עגלת קניות |
||||
|
הסוטרה של חוי ננג -אזל זמנית |
|||||||
מורה הזן השישי // שחר לב (דיויה) | |||||||
אם הפה ממלמל והלב לא נע - זה כמו אשליה
רוח הצ'אן יכולה להתבטא לא רק בציורי זן אלא גם ב"אחזקת אופנוע" או ב"אסטרטגיה לניהול עסקים"
דן דאור | הארץ, ספרים 22.04.2008 צ'אן (זן, בצורתו היפאנית המקובלת במערב), מלה שהוראתה היסודית מדיטציה, היא שם של אסכולה פילוסופית שנולדה בסין מהמיזוג הפורה בין הדאואיזם לבין הבודהיזם של "הגלגל הגדול" (מהאיאנה), ומטרתה יישום ההבנה שהכל בעינו של המתבונן: אין ממש לא במעגל הלידות והמיתות (סאמסארה) ולא בהשתחררות ממנו (נירוואנה). ההכרה באמת הזאת אינה עניין של הבנה תיאורטית של הכתבים, ואפילו לא של תרגול מדיטציה ("לעצור את המחשבות ולהתבונן בדממה זה חולה, זה לא צ'אן", אומר הוי ננג, אם כי זה יכול אולי לעזור), כפי שמעיד מקרהו של הוי ננג, השישי בשורת "אבות" הצ'אן, וגיבור הספר הנאה שלפנינו (התעתיק חוי מציין כנראה את השם כפי שהוגים אותו באזור שבו גדל ה"אב" השישי, אבל התעתיק היותר מקובל גורס הוי). האיש היה אנאלפבית צעיר בעיר קטנה ליד קנטון. יום אחד שמע מישהו מצטט שורה מתוך "סוטרת היהלום": "אם הלב לא דבק בשום דבר, אפשר להשיג את טבע הבודהא..." וזכה להארה מיידית - או בתרגום מילולי: "לבו אז נפתח והתעורר (לאמת)". הוא נסע למנזר במרכז סין שבו ישב המורה הונג רן, ה"אב" החמישי בשרשרת המסורה של הצ'אן. זה שאל אותו מאיפה הוא וכשהשיב, אמר המורה: "האם גם ברבר דרומי יכול להגיע להארה?" הוי ננג השיב: "יש הבדלים בין דרומיים וצפוניים, אבל האם טבע הבודהא שונה בין צפון ודרום?" תשובה שהותירה רושם גדול על הונג רן, שקיבל אותו למנזר ושלח אותו לעבוד במטבח ובחצר. לקרוא ולכתוב הוא לא למד, אבל המורה ראה בו את ממשיכו האמיתי, מה שגרם להתפצלות לשתי אסכולות (כפי שמוסבר בפרק השמיני בספר) - הדרומית של הוי ננג, והצפונית של שן סיו (הנזיר הראשי המלומד, שהאב החמישי ביכר את הוי ננג על פניו). ההבדל ביניהם, כפי שאפשר לנחש, הוא בין "הארה פתאומית" לבין "הארה הדרגתית". או במלים של הוי ננג לתלמיד של יריבו: "מה שהמורה שלך מלמד נועד לאנשים של הגלגל הגדול (מהאיאנה), מה שאני מלמד נועד לאנשים של הגלגל הכי גבוה". עניין של אינטליגנציה. הספר מוצג כשיחות של ה"אב" השישי עם קהל גדול, ואמנם אחד היתרונות של "סוטרת הבמה" הוא הסגנון הפשוט, הדיבורי, הלא מצועצע שלו. שחר לב עשתה עבודה יפה ומדויקת בתרגום האנגלית של קלירי, הנאמן ביותר לתוכן של אחת הגרסאות של הסוטרה (קוראי סינית יוכלו למצוא אותה באתר http://www.fgs.org.tw/master/masterA/library/ebook/sutra/sixth-huinang/index-1.htm. אבל נדמה לי שמשהו בנימה הידידותית של המקור הלך לאיבוד, אולי בגלל האנגלית, אם בבחירה מכוונת של מלים גבוהות (למשל "נשגב" במקום "גדול") ואם בתחביר. לדוגמה, "מהא-פרג'ניאפאראמיטה היא מלה בסנסקריט שמיתרגמת כ'תובנה נשגבת לאחר ההגעה אל החוף האחר' (אחת השגיאות הבודדות בספר, ד"ד). יש לישמה יישום רוחני; שינון מילולי לא יועיל כאן. שינוי מילולי ללא יישום רוחני הוא אשלייתי וחולף". זאת כמובן בחירה לגיטימית של מתרגם, אבל מאחר שהמשפט מבטא עיקר חשוב ביותר בזן, אולי יש טעם לחזור עליו בתרגום כמעט מילולי מהסינית: "מהאפרג'נאפאראמיטה היא מלה בסנסקריט; זה אומר חוכמה גדולה שמגיעה לגדה האחרת. זה מחייב תנועה של הלב, זה לא נמצא במלמול הפה, אם הפה ממלמל והלב לא נע זה כמו אשליה, כמו מעשה קסמים, כמו טל, כמו ברק". בפרק השלישי שואל המושל את המורה: "האם מה שאתה מלמד זה לא עיקר תורתו של המורה הגדול בודהידהארמה?" והוי ננג משיב בחיוב. בודהידהארמה, מי שנחשב מייסד הזן-בודהיזם בסין, ה"אב" הראשון, היה נזיר הודי שהגיע לסין בדרך הים מהודו בערך בשנת 500 לספירה, ומדט שנים במערה המשקיפה על מנזר שאו-לין, מקום שמוכר עד היום כמרכז אמנות לחימה. הספונטניות הנרכשת בתרגול ממושך, תמציתה של רוח הצ'אן, יכולה להתבטא לא רק במשיכת המכחול הנפלאה של ציורי זן, בכתיבת האיקו, או בטקס התה, אלא גם ב"דרך הלוחם", "אמנות הקשת", "אחזקת אופנוע", או ב"אסטרטגיות לניהול העסקים והחיים" - כמו שאפשר למצוא בספרו של גשה מייקל רואץ', "להב היהלום". מה שמוכר במערב כ"סוטרת היהלום" - עותק של תרגום אחד שלו לסינית (נמצא בספרייה הבריטית) הוא כנראה הספר המודפס הראשון בעולם שיש עליו תאריך, סוטרה המתיימרת להביא את דברי הבודהא - היא טקסט לא קל לקריאה. הוא אמנם די קצר וחוזר על עצמו, אבל סתום. בהקדמה לביאוריו לסוטרה (החלק השני של הספר לעיל) הוי ננג כותב: "יותר משמונה מאות איש חיברו לה ביאורים ודברי פרשנות; הטעם לביאורים הרבים שכל אחד מבאר על פי ראייתו הוא". וגם ספרו של רואץ', ששואף להפיק ממנה לקחים רלוונטיים לתחום שמעניין אותו, לא ממש מדבר אל מי שאין לו עניין עמוק באסטרטגיה ניהולית. אפשר גם לומר שבעניינים שוליים שאינם קשורים לאסטרטגיה ניהולית הספר אינו חף מטעויות (למשל, "את 'להב היהלום' המקורי לימד הבודהא בסנסקריט, שפת הודו העתיקה שגילה המשוער הוא כ-4,000 שנה". אפילו אם אלה דברי הבודהא שאקיאמוני, מה שלא מתקבל על הדעת, השפה שבה לימד המבורך בוודאי לא היתה סנסקריט, שקיימת לא הרבה יותר מ-2,000 שנה). ועם זאת, אין סיבה להניח שאין קשר בין משהו שקרוב להבנה מסוימת של דרך הזן לבין הצלחה בעסקים. רואץ', שלמד אצל מורים טיבטים ונסמך על פרשנויות טיבטיות לסוטרה, מספר סיפורים קטנים מהחיים, משלב יהלומים, עסקים, וכסף עם קטעים מתוך הסוטרה, ומספק פרשנויות ותובנות של מומחה. למשל, "השוק אינו טוב או רע מצדו הוא; הוא רק מופיע בתור שכזה בתפיסתו של סוחר מסוים, ביום מסוים", אמיתה שאולי לא צריך להתעמק בכתבים העתיקים כדי להגיע אליה, אבל יש בה ללא ספק מן האמת. ובעניין אחרון זה, אם הבנתי נכון, כדי להצליח במסחר צריך לשמור על מצבי תודעה מסוימים, לציית לנורמות התנהגות מסוימות, ולדעת איך להשתמש ב"כוחה של האמת". דן דאור הוא מתרגם ומו"ל. ספרו "סין, המדריך למטייל" (נכתב יחד עם יגאל צור) ראה אור בהוצאת עם עובד לקריאה באתר הארץ לחץ כאן
חוּי-נֶנְג: איכר אנלפבית שהפך לגדול נזירי הזן
חוּי-נֶנְג היה איכר אנאלפאבת פשוט ועני שבקושי התקבל למנזר זן כעובד מטבח. משפט אחד שהוא שמע עורר את הכרתו והוביל אותו בסופו של דבר להיות אחד ממורי הזן-בודהיזם הגדולים מאז ומעולם. לרגל יציאתו בעברית של "הסוטרה של חוי ננג", מסביר פרופ' יעקב רז מה הסתתר מאחורי אותן מילים
פרופ' יעקב רז | מעריב, 2.4.2008 סוטרת הבימה נחשבת לחיבור החשוב ביותר של זרם הצ'אן בודהיזם [ביפנית: זֶן בודהיזם] המוקדם, ואחד החשובים בכל ההיסטוריה הזן בודהיסטית. היא מכילה את תורתו של חוּי-נֶנְג, מי שהיה המורה השישי בשושלת המורים הגדולים של הזן הסיני. סוטרת הבימה נכתבה בשנת 780, כמאה שנים אחרי האירועים המתוארים בה. ובכל זאת, בין אם המתואר בה הוא מדויק היסטורית ובין אם לאו, הסוטרה היא אחד המסמכים המרתקים ביותר במסורת, בהביאה בפעם הראשונה את מה שאפשר לקרוא לו 'קול הזן' אל הזרם ההולך ומתגבש בסין, שלימים ייקרא צ'אן בסינית וזן ביפנית.
אדם ריק ממחשבות הוא לא יותר מאשר גוש עץ השיר הראשון הוא אמירה מסורתית ושגורה של דרך הבודהא כפי שהיתה מקובלת בסין באותם ימים: ישיבת המדיטציה אמורה 'לטהר' את התודעה ממחשבות שווא. התודעה הריקה היתה משאת הנפש של המתאמן בבודהיזם. בעזרת המדיטציה היה המתאמן אמור להישאר נקי ממחשבות ואפילו מתחושות. אבל אדם ריק כזה, בעיני חוּי-ננג, הוא לא יותר מאשר גוש עץ או אבן. לטעמו, התודעה טהורה מיסודה ואין היא זקוקה לטיהור. ביטוי לפיצולים מיותרים בין 'מלא' ו'ריק', 'טהור' ו'טמא', ועוד מיני שניוּת שבעיניו הרחיקו את האדם מן התובנה ולא קירבו אותו אליה. מדיטציה היא הווה נצחי חוּי-ננג ראה את הישיבה כזמן הווה נצחי:
טבעה של התודעה? 'ערימת צואה על מישור נקי' חוּי-ננג היה מורה של פשטות וטבעיות באימון הבודהיסטי. בהִלכות חייו ובדבריו התריע נגד תעתועי המושגים, כולל אלה הבודהיסטיים. שהייה בטבע המקורי ללא התערבות תביא להבנה שהוא, הטבע המקורי, כלומר טבע הבודהא, מצוי איתנו כל הזמן, ואין צורך לטרוח עליו. רק מי שמכניס מושגים של טוהרה וטומאה ימצא טוהרה וטומאה. זה כולל את הבודהיסט הממשיג. לאחרונה יצאה לאור בעברית "הסוטרה של חוי ננג" (הוצאת אבן חושן. תרגום: שחר לב דיויה). המאמר של פרופ' יעקב רז פורסם כהקדמה לספר. לקריאת הכתבה באתר nrg לחץ כאן
|
|||||||
|
|||||||