גליון 2 - 1999

רשימת משתתפים:

שיימוס היני - בתרגום יורם ברונובסקי
טד יוז - בתרגום רות אלמוג
זיגפריד ששון - בתרגום משה זינגר
איוואן ו. לאליץ‘ - בתרגום דינה קטן בן-ציון
שמס א-דין מוחמד חאפז - בתרגום ראובן נמדר
אנה אחמטובה -מסה בתרגום פטר קריקסונוב
ניקולאי גומיליוב -בתרגום פטר קריקסונוב
אוסיפ מנדלשטם - בתרגום פטר קריקסונוב
יונדב קפלון
נורית דוד - על ספר שאל מאת מרדכי גלדמן
סוזן אפטרמן
דבורה אמיר-מרגלית
היינר מולר - מחזה. נוסח עברי: יורם לוי פורת
יורם לוי פורת
שחר ברם - על ג‘ון ברימן ו שירי חלום שלו
וולט ויטמן - בתרגום עודד קפלן
אלן גינסברג -בתרגום עודד קפלן
עזרא פאונד - בתרגום שמעון שלוש
ט.ס. אליוט - בתרגום מאיה בז‘רנו
פייר פאולו פזוליני - בתרגום אריאל רטהאוז
בנימין שבילי
ר. ס. תומס -בתרגום צבי יעקבי
מרדכי גלדמן
לאה אילון
עדי צמח
חוה פנחס-כהן
רות בלומרט
רוני סומק
דן ערמון
דורית ויסמן
רמי דיצני
אשר רייך
אדמיאל קוסמן
עפרה לזר
יורם לוי פורת
שמעון שלוש
דינה קטן
אגי משעול
דורית מאירוביץ - על שירת דוד פוגל
דרור דניאל
רמי סערי
יאניס איפנדיס - בתרגום רמי סערי
אדם זגיבסקי - בתרגום דוד וינפלד
מאיה בז‘רנו
צבי עצמון
שיימוס היני - בתרגום יהודה ליטני
יהודה ליטני - על המחזור Station Island מאת שיימוס היני
ואסקו פופה - בתרגום דינה קטן בן-ציון
שלמה לאופר

פתח דבר

...מַשְׁמָע שֶׁשְּׁלֹשָה מַדְרֵגוֹת הֵן, הָרִאשׁוֹנָה הִיא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַשִּׁירָה הִיא צוּרָה מְצֻמְצֶמֶת וּמֻקְטֶנֶת שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהַתְּפִלָּה הִיא צוּרָה מְצֻמְצֶמֶת וּמֻקְטֶנֶת שֶׁל הַשִּׁירָה. וּכְבָר דִּבַּרְנוּ שֶׁגַּם הַשִּׁירָה מִין רְאִיָּה הִיא, שֶׁמִּתְפַּעֵל מִן נִיצוֹץ הוֹד עֶלְיוֹן וְהֶאָרַת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁרָאֲתָה נַפְשׁוֹ וּמְדַבְּרָהּ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְרַק הַנְּבִיאִים וּבַעֲלֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ יָכְלוּ לוֹמַר שִׁירָה חֲדָשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁרְאִיָּתָם הָיְתָה בְּרוּרָה וּמְפֹרֶשֶׁת וְיָדְעוּ לוֹמַר מָה רָאוּ, וְאָנוּ, שֶׁרְאִיָּתֵנוּ קְטַנָּה וְהִתְלַהֲבוּת נַפְשֵׁנוּ מְעַטָּה, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְבָאֵר אוֹתָהּ בְּשִׁירָה חֲדָשָׁה וּלְתָאֵר וּלְפָאֵר אֶת אֲשֶׁר רָאֲתָה נַפְשֵׁנוּ, וְרַק בְּשִׁירַת נְבִיאֵינוּ אָנוּ מַכְנִיסִים וּמַלְבִּישִׁים אֶת הַנִּיצוֹץ הַקָּטָן שֶׁבָּנוּ. וְהַאִם גַּם הַנִּיצוֹץ הַקָּטָן הַזֶּה תָּמִיד עֵר בָּנוּ, הַאִם אֵין זְמַנִּים שֶׁרוֹצֶה הָאִישׁ לְהִתְעוֹרֵר וּלְגַלּוֹת אֶת טֹהַר לִבּוֹ וְנִשְׁמַת הַיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ וְלֹא יוּכַל, כְּאִלּוּ שׁוֹכֵב הוּא אָז בְּבוֹר חָשׁוּךְ אֵין אוֹר וְאֵין לֵב.

(קלונימוס קלמיש שפירא, חובת התלמידים,

הוצאת ועד חסידֵי פִּיאַסצֶ'נה, תל-אביב תשנ"ב)

על המוטו

בעקבות פניותיהם של קוראים רבים, להלן כמה דברים על המוטו שהתפרסם בראש שתי החוברות הראשונות של "שבוֹ, ועל מחַבּרוֹ. זוהי מובאה מתוך חובת התלמידים, סִפרו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל. חובת התלמידים הוא הספר היחיד שנדפס בחיי מחברו (ורשה, תרצ"ב 1932). ספר זה במהדורתו החדשה (תל-אביב, תשנ"ב 1992) הגיע אל שולחן-העבודה שלי בספרייה, ובמקרה התפתיתי להציץ בו מעֵבר לעמוד השער ולגלות את מכמניו.

כשמו, הספר נועד לתלמידים, לנערים לומדי תורה, והוא כתוב בלשון פיוטית, צלולה ועשירה, מתוך הבנה פסיכולוגית עמוקה לְנפש האדם הצעיר, שאותו מזרז הרבי לרכוש מידות של שיפור ושִכלול עצמו בחסידוּת. בביוגרפיה הקצרה והמרַגשת הנספחת לַספר, שנכתבה על-ידי הרב אהרן סורסקי, מובא בשם הרבי מפיאסצ'נה: "לא התחלתי בכתיבתו של כל פרק בחובת התלמידים עד שראיתי דמותו של תלמיד לנגד עיניי והתעמקתי בבעיותיו.

פרשת חייו של האדמו"ר ק.ק. שפירא היתה סוערת וטרגית. הוא נולד למשפחת אדמו"רים בשנת תרמ"ט 1889 בגרודזיסק. בגיל רך התייתם מאביו, ואת חינוכו רכש בקֶרב בני משפחתו, שעמדו עוד בילדותו על כשרונותיו המצוינים. בגיל צעיר כבר אסף סביבו עדת חסידים, ואת עיקר עבודתו הקדיש לחינוך, ללימוד ולפעילות ציבורית שעיקרה מעשי חסד וצדקה. רוב שנות השואה עברו עליו בגיטו ורשה. שם מתה עליו אשתו ושם נספו בנו היחיד, כלתו ושאר בני משפחתו. הרבי המשיך לנהל בסתר, בגיטו, עדה הולכת ומתמעטת של חסידים, והמשיך לכתוב ולחזק לבבות שבורים מתוך שִברונו שלו. עם חיסולו של גיטו ורשה הועבר האדמו"ר שפירא למחנה הריכוז טרבניקי ליד לובלין, ושם נרצח בשנת תש"ד, 1944, והוא בן חמישים וחמש.

את כתביו, ביניהם סִפרו אש קודש, שאותו כתב בשנות השואה, הספיק לטמון בבור בגיטו ורשה, במחבוא שהתגלה באורח-פלא אחרי המלחמה והועבר לארכיון רינגלבלום בוורשה. בצוואתו שנתגלתה במחבוא, שהיא זעקה, הוא מבקש לשלוח את כתביו לאֶחָיו בארץ-ישראל. ואמנם חיבוריו של הרב קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל נדפסים כיום על-ידי החסידים.

נתגלגלה זכות על-ידַי להביא את המובאה ואת הדברים הקצרים לעיל ל"שבוֹ. הסֵיפא, "כאילו שוכב הוא אז בבור חשוך אין אור ואין לב, שנכתבה כנבואת לב לפני ימֵי הרעה, מזעזעת שבעתיים כשיודעים משהו על חייו של מי שכְּתָבהּ.

אסתר אטינגר

הארץ / ספרות

והסקופ: מודליאני צייר את אחמאטובה בעירום

החוברת השניה של "שבו" , כתב עת לשירה, היא אחת היפות ביותר שהופיעו אצלנו זה שנים

"שבו", בעריכת שלמה לאופר ועוזי אגסי, הוצאת אבן חושן, 163 עמ'

ריבוי הספרים וכיתבי-העת המופיעים בארץ מסתיר לפעמים מן העין את הדברים היפים ביותר, וכך אירע כי במשך כמה חודשים הסתתרה חוברת נפלאה זו מעיני, מתחת לערימה גדולה של ספרים.  נכון, שיבחתי בשעתו את החוברת הראשונה של "שבו", וממילא הנחתי כי המלצתי חלה באופן טיבעי גם על החוברת הנוכחית, הערוכה בידי אותם שני עורכים (המשורר שלמה לאופר ומו"ל השירה עוזי אגסי).

אבל כשפניתי לקרוא ממש ראיתי כי מדובר הפעם באמת בטקסטים ייחודיים מאוד, ממש סקופים בחלקם, צבעוניים ומרגשים, וברצף שירים מתורגמים נדיר ביופיו.  גם שירת המקור כאן איכותית.  נכון במיוחד הוא מינון החומרים: כמעט כל שיר מתורגם מלווה במסה על המשורר, ולצד פירקי השירה, מובאות כמה ביוגרפיות מעניינות במיוחד.  כלומר, לא רצף מייגע של דברי שירה, אלא עירוב מדוייק בין שירה לבין ביקורת שירה ופרוזה שירית וביוגראפיות משוררים צבעוניות, והכל בטיפוגראפיה אוורירית מעודנת.

החוברת נפתחת בחמישה שירים מתורגמים, כל אחד מהם יפה פה על פי דרכו.  ראשון (בתרגום יום ברונובסקי) שיימוס הייני, חתן פרס נובל, המבכה את מותו של משורר גדול אחר, זביגנייב הרברט.  תיכף אחר-כך שיר-אבל ענוג ומקסים אחר, טד יוז בשיר על יום הולדתה השישים של אשתו המתה, המשוררת סילביה פלאת' שהתאבדה כמה עשרות שנים קודם:

"ביום הולדתך השישים, בבוהק העוגה, / יושב אריאל על פרק-אצבעך. / את מאכילה אותו בענבים, אחד שחור וגם ירוק, / מבין שפתייך הקפוצות בנשיקה. / למה את רצינית כל-כך? הרי כולם צוחקים".  רות אלמוג תירגמה יפה.

ובסמוך, זיגפריד ששון, אותו משורר אנגלי ידוע, ממוצא יהודי-עיראקי, שהתפרסם בשירתו האנטי-מלחמתית מימי מלחמת העולם הראשונה.  שיר-חרוז בתרגום נפלא ומזדמרר של משה זינגר המת והזכור לטוב ("בקנוסוס זה היה, באי כריתים... / ילדה מכרה פרחים ליד בתים").

אחר-כך (בלי קשר למלחמה הנוראית והמטומטמת בקוסובו, שעדיין לא פרצה כשהופיעה החוברת) שיר של משורר סרבי, איוואן לאליץ', מגדולי השירה הסרבית בת-ימנו.  דינה קטן בן-ציון, המתמחה בתרגום השירה היוגוסלבית, תירגמה לעברית ענוגה ומדוייקת: "הנה את נצורה בדומייה / כמו הציפור באור, בחברת השנים המתות / שדמן תחת כיפת-הרקיע נקרש לאוכמניות של חושך".  איזה משורר, איזה דימויים.  להשוות את "הדם הנקרש של השנים המתות" ל"אוכמניות של חושך".  איזה יופי עצוב.

וחותם את מיקבץ הפתיחה השירי המפואר הזה מי שנחשב לאחד מגדולי השירה הפרסית בכל הזמנים, המשורר שמס חאפז, בן המאה ה- 14, ששמו "חפאז" (שפירושו: הזוכר) ניתן לו משום שזכר את הקוראן כולו בע"פ, והנה מתוך ידיעת הקוראן הזאת הוא כותב שיר על אחד מגיבורי הקוראן: יוסף התנ"כי.  כן, כן.  מעטים מבין הישראלים יודעים ומבינים כי מוחמד ראה את התנ"ך כדברי אלוהים מוחלטים.  (ובין השאר האמין לגמרי כי הארץ הקדושה ניתנה בהבטחה אלוהית לעם ישראל, ככתוב בקוראן כמה וכמה פעמים.  אבל על היהודים הכופרים הוא כעס, נכון).  על כל פנים, את סיפור יוסף אהב מוחמד במיוחד, ומתוך האהבה הזאת כותב המשורר הפרסי את שירו על יוסף העברי (בתרגום ראובן נמדד): "יוסף האובד עוד לכנען ישוב – אל דאגה! / ורדים יפרחו בצינוק הטחוב – אל דאגה!".  שיר נחמה מוסלמי-עברי.  צירוף נדיר ויקר.

וכאן אנחנו מגיעים לאחת הפנינות המרכזיות בחוברת, פנינה ציורית במיוחד.  אנה אחמאטובה, גדולת המשוררות הרוסיות, מספרת (במסה שתירגם פטר קריקסונוב) על היכרותה בפאריז עם הצייר היהוי הגדול אמדיאו מודליאני ועל הרישומים שרשם אותה.  והנה שימו לב לפלא המאוחר הבא, שעליו מספר בהערותיו המתרגם קריקסונוב.: "במשך כשלושים שנה מאז השלימה אחמאטובה את כתיבת המסה של על מודליאני ועד לשנת 1993, היה מוכר לעולם כולו רק רישום אחד מתוך השישה עשר שצייר האמן בפאריז בעת שהמשוררת דיגמנה לו---אבל בשנת 1993 הוצגו לראשונה בביאנאלה בוונציה יותר מ- 400 עבודות גראפיות לא ידועות של מודליאני---מדובר בציורי עירום של המשוררת" שלושה מן הרישומים האלה מופיעים בחוברת, והם מקסימים בלי גבול, ומדגימים את אמנות הרישום הגאונית של מודליאני יחד עם קסמיה הגופניים והרוחניים של אחמאטובה, המתגלים גם במסה עצמה.

קריקסונוב מיטיב איתנו בהמשך בעוד שני תירגומים יפים מאוד משירי שני משוררים שהיו מעורבים בחייה של אנה אחמאטובה: בעלה המשורר ניקולאי גומילוב וחבר-הנפש שלהם המשורר אוסיפ מנדלשטאם.  איזו חבורה שירית מדהימה.

המקום המוקצה לרשימה זו הולך להיגמר, ואני כמעט רק בראשיתה היפהפיה של החוברת הזו.  לכן אציין עוד, בתקציר, כמה עינייני שירה נוספים כאן: מישהו חדש לגמרי, לדעתי, בשם שחר ברם מפרסם מסה מעניינת מאוד על המשורר האמריקאי הגדול והטראגי, ג'ון ברימן (שאותו תירגם לעברית בעיקר אריה זקס).  בין השאר, מספר לנו שחר ברם כי הרקע להתאבדותו של ברימן (בקפיצה מגשר) נעוץ נעוץ בהתאבדותו של אביו, שהתאבד אף הוא, בהיותו בן שלושים, לאחר שאשתו (אמא של ג'ון) נטשה אותו.  שחר ברם מביא קטעים מרעידים משירתו של ברימן המעידים עד כמה היתה אוטוביוגראפית.  לדוגמה כמה שורות שכתב ברימן המתאבד על אביו המתאבד: "אני גם אוהב אותו: לי הוא לא עשה / כל רע. / אני נוגע בייאוש עכשיו /.../ הוא רק, מוקדם מוקדם בבוקר / קם עם האקדח ויצא החוצה / סמוך לחלוני / ועשה מה שנדרש".

עוד דמות לא מוכרת בביקורת שירה היא הציירת הידועה נורית דוד, המפרסמת כאן מאמר מעניין, בשם "מדריך לרוק" על ההיבט הרווקי בשירי מרדכי גלדמן, בהחלט מסת-שירה רעננה.  גלדמן מצידו מפרסם שלושה שירים חדשים ויפים, כדברו.  ובכלל.  לצד עוד חטיבות תרגום מרשימות (וולט ויטמן ואלן גינזברג בתרגום עודד פלד: עזרא פאונד בתרגום שמעון שלוש: ת.ס. אליוט בתרגום מאיה בז'ראנו: ר.מ. תומס בתרגום צבי יעקובי: אדם זגגייבסקי בתרגום ויינפלד) ניתנים לנו כמה וכמה משוררים ישראליים מלוטשים, ותיקים וחדשים: אהבתי, בין השאר, את שירו של רוני סומק ואת שירי רמי סערי, כמו גם את שירי עופרה לזר ויורם לוי פורת.

ויש לי מקום לצטט רק עוד כמה שורות שירה, וזה תמיד על חשבון ציטוט אחר.  אין מה לעשות.  באופן כמעט מקרי, אני בוחר בשלוש שורות מקסימות של לאה אילון, באחד מששרת דימויי הירח האינסופיים שלה: "הסהר עדיין היה כרית סיכות / לא הרחק / לבן כלייקעך". שלא ייגמר לעולם.  הירח והדימויים.

ועוד לא מניתי את כל קסמי החוברת.