גליון 3 - 1999

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
סבינה מסג (מחווה למשוררים סקנדינביים(
תומס טרנסטומר (בתרגום סבינה מסג(

רג'ין דיאהל (בתרגום סבינה מסג(

ויליאם היינסן (בתרגום סבינה מסג)

לאה אילון

יורם ורטה

מאיה בז'רנו

ת. ס. אליוט (בתרגום מאיה בז'רנו)

אסא כשר (מאמר)

מרדכי גלדמן

ריינר מריה רילקה (בתרגום מרדכי גלדמן)

יוכבד בת מרים (מתוך חליפת מכתבים בינה לבין בתה מריסה)

רוני סומק

אדם זגייבסקי (בתרגום דוד וינפלד)

[מן השירה השומרית]

רומי (בתרגום סבינה מסג)

אפרת מישורי

דרור בורשטיין

דורין מרגלית

פנטי הולפה (בתרגום רמי סערי)

גלי-דנה זינגר

ניקולאי זבולוצקי (בתרגום גלי-דנה זינגר)

חואן רמון חימנס (בתרגום גלי-דנה זינגר)

הילה לולו לין

אבי אליאס

ישראל בר-כוכב

גיש עמית

חגי הופר

עמיחי גיל

פתח דבר, או: בזכות השירה כביטוי יצירתי מצומצם

"אין כל צד השווה בהומירוס ובאמפדוקלס אלא המשקל. לפיכך

נכון לכנות את האחד בשם פייטן, ואילו השני מוטב לכנותו

בשם חוקר-טבע ולא פייטן".

אריסטו, פואטיקה, פרק א'

"השירה היא צורה מצומצמת ומוקטנת של רוח הקודש", זה היה המשפט המודגש בְּקטע ההקדמה לשתי חוברות "שבו" הראשונות, מתוך הספר חובת התלמידים לקלונימוס שפירא – ויש בו כדי לבטא את תפישׂת עולמו של כתב-העת: האיכות שבצמצום, בכל יצירה טובה, היא מקור החן של השירה.

לפי השקפתנו, יכולת הצמצום היא מהות השירה. למעשה, כל טקסט איכותי ומצומצם (יש להעדיף את ההגדרה טקסט מצומצם על פני טקסט קצר, המבטאת כמות ולאו דווקא איכות) יש בו "ניצוץ הוד עליון" העושה אותו לשירה. אותו ניצוץ הוא "רוח קודש", הוא התגלמותה של היצירתיות, והוא גם אותו הניצוץ כפי שביקש להגדירוֹ ויליאם בלייק כ-Poetic Genius. לדעתו, ניצוץ זה מצוי בכל אדם יצירתי, ולפיכך כל יצירת אמנות תהא בבחינת שירה.

השירה היא ההתגלמות המילולית של היצירתיות בשיאה, והיא יכולה להיטמע בכל יצירת אמנות מילולית 'מצומצמת'. ליצירה ה'מצומצמת' יש יתרון בבחינת "כל המוסיף גורע", אך גם בבחינת היהלום המרוכז, כאשר מבחינה אמנותית מעשה התִמצות ממקד את משמעות התוצר הסופי.

עניינו של הצמצום מתחיל אולי בשתיקה של אברהם אבינו לנוכח האלוהות בעקידת יצחק, ואפשר שהוא נמצא בפירושיו של סרן קירקגור (חִיל ורעדה, 1835), שחתם בשם יוהנס דה סילנציו (יוחנן השותק), לאותה שתיקה, ועד לפירושיו של דרידה, בימים אלה ממש, בספרו לתת את המוות (הוצאת גלילאו, פריס, מרץ 1999).

העשייה שבשתיקה היא סוגיה שהעסיקה רבים בכל תחומי היצירה האמנותית. אם בתחום האמנות הפלסטית בצורת המינימליזם כתנועה, אם בתוך כוונת 'המחיקה' אצל אמן כמו ג'אקומטי, ה-Delay של מרסל דושאן עד כדי הפסקת היצירה כמחאה, ועד ה"שקט" המוסיקלי של קייג'.

לעניין היצירה המצומצמת האיכותית יש משמעות רבה ביותר בטקסט המילולי הקצר, בשירה. לַשֶקט שבין השורות בשירה יש אותה החשיבות כמו המגע האירוטי של השפה שהשירה משתמשת בה. אין להיבהל משורות ארוכות ואין להתפעם במיוחד משורות קצרות, ובלבד שנחווה את השירה.

יכולת ההפחתה והצמצום, המקרינה איכות עד כדי השגבה של הנוף, באה לביטוי גם בתחריטיו של האמן אהרון מֶסג, המלַווים את החוברת.

ואם נסתמך שוב על דבריו החכמים של קלונימוס שפירא, נֹאמר לבסוף: "וכבר דיברנו שגם השירה מין ראייה היא, שמתפעל מן ניצוץ הוד עליון", וכך אנו באים לבדוק ולעורר את הניצוץ החבוי בנו, שתכליתו "לתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו".

 עֻזי אגסי