום לאות קין המוטבע בבית חלומותיהם“, אומרת שמשי. המסע בעקבות הלוחיות התחיל ב- 2000 בעת ששימשי והירש שהו במרכז לאירוח אמנים יוצרים בסיטה, ברובע מארה בפאריס. בשבע השנים הבאות הוא נהפך לאובססיה. “ במשך ארבעה חודשים שוטטנו ברחובות פאריס“, מספרת שמשי, ”התעלתי במודע מכל מה שמזוהה עם פאריס – פסלי החוצות, חלונות הראווה, בתי הקפה המופלאים, האנשים. המבט שלי כוון אוטומטית לחפש רק דבר אחד“. הלוחיות שגילתה מנציחות לוחמי מחתרת, אנשי רוח ואינטלקטואלים, מבוגרים וילדים, ברובם יהודים, אם כי שמשי מציינת כי ”הניסיון להפריד בין יהודים לאחרים נראה כעוול נוסף“. 

הגילוי גבה ממנה מחיר: ”כשאת מסתכלת בדרך כלל על בניין, את מסתכלת על הארכיטקטורה שלו, על הסגנון התקופתי, על היופי שבו. אבל הלוחיות מנעו ממני לראות את כל זה. אני עדיין לא מצליחה להבין למה שעיר תסכים לחשוף כך את הזוועות האלה. את העבר הבלתי נסבל והבלתי נסלח שלה. ואין לי גם תשובה מדויקת לשאלות מה תפקידן של לוחיות הזיכרון הללו: האם הן כתב הודאה באשמה המקובע לדורות בקירות? האם הן סמל לחרטה? היטהרות? הלקאה עצמית?“ פאריס עדיין יפה בעינייך?  ”גיליתי פאריס מפלצתית. התגלית שהמבנים היפים שעברתי לידם שמשו כני שילוח למוות היא מפחידה מאוד. ייקח לי זמן להירגע עד שאוכל לחזור לפאריס“.  הספר, שהושק ביום שלישי, כולל תצלומים של מאות לוחיות שצילם יכין הירש, וכן טקסטים, רישומים ורשמים של שמשי ולהב, מידע היסטורי מתומצת ומאלף על פאריס ומאמרים של כותבים אורחים. הספר הוא תלת לשוני ומאלץ את הקורא לתעות בנבכי העברית, האנגלית והצרפתית כמו ברחובות עצמם – כשל עיצובי לכאורה שבאורח פלא נהפך ליתרון והולם ככפפה את רוח הספר.  

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן