גיליון 10 - 2003

פתח דבר

צבע וכוונה בתפילה

או: ענייני תוכן-צורה ביצירה אמנותית

"אם שום אדם מכוֵין באותיות ראובן אין האותיות עצמן

הם עצם ראובן אלא מורים על העצם אבל אינם העצם עצמו"

ר' יוסף ג'יקָטיליה(?)1

צורתן של אותיות וכינוסן כמלים מרתקים ביותר, כך גם עניינם של צורה ותוכן והקשר ביניהם.

והרי כל דיון ביצירה בכלל וביצירה ספרותית בפרט יהיה, בעצם, דיון בשניים: תוכן וצורה. והחשוב ביותר יהא להעריך את רמת התואם שהושג ביניהם. לימים נתבלבלו בי המושגים תוכן וצורה.

גם אם נידרש כאן לתולדות תוכן-צורה, לא נוכל להקיפם. אפילו נדגים כמה תיאוריות של חוקרים שונים שעסקו במושגים אלה במישרין או בעקיפין, רק נצביע על כך שכלל אין אחדות דעים, ולמעשה לכל תיאוריה קמה אחרת כנגדה – לעתים מבטלת, לעתים תומכת ולעתים מפשטת.

נוכל להזכיר את רומן איגרדן,2 שמצא תשע משמעויות שונות בצמד המושגים, וניסה לתת קריטריונים לבדיקתן של המשמעויות. למשל, הקריטריון הראשון: הצורה מגדירה את התוכן, והתוכן – את הצורה; או הקריטריון השישי: מה שנתפשׂ בחושים הוא צורה, ומה שנתפש מנטלית הוא תוכן. ונוכל להזכיר את סוזאן לאנגר3 שמציינת כי המונח "צורה" מעורב בשני שדות שונים: בשדה הלוגיקה, שבו שואלים על מבנה ההנחות המבוטאות בסימבוליזם ובמדעים הרציונליים, ובשדה האמנות, שבו שואלים על ה"צורה" ומתכוונים ל"נראה ולצורה המוחשית", ומכאן היא מובילה אותנו להנחה ש"האובייקט של אינטואיציה לוגית – הוא הצורה". ונוכל להראות כנגדה שסוזאן סונטאג,4 לדוגמה, טוענת כי דווקא הטכניקה של היצירה היא התוכן. ונוכל להצביע על תחושותיו(!) של פרויד בשאלה זו, כשטען: "הולך לבי יותר אחר התוכן של יצירה אמנותית מאשר אחרי תכונות שבה מצד הצורה והטכניקה – אותן תכונות שבעיני האמן חשובות יותר מכל"5.

כך שנמצא כי אין הסכמה בין הטוענים לידיעת משמעות התוכן והצורה, ומבטא זאת יפה ואלרי: "מה שבעיני כל אחד 'צורה', עבורי זה 'תוכן'"6.

ולא חייב אדם להיקרא ולהסכים אף לא לאחת מהתיאוריות. למעשה, היחס "תוכן צורה" – ככל שמנסים לצאת ולהבינו מחדש, חוזרים ושוקעים בדיונים ישנים שאינם מתיישנים לעולם7.

כפי שציינתי, אין בכוונתי להמשיך ולצטט בנושא זה; אך בעניין דיונים ישנים ניסיתי רק להצביע על דיון מוקדם, מוקדם מאוד, בנושא התוכן והצורה. דיון שהתקיים עוד לפני דקארט, איגרדן, סונטאג ואחרים. באתי, בעצם, לקרב אותנו לחיבור קבלי מן המאה ה-14,1 המנסה לתת תשובה לשואלים על הצורה של תפילה שתהיה מכוונת למקומות הנכונים, בעצם – על יציקת תוכן בצורה.

כבר בגיליון השלישי של שבו ניסיתי לקרב את הניצוץ שבשירה הטובה לניצוץ האלוהי (היצירתיות) דרך דבריו של קלונימוס שפירא "הַשִּׁירָה הִיא צוּרָה מְצֻמְצֶמֶת וּמֻקְטֶנֶת שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהַתְּפִלָּה הִיא צוּרָה מְצֻמְצֶמֶת וּמֻקְטֶנֶת שֶׁל הַשִּׁירָה"8. וכאן, בחיבור הקבָּלי שמנסה להסביר את המושגים של למה ואיך, נתחברו להן יחדיו צורה, תפילה ושירה. והמיוחד ביותר במאמר זה הוא ההתייחסות אל הצבעים ככלי להגדרת הספירות. העֶמדה הנוצרת בין הפשטה לבין מתן צורה מבוססת על ייחוס שהוא, למעשה, התוכן. תפישׂת הלשון של המקובל האנונימי מניחה קיום מציאות לאותיות המבוטאות. להנחה אונטולוגית זו של השפה מוסיף המקובל את דמיון הצבע על-פי הספירות שאליהן מתכוון המתפלל. השילוב שבין המציאות המיוחדת של יסודות השפה לדמיון מאפשר לקולות התפילה לעלות אל הספירות. מבחינתנו אין כאן אלא מראה מקום להתכוונות או לתרגום של צורה לתוכן, לשם התקרבות ליסודותיה הממשיים ביותר של היצירה האמנותית.

"תשובה" זו כמו נפלה כמענה לתפילה ולבקשת עזרה של מי שנתבלבלו בו מושגי תוכן וצורה, אך מכיוון שמזהיר בעל התשובה - "לכל מי שיבֹאוּ לידו אֵלו העניינים שלא להעתיקם למי שאינו ראוי להם ולא למסור שום דבר מהם"9 – אביא רק מעט מזעיר:

...והרי אנו מכוונים ומציירים באותיות שהן צורה ממש, ודאי כך הוא כי בזה העולם יוכל האדם לצייר ציור אותיות בצורתם ממש אבל למעלה אין שם צורה כלל ואותה צורה שאנו מציירים פורחת למעלה ושוֹרה באותה הדבר הרוחני שאין לו צורה ואין אנו יכולים לידע היאך הוא העניין אם לא בקבלה ואם תדע סוד המן שהוא רוחני וחזר גשמי תבין סוד הגודל הזה10.

לפיכך איני מנסה אלא להעביר את זכות הקריאה ב"תשובה" לאלה שמחפשים בין תוכן וצורה. וכך תהא הלשון שהיא מקבצת וקומצת ומכנסת את כל המראות לכדי שירה/יצירת אמנות. ואשרי אלה היוצרים, אשר יבינו את התשובה שעל-פי הסוד נוסדה ויישמו אותה ביצירתם.

עוזי אגסי

הערות

1.  שורות 5-6 מתוך כתב-יד של מקובל אנונימי, שנמצא בניו-יורק (בהמ"ל 1737, דף 59 א). שלא כפי שנתן לנו גרשֹם שלום ב"תשובות המיוחסות לר' יוסף ג'יקטיליה" – שבחר שלא לפרסם את התשובה הזו: "דנה באריכות על תורת הכוונה, מהותה ודרכיה לפי הסוד והיא צריכה באור רחב וחקירה מיוחדת" (אמת ליעקוב: ספר יובל למלאת שבעים שנה למורנו ורבנו יעקוב פריימאן, ברלין תרצ"ז, עמ' 163-170) – טוען משה אידל, בספרו כוונה וצבעים: תשובה קבלית נשכחת, מִנחה לשרה (מאגנס, ירושלים, תשנ"ד), כי "היחס לספר הזוהר מלמד על תקופה מאוחרת בהרבה לזמנו של ג'יקטיליה, ולכן יש לדחות את בעלותו על התשובות".

2.  Roman Ingarden, ``The general Question of the Essence of Form and Content'', The Journal of Philosophy, LVII, 1960, pp. 233-222.

3.  S. Langer, Problems of Art, Scribner, N.Y., 1957, p. 164.

4.  Susan Sontag, Against Interpretation and Other Essays, Picador ed. 2001, p. 135.

5.  משה, דביר, כרך 2, עמ' 9, ויצא כנגד גישה זו גומבריך:

            E.H. Gombrich, ``Freud's Aesthetics'', Encounter, Jan. 1966, p. 40-30.

6.  Paul Valחry, The Art of Poetry, Bollingen Series, XLV:7, 1958, p. 183.

7.  ס. יזהר מסביר את חסרונות הדיונים בדואליזם תוכן-צורה בבהירות רבה בספרו לקרוא סיפור (ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, כרך א', עמ' 147-158): "הרבה מרפיסוּת כל הדיונים בעקרונות הספרות (והאמנות) מתגלים כאן למעצבה. נקודת התורפה העקרונית, עד שאנו מתלבטים בין תוכן וצורה, אינה אלא שאין לנו שום כלל, או מודד, או טעם, או נוהל, או נוהג, מן המוכן ובר תוקף, כדי להבחין באמצעותו בין שיר ללא-שיר בין טוב ללא-טוב" (עמ' 151).

8.  קלונימוס קלמיש שפירא, חובת התלמידים, הוצאת ועד חסידי פיאַסצֶ'נה, תל-אביב, תשנ"ב.

9.  דף 59 א, פסוקים 11-13 מתוך כתב-יד ניו-יורק, בהמ"ל .1737

10. שם, דף 60 א, פסוקים 81-.85