גליון 12 - 2004

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
צ'סלב מילוש (בתרגום דוד וינפלד(
רמי סערי
ישראל אלירז
מרדכי גלדמן
זיוה שמיר
ש. שפרה
אני סומרי (בתרגום רמי זערי(
רוני סומק
צבי גבאי
תמי כץ לוריא
פנינה עמית
סידני ג. סמית' (בתרגום אסי דגני(
סילביה פלאת' (בתרגום אסי דגני(
אדריאן ריץ' (בתרגום אסי דגני(
- שירה עכשווית בעולם
ג'ון קתה (בתרגום דורית ויסמן)
מישל גולד (בתרגום דורית ויסמן(
שבתאי מג'ר
נועה בר חיים
יקיר בן-משה
אילן בושם
צבי לוז
איתי פ. יוגב
רונן אלטמן קידר
יובל גלעד
דורית ויסמן
פועה הרשלג
תלמה דינשטיין
גדעון עפרת
מארי אוליבר (בתרגום דורית ויסמן(
יעקב קביד
ססאר ואייחו (בתרגום טל ניצן-קרן(
אילן ברקוביץ'
דורין מרגלית
א. ליכטנשטיין
שמעון שלוש
יחזקאל רחמים
ליאור שטרנברג
רבקה רז
משה גנן
איתי אלטשולר

פתח דבר

'רוחק אסתטי' בשירה הישראלית העכשווית

ו'עקרון ההכבדה' כמכשיר לחיזוק ההקניה התרבותית

"מתנה טובה ויקרה נתן לך היוצר,

 ואם תבזבז את אוצרות רוחך לרוח ולהבל

 עתיד אתה ליתן את הדין"

 רבניצקי לביאליק

 אודֶסה, תר"ס

יש אומרים שלמעשה רק כעת מתפתחת כאן, לראשונה, שירה ישראלית מקורית שהיא 'חופשייה' מהשפעות המטען התרבותי העשיר שהביאו עימם משוררים בעלי השפעה שעלו לארץ מרוסיה ומגרמניה.

לטוב או לרע, יוצרים ילידי הארץ כבר אינם כה חשופים לאותן השפעות שמקורן בשפה ובמטען התרבותי שבניכר.

האם כותבי השירה העברית בארץ כיום (ובעצם, כלל היוצרים בארץ) הם מראָה למציאות הישראלית כהווייתה? ושמא אנו עדים לתהליך של הידלדלות תרבותית בביטוי השירי? אמנם אין מדובר כאן ב'אנטינומיה של הרוחק' כפי שמוצגת בתיאוריה האסתטית של אדוארד בולו,* אבל אולי הרוחק הפיזי, הגיאוגרפי, עלול למתֵן את המורכבות ואת העושר הפואטי ביצירה האמנותית שצומחת בסביבה תרבותית כזאת, שאינה מגוונת יותר.

אין בכוונתי להעמיק בנושא זה – ויש בהחלט מקום לעשות זאת – אלא להצביע על החֶסר במטען תרבותי מגוּון ונגיש אצל ילידי הארץ (ליתר דיוק, ילידי הדור השני והשלישי, שכן לילידי הדור הראשון עוד היתה נגישוּת לספרים ולשפה שהביאו עימם ההורים מן הגולה).

המטען התרבותי שהיה נחלתם של אלה שאינם ילידי הארץ – במיוחד אלה שעלו בגיל מבוגר מספיק כדי לספוג ולהטמיע את תרבותה של ארץ מוצאם, כולל ידיעת השפה – את המטען הזה יש להשלים, וזה תפקידה של מערכת החינוך. כך היה צריך להיות במשך כל השנים שעברו, ובמצבנו כיום – קל וחומר. מערכת החינוך חטאה בכך לכל אורך הדרך, והמחסור במטען התרבותי הצטבר והחריף. אולם חשוב להדגיש, כי אין כאן טענה כאילו השירה הישראלית העכשווית טובה פחות מקודמתה. ייתכן שבמצב שתואר לעיל דווקא קל יותר להגיע למצב של 'רוחק אסתטי' ביצירת האמנות; אולי, בנסיבות מסוימות, היוצר יוצא נשכר מצמצומם של מקורות ההשפעה.

וכעת נעלה הנחה נוספת, שלפיה הכבדה מסוימת ברכישת אותו מטען תרבותי חסר עשויה לסייע לנו להגיע לשירה טובה יותר. ונשתמש לשם כך ב'עקרון ההכבדה'. עיקרון זה אינו בא מתחום השירה, ויש שיטענו כי הוא עלול להרחיק אותנו ממנה. אך אולי דווקא ראוי שנלמד כיצד פועל העיקרון הזה בתחומים האחרים, ונבדוק את האפשרות ליישמו בתחום השירה.

* Edward Bullough, Psychical distance as a factor in Art and as Aesthetic Principle, Pritish Journal of Psychology vol. V, 1913.

'עקרון ההכבדה' הוא מושג של פרופ' אמוץ זהבי, הטוען כי על ידי הכבדה מסוימת על תפקודנו בתחום אחד, אנו זוכים בנקודות-זכות אחרות בתחום אחר. את עקרון ההכבדה אפשר לזהות בכל מערכות התקשורת בטבע, ואנו ננסה, כאמור, ליישם אותו על התפתחותה של השירה הישראלית המקורית.

פרופ' זהבי חקר את תפקיד-המפתח שיש לעקרון ההכבדה בתקשורת בין מינים בטבע. במחקר שערך על חייהם של הזנבנים השתמש במושג הזה כדי להסביר את ההיגיון העומד מאחורי התנהגותם האלטרואיסטית, העומדת בניגוד לכאורה להיגיון האבולוציוני של דאגת הפרט לעצמו על פני הפרטים האחרים.

על פי עקרון ההכבדה מצא זהבי, שזנבן אשר מעמדו החברתי גבוה משל חבריו משקיע יותר מהם בטובת הקבוצה. מכאן צמח הרעיון, שההשקעה בטובת הקבוצה תורמת למעמדו של המשקיע בעיני חבריו לקבוצה. כלומר, התנהגות אלטרואיסטית משרתת את הפרט, מכיוון שהיא מחזקת את מעמדו ומגדילה את ערכו בעיני הפרטים האחרים בקבוצה. המודל המתמטי לעקרון ההכבדה התפרסם ב-1989, ומאז התקבל על ידי הקהילה המדעית כעיקרון בסיסי בתקשורת בין יצורים בטבע.

ובחזרה לְמה שנאמר לעיל על השירה ועל המטען התרבותי של המשוררים, ייתכן שכולנו – כפרטים החיים בחברה – נצא נשכרים מחינוך טוב יותר שימצא דרכים להקניית מטענים תרבותיים תוך יישום של עקרון ההכבדה.

עוזי אגסי