גיליון 15 - דצמבר 2005

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
רחל חלפי
נתן זך
אשר רייך
מרדכי גלדמן
דליה פלח
דפנה שחורי
רוני סומק
משה דור
רוברט קרילי (בתרגום משה דור(
מירון ח. איזקסון
ליאור שטרנברג
ארנסט ינדל (בתרגום אשר רייך(
ז'אן קלוד וילאן (בתרגום ר. חלפי(
אלון אלטרס
גילי חיימוביץ'
דורית ויסמן
- שירה עכשווית בעולם
כ. בורסק (בתרגום דורית ויסמן(
אנה בוטה (בתרגום דורית ויסמן(
לואיס גלוק (בתרגום דורית ויסמן(
ש. קניאדי (בתרגום דורית ויסמן(
יובל גלעד
אטיליו ברטולוצי (בתרגום ענבל וז'ק ארביב(
יחזקאל נפשי
אנה אחמטובה (בתרגום מירי ליטווק(
עודד פלד
וולט ויטמן (בתרגום עודד פלד(
שין שי"ר
ליאת קפלן
מרקו סרמונטה
צביה ליטבסקי
זיוה שמיר
רמי סערי
שאיפ אמרלהו (בתרגום רמי סערי(
אור גראור
דבי סער
דורי טרופין
צבי לוז
יעקב רביד
יקיר בן-משה
אלון גולדשטיין
תלמה דינשטיין
תמי כץ לוריא
אודי זומר
מרלנה בראשטר
נועה בר-חיים
רות שטרן (בתרגום אסי דגני(
ארקנ'י אישטון (בתרגום יעקב ברזילי(
יעקב ברזילי
י. מוסל אליעזרוב
אילן ברקוביץ
רפי וייכרט
שולמית חוה הלוי
שי דותן
ליאור שטרנברג
ויליאם בטלר ייטס (בתרגום ליאור שטרנברג(
טל ניצן

פתח דבר

לפני המונסון

 תִּשְׁמֹר עָלַי הַפַּעַם שֶׁנּוּכַל לְנַחֵשׁ כְּמֵיטַב הַיְכֹלֶת מַה קָּרוֹב יוֹתֵר,

 מוֹתִי אוֹ מוֹתְךָ?

 "חיפשתי ולא מצאתי את שמלתי השחורה"

 חצי שעה לפני המונסון, אבן חושן 1998

במהלך עריכתה והתקנתה של חוברת שבו הנוכחית הלכה לעולמה המשוררת והסופרת דליה רביקוביץ'. לדאבון הלב, שורה דומה לזו פתחה גם את המבוא בשתי החוברות הקודמות. במהלך השנה-וחצי האחרונות יצאו מדלת העולם שלוש דמויות שהיה להן חלק נכבד ביותר באהבָתי את השירה. משה שמיר, דן צלקה ועכשיו דליה רביקוביץ'. אך כפי שאמר כבר מרטין בובר, "העולם בלתי מהימן, אין אתה יכול להקפיד עליו".

דליה חילקה עימי את ספר שיריה האחרון, והיתה לי הזכות להוציאו לאור. מתוך ספר זה, השיר "שלוש ארבע רקפות" פתח את חוברת שבו הראשונה (כברכה לרגל זכייתה של דליה בפרס ישראל באותה שנה, 1998).

ובחוברת זו נביא מאמר אוהד ביותר לשירתה, מאת ידידהּ המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל השנה. המאמר נכתב שבוע לאחר שפורסם מאמר מקטרג של דוד אבידן על ספר שיריה אהבה אמיתית (חדשות, 1987.1.16).

 ע.א.

ישראל פנקס: להשאיר עקבות

כקורא שירה – וראוי אולי להוסיף: כקורא 'צמא' – אני מבקש לומר, ששיריה החדשים של דליה רביקוביץ' הם בשבילי כמקור מים חיים ומקור לשמחה. אני חושב שהם חג ושמחה גם לספרות העברית.

קריאה בשירים אלה מחזקת את ההרגשה שהיה איזה טעם בעשר השנים האלו; שהיה טעם לחכות לשיריה עשר שנים, השנים שעברו מצאת ספרה הקודם תהום קורא, שבהן פירסמה המשורת שירים בודדים בלבד. היה טעם, משום שפרק-הזמן הזה והמרחק ממאורעות מסוימים – אישיים, אך לא רק אישיים – שייתכן והיו, כך מותר אולי להניח, מקור ומניע (או אחד המקורות ואחד המניעים) לשירים אלה, רק הוסיפו להם, לדעתי, עוד מימד, בשלות, עומק ועוצמה רבים יותר.

מעטים המשוררים שהצליחו לעבור את גבולות הפרסונלי בשירה. דליה רביקוביץ' עשתה את הדרך הזאת. בכך אין היא היחידה. אך אין ספק שקולה הוא אחד הקולות המעניינים והחזקים, אחד הנעימים בשירה שלנו. מעטים גם המשוררים שהזמן מיטיב עימם. אני חושב שסִפרה החדש הוא ראָיה לכך שאין כלל זה נכון תמיד. בשירי אהבה אמיתית נעשה צעד ממשי ואמיץ 'הלאה'. לפנינו משוררת בוגרת יותר, בשלה יותר, חכמה יותר (אולי על כן גם כואבת יותר), שעולמה השירי, לשונה, התחביר שלה, מבנה השיר שלה, בהירים ומעוררי הד עכשיו יותר; לא פחות פרסונליים (והפרסונליות היתה תמיד עיקר כוחה). אך נדמה לי, אוניברסליים יותר.

בשיריה מן השנים האחרונות יש, ללא ספק, משהו כלל-אנושי יותר, הומני יותר, 'פתוח' ודירקטי יותר, המעלה אותה מעל לדרגה של משורר 'לוקאלי', במובן המצמצם של המושג. לא פחות מהישג זה כשלעצמו, ניכר עכשיו בכתיבתה גם הרצון לצעד כזה, שהוא רצון להתקרב אל האדם ש'בחוץ', הרצון להבין את החוץ האנושי הזה ואולי אף להשתתף בו, במידה ששירים מסוגלים לכך (וכששירה במיטבה, היא אכן מסוגלת לכך). ניכרת, הייתי אומר, איזו 'הזדהות-מבית' עם הזולת שבחוץ. נדמה לי שהצעד הזה, שהוא גם צעד נוסף אל קונקרטיות רבה יותר, יש בו, במידה רבה, כדי להפריך את שהתכוון אליו סארטר כשאמר ש"הגיהינום הוא הזולת".

"וּמִי שֶׁלֹּא יִמְזֹג כּוֹס מַיִם לַצָּמֵא", אומרת היא בסיומו של אחד השירים, "סוֹפוֹ שֶׁיְּעַלַּע רַק אֶת הָרֹק אֲשֶׁר בְּפִיו / עַד סוֹף יָמָיו" (עמ' 45).

השירים "רחיפה בגובה נמוך", "הקצב שלה", "היתה בינינו הבנה", "הצהרה לעתיד", "And sympathy is all we need, my friend", "גרוויטציה", "גדי בריצ'מונד", "לעילוי נשמתו" – שלא להזכיר את רוב שירי המחזור המצוין "סוגיות ביהדות בת-זמננו", עליהם אייחד כמה מילים מאוחר יותר – הם עדות טובה לכך ומדברים בעד עצמם.

אבל אחת ממעלותיהם העיקריות של שירים אלה בכך שיש בהם, ברבים מהם, משהו המייצג בעינַי את הצד ה'בריא' בשירה שלנו, אם יורשה לי לומר כך. אני משער שאני מסתכן באֵי-אלו הרמות-גבה מצד קוראים מסוימים, אך כשאני אומר 'בריא', כוונתי קודם כל לזה, שעל אף המועקה והסבל העולים מאחדים מן השירים האלה – וגם כשהגרעין שלהם מר וקשה, והוא גם כזה – בכל זאת נובע מהם איזה חום אנושי, נובעת מהם אהבה אמיתית, אהבת חיים ואפילו שמחת חיים, שׂוררים בהם איזה איפוק ואיזה שקט (כמו בשיר הפותח "תחילת השקט"), איזו הבלגה שתִּקווה גדולה בצידה.

"עָלַי לְהָנִיחַ לָזֶה / עָלַי לְהַבְלִיג חֹרֶף וְקַיִץ, / עַד שֶׁיַּפְצִיעַ רֹאשׁ אָדֹם / פְּנִינִי וְרַךְ, / כְּמוֹתוֹ עַיִן לֹא רָאֲתָה" (עמ' 10).

גם הבהירות והפשטות הלשונית, העברית הנקייה, החגיגית משהו אבל החסכונית והמאופקת, שהיו תמיד ממעלותיה הבולטות של דליה רביקוביץ' ואשר רק זכו כאן לשכלול ולתוקף נוספים, תורמות להרגשה הזאת; ולא פחות מכך, עצם ההתייחסות לנושאים ה'קטנים' של החיים, לבית, לחפצים, להבטה המפוכחת (והמרה) מבעד לחלון, לזכרון-בוקר בעיירה (אוקהרסט), המעלה שיר נפלא ("תקוות הבוקר"), המדבק ממש באופטימיות שלו. אופייניים לסוג זה גם השירים "בוא יבוא" וחמשת שירי המחזור "רִקמה מדויקת", המלווים את המחשבה על ילד, על הרצון בילד, את שנותיו הראשונות. את נערותו. איזה יופי בשיר הפותח מחזור זה ("עידו מתעורר"), ואיזה משב רענן, פשטות וישירות, בסיומו של השיר, המעלה על הדעת משהו מן הלשון והטון של ספר תהילים:

יֶלֶד נָעִים

שׁוֹבֵר לְעֵת מְצֹא מַחֲבַת אוֹ כַּף.

אַהֲבָתִי בַּבֹּקֶר

אַהֲבָתִי בָּעֶרֶב,

אַהֲבָתִי כָּל הַיּוֹם. (עמ' 18)

וזוהי רק דוגמה אחת לשורות שיר מצוינות שבמחזור שירים זה. מיוחד וחזק מאוד בעינַי גם השיר "בתור להצגה".

יש לי הרגשה, שבשירי-מחזור אלה נגעה דליה רביקוביץ' ברקמה עדינה ובמידת-מה 'מסוכנת' למשורר – אך לא למשורר ממעלתה, משום ששירים על נושא כזה, שכפי שכבר ציינתי, הפשטות והדירקטיות בהם גלויים לעין, יכולים להיתפס גם כ'שירי ילדים' או כשירים לילדים. אני חושב שתהא זו אי-הבנה לראותם כך. אלה הם שירים שרק משורר בשל ובעל תבונה שירית – ובמידה רבה גם יושר ואומץ שיריים כשלה – מסוגל היה לכתוב. באלה, אך לא רק באלה, מוצא אני את הצד הבריא בשירה שלה.

השתמשתי במילה 'אומץ' גם בגלל תכונות מסוימות שכבר מניתי, אבל אולי לא פחות מכך בשל העובדה, ששירים אלה נכתבו בשנים שבהן התמונה הכללית בשירה, ה'אווירה' וה'אוריינטציה' הרווחת בה, לא נעדרות ניכור-לתיאבון וקריעות-לתיאבון ושאר צרות המשאירים אותך בסופו של דבר בתוך הרגרסיבי והמדכא, בתוך תאבונם של אחרים, מבלי שיכולת לנגוס כהוא-זה, כי לא היה במה לנגוס. כאילו לא די לנו, כקוראים, בצרותינו אנו (ומי מאיתנו יתכחש להן?)

גם כששורות השיר שלה מרות – והן כאלו, לא פעם – החוש השירי דק-האבחנה שלה, כוחה, כשרונה בעצם, ובעיקר המוסריות שלה, כל אלה מוציאים אותה, כך נדמה לי, מן הקטיגוריה של משוררת 'מרה'.

השיר "טיוטה", למשל, שבשמונה-עשרה השורות שלו חוזרת המילה "לא" שתים-עשרה פעמים, והשלילה "אין" פעמיים – ה'אינוונטר' שלו נסגר אף הוא בשלילה, שבאורח מוזר הופכת בכל זאת לאיזה 'חיוב', הנקנה בכוח ההשלמה והוויתור ומתוך יושר וגובה שבעצם ההכרעה המוראלית:

בַּחֹשֶךְ לִפְרֹש מִן הַשַּׁיָּרָה הָעוֹבֶרֶת

אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה

כְּמוֹ רָחֵל.

הָעִנְיָן הַזֶּה לֹא חָשׁוּב וְלֹא נִכְבָּד

אֲבַק דְּרָכִים

מִתַּמֵּר לָרָקִיעַ.

אֵין לִי צֹרֶךְ לְהַגִּיעַ. (עמ' 11)

אבל דליה רביקוביץ', שאמרה 'לא' לעקבות, 'לא' לסימנים, ושהִרשתה להגיד לעצמה (ולנו), "אֲנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה מִמֵּילָא אֵינֶנִּי נִשְׁאֶרֶת" (אני אומר "הִרשתה", משום שזאת נראית לי הנמכה שלא לצורך, ומשום שבסופו של דבר, במקום הזה, כולנו לא נשארים) – בכל זאת מפזרת סימנים, בכל זאת משאירה עקבות, היא גם נשארת. אני גם חושב שהיא מגיעה. העניין הזה "לא חשוב" ו"לא נכבד"? מי יודע? אולי זה כך. ומדוע, בעצם, היא מכנה את השיר הזה "טיוטה"?

לא שיש בזה הכרח, אבל בכל זאת, לאיזו משפחת משוררים לשייך את דליה רביקוביץ'? האם היא קרובה יותר לאמילי דיקינסון, שמשהו כללי בשירתה מעלה לרגע על הדעת את השורות הפותחות של השיר הנהדר "After great pain, a formal feeling comes". אולי יש בה משהו היכול להזכיר דבר-מה מן האוּניקוּם שהיה בדילן תומאס? איני יודע. עם כל האסוציאציות האפשריות ולאחריהן, אני חושב שהיא יסוד לעצמה; או, כפי שהתבטא לא מזמן מבקר מסוים, בשם סופר מסוים, שיש בשירתה משהו המזכיר את ה'מינרל'. והוא צדק מאוד, מבקר זה, כאשר אמר עליה שהיא "כתבה מעט, שמרה על המינרל 'החריף והטבעי'", כלשונו, "כשם שהוא שמר עליה". איני יכול אלא להסכים עם זה.

כשקראתי בשירי הספר הזה נזכרתי בצייר המנוח דוויד הנדלר, שרשם, לפני שנים, פורטרט יפה של דליה. אני זוכר שהנדלר עצמו אמר לי פעם, שצַייר שבתמונותיו אין לפחות "ריבוע קטן של אור" – אלו היו המילים שלו – אינו צייר של ממש בעיניו. חשבתי על המשפט הזה ועל האיש הנדלר גם בהקשר עם שיריה של דליה רביקוביץ'; אני חושב שיש משהו נכון באמירה הזאת: שיריה של דליה רביקוביץ', שיש בהם יותר מאשר "ריבוע קטן של אור", מאשרים אמירה זו בשבילי.

במחזור השירים הנושא את השם "סוגיות ביהדות בת-זמננו" ישנם שבעה שירים שנדמה לי כי נהוג לכנותם כאן גם 'שירי מחאה'. אלה הם שירים שמרביתם תגובה שירית, מן העזות והמזוקקות המוכרות לי בתחום זה אצלנו, והתייחסות (אם לא להגיד יותר מזה) לשאלות דת ומדינה ולמלחמת לבנון. ייתכן שהמשוררת חשה אי-נוחות מסוימת בתואר זה, כלומר במילה 'מחאה', כי בשיר "המלט, מצביא עליון" היא כותבת, ברוב-חן ובדקות: "מְחַאֲתִי אֵינֶנָּה בִּמְרִירוּת / הִיא כַּף חָתוּל וּבִקְצוֹתֶיהָ צִפָּרְנַיִם", ואחרי ציטטה קולעת מתוך המלט, המשתלבת באופן טבעי בגוף הטקסט, היא אומרת שהמחאה היא יותר בבחינת אינסטינקט או תגובת אינסטינקט של מחִיית עלבון. ובציפורן העט היא עושה כפי שהיה נוהג מן הסתם חתול בכפו המושחזת, לוּ עלבו בו. כך או אחרת, שבעת השירים האלה – ודומני שיש למנות עימם גם את השיר המעולה "רחיפה בגובה נמוך" וכן את השיר שמתוכו ציטטתי זה עתה – הם מהישגיה הוודאיים של דליה רביקוביץ', מן הבודדים המוכרים לי שהצליחו להעביר, בלשון בהירה ומובנת וללא פגימה בעקרונות השיר, תמונת מצב, כרוניקה מסוימת, השתתפות ועמדה. זוהי אחת העדויות השיריות החזקות והאמינות ביותר על מלחמת לבנון (במיוחד השיר "בצפון קופאים", אך גם "תינוק לא הורגים פעמיים", "לצאת מביירות" ואפילו השיר הנושא את השם התמים-משהו, "שני איים לניו-זילנד").

כשהשתיקה של רבים מאיתנו – לנוכח התוהו, הפַּלצוּת, ה'בלתי ייאמן' שבקפריזה המדינית הזאת – הלכה ותפחה ככדור שלג מתגלגל, הניבה שתיקתה של המשוררת רביקוביץ' את השירים המרים והמנסרים, השירים ההומניים האלה. כוחם – ככוחה של ספרות גדולה – בכך (אך לא רק בכך) שהם כמו דיברו בעד רבים מאיתנו, שיכלו לומר, בזמן הנכון, את אשר אחדים מבינינו הרגישו אך לא יכלו לומר. עם זאת נדמה לי שהעדות שלה חורגת הרבה מעבר לעניין מלחמת לבנון. זוהי גם עדות על הסבל האנושי, על הרִשעות ועל הטמטום בכלל. אם אינני טועה, גם מלחמת אירן-עירק, על האבסורד שלה, על האבסורד שבכל המלחמות, מאוזכרת כאן: "בְּאַסְיָה דְּבָרִים מְסַמְּרֵי שֵׂעָר / לְכוּדִים בַּבִּצּוֹת, לְכוּדִים בֶּהָרִים / הַגּוּף הָאֱנוֹשִׁי אֵינוֹ עוֹמֵד בָּזֶה / אֵין לוֹ כֹּחוֹת מַסְפִּיקִים" (עמ' 71).

שירי מחזור זה נקיים מכל רבב פוליטי. קודם כל, מפני שהם שירים מעולים, שלֵב ויד חרדים כתבו אותם; אך הם כאלה גם משום שנעדרת מהם כל סקטנטיות מפלגתית. על אף נקיטת העמדה, שהיא עמדה מוסרית מעיקרה, בשיר הכואב "תינוק לא הורגים פעמיים", אך לא רק בו, אפילו האירוניה, שכמו 'מתבקשת' מאליה, כמעט ואין לה אחיזה כאן. ומכל מקום, אם היא קיימת, היא סובטילית מאוד. כשבסיומו של שיר זה היא אומרת, למשל:

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ

דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,

מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם

לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם (עמ' 64)

– אני, בכל אופן, אינני מרגיש בשום אירוניה (אף שלא נעלם ממני שבדרך כלשהי היא מצויה שם, על אף הכל). אבל השיוך הזה, "חיילים מתוקים שלנו" וסיום השיר ברצונם העז של החיילים לחזור הביתה בשלום – מונע, בעצם, כל אפשרות לאירוניה. הסיום הזה אמיתי וחזק מכדי להכיל בתוכו גם אירוניה: היא היתה יכולה רק להכביד במקרה זה. האירוניה פשוט לא נחוצה כאן: לא לעצם העניין, גם לא למשוררת. כך, בסיומו של השיר, הקורא נשאר אמנם עם החוויה הכללית הקשה של ההתחלה, אך גם עם איזו השתתפות ועם איזו חמלה. כי כוחה של דליה רביקוביץ', כפי שניסיתי לומר פעמים אחדות ברשימה זו (וכוונתי לא לשירים החדשים בלבד אלא לכלל השירה שלה) בכך שהיא יודעת להתייחס גם לסופרלטיבים של הרגש, מבלי לגלוש למתקתקוּת.

שיריה של דליה רביקוביץ' אינם זקוקים, למעשה, לכל המלצה. הם ראויים, לעומת זאת, לקריאה. לקריאה חוזרת ואוהדת, למחשבה ולעוד משהו, שהעמיתים-הקוראים שלי בוודאי יבינו אם אומַר, שהוא בעינַי הרבה יותר מאמפתיה.

כקורא של שירה, כקורא צמא, שזו הפעם לא סירבו להגיש לו כוס מים, אני מבקש לסיים אפוא ולומר: "תודה לך, דליה."

הארץ, 23.1.1987

*

נושא ההקדמה המתוכנן היה 'קו וכתם באסתטיקה של האמנות – דרך לקריאת שירה'. ולעניין הכתם שביצירת האמנות, האמן המלווה את הגיליון הזה של שבו, ליאוניד בלקלב, הוא אמן-כתם מובהק, שיצירתו ה'כִּתמית' באה מתוכו ומשייכת אותו למיטב האמנים הרומנטיים. אצלו הקו של הרישום הוא למעשה כתם 'רומנטי' שמקפל בתוכו את כל היסטוריית הרישום הכִּתמי הטוב.

 ע.א.