גליון 11 - 2003

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
מאיה בז'רנו
אדם זגייבסקי (בתרגום דוד וינפלד(
גיל ברקת
דורית ויסמן
איתי אלטשולר
זיוה שמיר
ליאור שטרנברג
ס.ט. קולרידג' (בתרגום ליאור שטרנברג(
ג'ון קיטס (בתרגום ליאור שטרנברג(
נועה בר-חיים
שי דותן
רוני סומק
תלמה דינשטיי
תמי כץ לוריא
יחיל צבן
אילן ברקוביץ'
אריאל זינדר
רמי סערי
אני סומרי (בתרגום רמי סערי(
יעקב רביד
משה דור
אשר רייך
גדעון עפרת
עודד גיורי
צבי דבאי
יובל גלעד
רבקה רז
אלישבע גרינבאום
אודי זומר
מארי אוליבר (בתרגום דורית ויסמן(
אאוג'ניו מונטלה (בתרגום מרקו סרמנטה(
ג'ורג' קאפרוני (בתרגום מרקו סרמונטה(
צבי לוז
רות שטרן
חנן בן-שושן
אלי אליהו
גיליה בר-לוי
אילן הורוביץ

פתח דבר

השירה כהלוך-רוח של תקופה

''לדעת את העבר, לחיות בהווה, לבטוח בעתיד"

אבא קובנר

באופן מוזר לכאורה, נקבצו בגיליון זה של 'שבו' שני מאמרים בְּנושא דומה, שלא בעקבות הנחיה כלשהי מצד המערכת: חוקרת הספרות זיוה שמיר והיסטוריון האמנות גדעון עפרת בחרו לפרסם, כל אחד מטעמיו הוא, דברים על שאול טשרניחובסקי. מה גרם לכך? האם מדובר בצירוף מקרים, או שהמפגש הזה עשוי להצביע על הלוך-רוח (zeitgeist) של תקופה?

במאמרה של זיוה שמיר, "השיר הגברי" – שבו היא משווה את שירו של טשרניחובסקי "אם ניחשת לאור" לשירו הידוע של קיפלינג "אִם" – מסתמן והולך מצב התקופה שלנו. מתוך כוונתה לשרטט את עולמה הישן של הגבריות, שערכיו נתיישנו לבלי הכר, עולם שהיא פוסלת על הסף את רעיונותיו האליטיסטיים והלא-שוויוניים, ומתוך הצגת שירים שדורות התחנכו עליהם ואשר מעודדים ערכים של רעוּת והקרבה למען הכלל, ניתן ללמוד, למעשה, על מה שנראה לה חסר בחברה של היום. וכך, באמצעות שירו של טשרניחובסקי, ה"מתמקד בתרומת היחיד לחברה, ולא בעמדה המתנשאת של 'מה לי ולכם?' " (עמ' 27), היא מבקרת את מצבנו כיום.

אצל גדעון עפרת (עמ' 90) אין ביקורת ישירה, אך בדבריו חבויה המלצה ברורה על כיוון של למידה – הלמידה מן התרבות היוונית הקלאסית. הוא מתייחס לשיר 'גברי' אחר של טשרניחובסקי, "הפֶּסל", אותו "גּוּף-הַשֵּׁן וּבְחַיִל אֵין עֲרֹךְ לוֹ, [...] שֶׁל כֹּחַ גֶּבֶר-אֵל", ודרך 'האֵל-הגברי' בשיר זה ניתן להבין את עליונוּתוֹ של מקור השפעות קדום הרבה יותר מאשר קיפלינג – הומרוס, ו"קשה שלא לאתר קשרים ישירים בין השורות של הומרוס (שלא היה כטשרניחובסקי שהיטיב להכירן כמתרגם ה'איליאדה') לבין אפיוני פסל זאוס בשירו של טשרניחובסקי, כגון הדגש על השיער האמברוסי".

וכמו אין די בהצטרפות של שני המאמרים על טשרניחובסקי, היתוסף על אלה גם מאמרו של צבי לוז על רטוש, שנחשב לממשיכו של טשרניחובסקי. גם לוז (עמ' 135) מתייחס למוטיב העיסוק בגבריות, אך בדבריו אין כל חזרה על דבריהם של עפרת ושמיר.

הידרשות מחקרית בו-זמנית כמו זו מוכרת היטב לאנשי האקדמיה וליוצרים שונים, העוסקים בפיתוח של רעיון בסודֵי-סודות – תזה של עבודת דוקטורט, המצאה מופלאה, חיבור יצירה בנושא אקטואלי – ולפתע הם עלולים לגלות כי מישהו במקום אחר נמצא בעיצומה של התייחסות לאותו הדבר עצמו, לעתים במרחק אלפי קילומטרים מהם.

אם אפשר לזהות הלוך-רוח של תקופה, אולי אפשר גם לכוון מערכת של התייחסויות לערכים תרבותיים מסוימים שרוצים בהם.

מתוך שני המאמרים על טשרניחובסקי אנו למדים על השימוש הפואטי שעשה במקורות מן העבר הרחוק והקרוב, ואנו יודעים שהיה מוקסם מן השירה הקלאסית. התייחסות מעין זו מאפיינת משוררים ויוצרים רבים, והיא הוּכחה כיעילה ביותר לשימור מטענים תרבותיים והעברתם לקוראים בעלי מטענים דומים. בכך נרמז לנו על "שיטת לימוד" – החזרה אל העבר – שיכולה להיות אמצעי יעיל לשימורם של ערכי תרבות הנעלמים מן העולם.

בימים אלה, כאשר החינוך נמצא בשפל של כל הזמנים, נראה שהפנייה אל העבר עונה על הצורך בלמידה; יש לעודד אותה, ויפה שעה אחת קודם. אין לחשוש מחיקוי ומהעתקה; להפך – יש לעודדם ככלי לימודי. ממש כפי שהשפיע מחקרו של וינקלמן, על ההתעוררות והחזרה אל האמנות היוונית, בעודדו את חיקוי הפיסול היווני; או כפי שעודדו באקדמיה המלכותית הבריטית, במאה ה-18 למשל, את ההעתקה של יצירות מן העבר (הגם שהיו שם דיונים וּויכוחים חריפים ביותר סביב השאלה את מי להעתיק – את רפאל או את מיכלאנג'לו – הרי שהיו אלה ויכוחים שתרמו ללמידה).

יש לחזור ללימודי לטינית, ספרות ופילוסופיה, אך יש גם צורך לחזור ללמידה מעמיקה יותר של התלמוד, התנ"ך והיסטוריה כללית. יש לחזור ולהדגיש דווקא את לימוד המקצועות ש'אינם מביאים תועלת ממשית'; ממש כפי שטען שלמה צמח לפני שבעים שנה: "בתוך הירידה המוסרית הגדולה בחיים, בספרות ובאמנות, אשר האדם בן-ימינו שוקע בה בשעה שכל מידה נאה נשכחת, נדמה שאפילו שאר-הרוח האנושי כאילו הולך ומתנדף, וחכמי הדור ואנשי המעשה, השיכורים מהישגיהם, אינם פוסקים להשמיע נבואות על כליה ושמד של כל ערך שאין תועלתו הממשית בצִדו" (ש. צמח "משחק ואמנות", מאזניים, תרצ"ה).

לעתים נדמה שאנו נמצאים בתקופה שבה הצעירים מנסים להתנתק מהתרבות. זה קרה במרווחי זמן שונים במשך ההיסטוריה, זה קרה לפני שבעים שנה, וזה קורה גם כעת. אין זה דבר שמרגישים בו מיד; זה תהליך שעם תוצאותיו נאלצים להתמודד בעתיד.

יש לכוון מחדש להקשבה ולהערכה של תרבות קלאסית, בדיוק כפי שנהגו בתקופת הרנסנס, תקופת ה'תחייה מחדש', התקופה שבמקור נקראה למעשה 'התחיה של העתיק' (Rinascimento del Antichita). אגב, היה זה המשורר פטררקה שהטיף גם הוא, בשנת 1330, לחזרה אל הלטינית והיוונית כדי לצאת מתקופת ימי-הביניים.

אותו "מוטיב גברי" שמדגישים זיוה שמיר וגדעון עפרת בחיבוריהם הוא, בעצם, סמל לתחושה מסוימת בזמן מסוים ובמקום מסוים; הוא סמל למשהו שהיה בעבר ועכשיו איננו עוד. וכך חש, כנראה, גם אסף ענברי בכותבו את המאמר "הפלגה לביזנטיון" לאחר שתרגם את שירו של ייטס בעל אותו השם (הארץ, 03.12.12 – ממש עם כתיבת שורות אלו). השיר עוסק בהתרחקותם של הצעירים מן התרבות. הוא "מסביר" שנכסי התרבות הם נכסי העבר, ושהעבר אינו מעניין את הצעירים החושניים של היום, הניאו-פגאניים ה'חיים את ההווה כמו ציפורים וכמו דגים'. השיר הזה מתאר במדויק את התובנה בדבר ה"תועלת" שבפנייה אל העבר, תובנה שגם אני מבקש להעביר. אצל ייטס הפנייה אל העבר היא הפנייה אל ביזנטיון, המסמלת בעבורו את העבר התרבותי האבוד שיש לחזור אליו. הוא מבקש לחזור לתקופת העבר של המאה הרביעית, לעבָר המאחד את תרבות יוון ורומי עם התרבות הנוצרית. כל אחד והביזנטיון שלו, וכל תרבות ו'תקופת הביזנטיון' שלה.

ואם הזכרתי את ייטס, איני יכול שלא לסיים בביטוי השירי מן הנהדרים ביותר, לטעמי:

Turning and turning in the widening gyre

The falcon cannot hear the falconer;

Things fall apart; the centre cannot hold;

Mere anarchy is loosed upon the world,

The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere

The ceremony of innocence is drowned;

The best lack all conviction; while the worst

Are full of passionate intensity.

 W.B. Yeats

וכל שאני מבקש לומר הוא שיש לדאוג לחינוך טוב יותר, גם אם הדבר כרוך בלימוד דברים שאין בהם "תועלת"; ושאין לחשוש להיות נסמכים אל ועל אמנות העבר הקלאסית.

עוזי אגסי