"זכרו את השם" הוא הספר השלושים וחמישה בסדרת
ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני החושן.
נדפס אופסט בגופן "דרוגולין" על
נייר נטול עץ 90 גרם

את הסערה הזאת קשה לעצור

יקיר בן-משה | 8.4.2008,  הארץ, ספרים

את שיריה של לאה אילון יש לקרוא כאילו אנו פוסעים על שברי זכוכיות. בזהירות, שלא להיפצע, יש לשים לב לרסיסים של מטפורות חדות, שדות סמנטיים מנוגדים, קרעי אני מפוצל והיעדרו של נמען חמקמק. במלים אחרות, כל מה שמעניק "טעם" למרקם השירי. שכן כיצד ניתן להבין את השורות הפותחות את קובץ שיריה החדש של לאה אילון?

וכך היא כותבת בשיר "קל": "לוז הירח הזה מאיר את הליל/ ורואים מי אני עכשיו/ ואת ששייך לי/ סאדיזם./ וכשהכל יתחלק/ לשתי/ שתי/ שתי/ קבוצות משוסות זו נגד זו/ נחייך :)/ נחבק ( )/ נחזק !/ זה את זה/ נצפים מיראה מרחוק". במבט ראשון השורות הללו נדמות שבורות ומגומגמות עד שספק אם יש בהן ערך ספרותי, ובכל זאת חשים שיש כאן משהו: מתחת להן רוחש רטט חשמלי, מעין מקצב בלוז המתסיס את הקרעים הלשוניים.

האם זה מה שהופך את השורות הללו, ובמידה מקיפה את מכלול הפואטיקה של אילון, לשיר? קשה לומר. אין ספק ששירה העומדת כל-כולה על טהרת החושניות (דוגמת המשפט "האוויר שוקע בתוך גביעו", מתוך השיר "שעת כושר") יכולה להקסים את הקורא, אך כדי להציל את הטקסט מהפיכה לתרכובת של דימויים ריקים יש צורך, כרגיל, באמירה משמעותית. ובנקודה זו נדמה שלאה אילון פוסעת על חבל דק.

למרות שהדימויים והחומרים הלשוניים של הפואטיקה מרהיבים ומפתיעים בעוצמתם, לא תמיד קל לדעת "למה התכוונה המשוררת". במלים אחרות, אם לדמות את שירתה של אילון לשחייה באוקיינוס, הרי שגם השחיין המיומן ביותר זקוק למדרך כף רגל. ובכל זאת השירים כובשים את הלב. המקצף הלשוני ומשחקי-הדימויים של אילון לא דומים לשום שירה אחרת, ויש הנאה של ממש לשוב ולקרוא אותם. כך נפתח השיר "דרך ארץ": והנה יש כבר אומרים/ ליד הנחה נחפזת של ארוחת בוקר תפוש כפי יכולתך/ באמצע הדרך/ ועם ת'נק יו/ דרך ארץ קדמה לתורה./ עמדתי/ כשמשהו הבריק/ כי העולם או או./ וכאן דווקא מואר ויש הכל/ ועולה ריח מומס של חמאה לסופגניה/ כי זו היבשת הגדולה וזה כוחה./ וכל אמצע דרך/ כשאתה נוטל אצבע ומעמיק להביט/ מעורר יותר געגועים מתחילתו או מסופו".

הטקסט הקצר מקפל בתוכו את הפואטיקה של אילון: דילוגים מהירים בין שדות סמנטיים זרים (ביטויים מהווי חברתי-ישראלי כגון "ארוחת בוקר תפוש כפי יכולתך" לצד המלה האנגלית "ת'נק יו", שלאחריה מופיע המונח היהודי "דרך ארץ קדמה לתורה" - המציינים כמובן את הגלובליזציה של השפה), שימוש בפאתוס מילולי ("והנה יש כבר אומרים", "כי זו היבשת הגדולה וזה כוחה"), החושניות העצומה ("ועולה ריח מומס של חמאה לסופגניה"), וכמובן חוסר ההחלטיות של האמירה ("כי העולם או או"). יחד עם זאת, יופיו של השיר מתגלם בעיקר בשורותיו האחרונות, כשלפתע עדים לקיומו של נמען המעורר "יותר געגועים" בלבה של הדוברת. הרגע הזה הוא התגלות של ממש. פתאום מתברר שכל האלמנטים בשיר שקדמו להופעת הנמען אינם אלא מבשרים את הופעתו. כדי שיתלקח הגעגוע בידי האחר, זה ש"נוטל אצבע ומעמיק להביט", יש צורך לחצות את כל משחקי הלשון והדימויים שנערמו בתחילתה.

דוגמה נוספת להתגלות הנמען היא בשיר "משוואה": "הכל חייב להיות כאן במקום הזה ולא בשום מקום אחר/ כי יש רק מקום אחד שבו אני נמצאת/ וכאן/ לכן זה חייב/ גם אם יש סירוב וחולפים זוגות רבים מתחת לאור נמוך למסיבה שיש./ ואחר הסתכלות הן על עצמי/ ועצמי/ בלבד/ כי הוא בפני עצמו/ והן על מי שרק הוא אתי/ בלי פקפוק/ יש לא רחוק בכל זאת קריאה קרבי זה הכי אחי/ וגם 29 סוגי תה והישגים שאין./ יש תחילה שנדחקות אליה הצצות לבנה מרום/ וגם/ קולה ואר סי/ ואתה/ ואין מה להוסיף". בעיני זהו שיר אהבה מרגש. הדוברת, שמתבוננת בעצמה על רקע שברי דימויים מן הלשון העממית ("קרבי זה הכי אחי") והתרבות הצרכנית ("29 סוגי תה ... קולה ואר סי"), מצליחה להשיג את קיומו ההכרחי של הזולת ("ואתה/ ואין מה להוסיף"). זהו סוד כוחה של הפואטיקה האילונית: הימצאות האהוב אינה יכולה להתגלות אלא מתוך הדימויים הסביבתיים.

וכך, לאט ובזהירות, אנו מבינים כי שירי "זכרו את השם" סובבים על ציר אחד, עיקש ומופלא, הבורא מכלול שלם של פואטיקה נפשית: המתנה לזולת. הדוברת מחכה לאהובה, המכונה ד'. מצב הנפש הזה הופך למצב צבירה של הולדת שירה בלתי מתפשרת, בעלת לשון דחוסה ודחופה. לא במקרה כמחצית משירי הספר נפתחים בו' החיבור ("ואחרי כילוי הלילה", "והנה יש כבר אומרים", "ולאורך כל הדרך", וכדומה), שהרי הם מרמזים על מצב נפשי של התפרצות, התנפלות וקוצר נשימה סביב הדיבור. הכנות, הדיוק והתנופה של השירים הללו מאוד משכנעים. הדוברת מתרגשת, ומרגשת את הקורא יחד אתה בבואה "לדבר" את השיר. אז היא יכולה להיחלץ מדימויי השיר ולהגות אמירות חזקות כמו המשפט החותם את השיר "זה יקרה": "ואני יכולה להיות אתך בלי אף אחד/ וזה מספיק".

באופן פרדוקסלי, אף-על-פי ששם הספר הוא "זכרו את השם" (והוא הראשון בטרילוגיה, כפי שצוין בכותרת המשנה), בולט בו היעדרו של ה"שם" ההכרחי, אותו "אחר גדול" (במונחים לקאניאניים) המכונן את זהותה של הדוברת. הוא אמנם מתואר באות ד' ואנו יודעים שהוא מעמיד את הדוברת במצב ייצרי של המתנה, אך הוא עצמו נותר בהיעדרו המקפיא. אין לו שם. ובאין לנו שם לזכור, כותרת הספר היא משאלה ריקה. עם זאת, באמצע השיר "זה יקרה", לקראת סוף הספר, מעוררת הדוברת תקווה לגאולה לכשייאמרו השמות שבינו לבינה. "למחרת כל דבר/ כשעולם הים ינצוץ כשמן דגים/ ותמיד ייאמר שמך/ ושמי/ ממילא/ ייצאו מרשת רק לדבש ויאמרו/ גם/ זה הצליח".

את שירי אילון יש איפוא לקרוא בזהירות. בקריאה הראשונה הדוברת נדמית אמנם כבעלת לשון הפכפכה, אך היא מרתקת. הודות למרקם הלשוני ומשחקי הדימויים שום שורה אינה דומה לרעותה. הרטוריקה הלשונית של אילון משמשת כרטיס כניסה לפואטיקה מפתיעה של ממש. בקריאה השנייה מתגלה שהאוקיינוס הלא-שקט של השירים הללו מכיל גם קרקעית, שהופכת ומארגנת את משחקי הלשון למצבי נפש נוקבים ומדויקים. לא במקרה מציינת הדוברת בפתח השיר "תשבי" כי "שום דבר לא יעצור את הסערה של ההתאהבות שלי שהתחילה". גם את הסערה של ספר שירה חזק ומטלטל קשה לעצור.

לאה אילון (ילידת ירושלים) היא משוררת וסופרת. בין ספריה שראו אור: "מתחת למים: שירים" (הקיבוץ המאוחד, 1983); "ובא הירח ובא הלילה" (כתר, 1987); "לינץ': שירים" (הקיבוץ המאוחד, 2000); "אלי ואנוהו", סיפור (כרמל, 2004).

יקיר בן משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בתל אביב

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן

שירת לאה אילון בחיפוש אחר המוחלט

אילון, ילדה טובה ירושלים המייצרת פואטיקה רעבתנית, קרובה תמיד לסף התודעה והופכת את העולם למה שהוא לא. כדאי להניח לכמה רגעים לשאון היומיום, ולהתוודע למשוררת שמילותיה שבויות בסד הדיוק
ענת זכריה | 3.5.2009, nrg

השירה של לאה איילון משחקת איתך בעיניים קשורות. בשירה של לאה איילון הדלת פתוחה, היא לעולם לא פותחת אותה בעצמה אבל אם רוצים, נכנסים. 

בהידור חולפים בחדרים שאין בהם נוחם, וגם די קריר, ואין פינות מעוגלות הכל זיזים ותמיד מגיעים לאיזה קיר. ויש הרבה אור יפה וכבד אבל אתה מבקש להתעשת ולתפוס דווקא את ריבועי השמש. 
ויש גם פקאנים, מרק וון טון, ביסקוויטים, כריכים כפולים, עוף מזוגג, בשר מקרלים, חלב, אר.סי קולה, וויסקי, בננות מטוגנות, לחמניות, נס קפה, רצועות קרמל, 29 סוגי תה, ריבת חלב, שעועית, גרגרי רימון, סוכריות אגוזים, תמרים לחים, המבורגר, טוגנים וקטשופ, זר גמדי כתום קטן, עוגת ספוג וריבת תפוזים, ונשבעת זו רק רשימה חלקית בפואטיקה המצטיינת ברעבתנות כלפי "עולם ומלואו". 

לאה איילון היא ילדה טובה ירושלים שרוצה להידמות לכוכבות המיתולוגיות של הקולנוע האמריקאי. היא חולמת להיות מרלין מונרו אבל מורידה את הכסיות כדי שהזרועות יהיו נוחות לנשיכה. "זה אומר משהו/ ואת זה צריך לדעת/ כשחולפות שמנמנות/ עם דגי מטיאס בזרועותיהן/ החלקלקות/ גב' מונרו/ ועוד גב' מונרו" (לינץ') למה להסתפק באחת אם אפשר שתים. ואם לא מרלין מונרו אז אולי ג'ין ראסל וג'ין הארלו/ שתיהן/ או כמעט שתיהן/ או כמעט לא/ עם משקפיים ואקמול/ ירדו/ ולא מוזר שרציתי לעצמי/ את תכונותיהן" (לינץ').

"יש לי כמה סוגי אני ועצמות לבנוּנִיוֹת ומצוצות מוח כעצמות עוף שפורצות חדות מהחזה" 
ובגלל כל אותם סוגי אני היא יכולה להיות גם מאוד ישראלית ולהגיד: "אל תדפוק לי את הצורה", "אני הרוסה", סתאאם" "להתחלק על השכל". 
"ונשאר לי להיות / לא על דעת כולם / ועוף משונה ומטיל הרבה ביצים / כל הזמן רץ / מתחת לוורדים" (קאמלוט(.

היא תמיד קרובה אל סף תת התודעה, ותמיד בודקת פעמיים שהיא זו היא. 

כל הזמן צריכה סוגריים

הכתיבה שלה בנויה לולאות לולאות הכל כדי שאף אחד לא יגיד באתי, ראיתי, הבנתי. 
וכשמתמסרים וקוראים אותה הלב נשבר כי אפשר להבין עד כמה מילים יכולות לייסר. למרות כוחן הן אפסיות באופן פרדוקסלי. מילותיה שבויות בסד הדיוק. הן חייבות להתאים, והן אף פעם לא מספיק מופשטות בשביל כל מה שמרגישים, לכן נדמה שהיא כל הזמן צריכה סוגריים. אני רואה אותה יושבת שעות ליד המחשב ובסאדיזם מענג מפרקת אותן כדי להשתמש בהן ממש, במקום ללכת לאורך. 

יש הרגשה שהיא לא רוצה להגיד כלום, לא יכולה לומר על עצמה כלום, משתהה ונבוכה, זקוקה לזמן לאפס את כוונותיה, מגלה ומכסה, נבהלת. והרבה פעמים זה מה שמוליד חיבורים בלתי אפשריים שאף אחד חוץ ממנה לא מעיז לעשות. 

"אם קר / אז רוח שוודאי הבאנו לה / מטריה ותה מליסה / קירזלה ורד / באשר יקרזל יום לח את השיער", היא כותבת בשיר "חשק" (קאמלוט(.

לאה איילון הופכת את העולם למה שהוא לא, כי היש הוא לא כמו שצריך ויש היפוך. 
וגם "כי העולם או או" והיא תמיד רואה גם "את נוציותם של החיים". כך נפתח השיר "דרך ארץ": והנה יש כבר אומרים/ ליד הנחה נחפזת של ארוחת בוקר תפוש כפי יכולתך/ באמצע הדרך/ ועם ת'נק יו/ דרך ארץ קדמה לתורה./ עמדתי/ כשמשהו הבריק/ כי העולם או או./ וכאן דווקא מואר ויש הכל/ ועולה ריח מומס של חמאה לסופגניה/ כי זו היבשת הגדולה וזה כוחה./ וכל אמצע דרך/ כשאתה נוטל אצבע ומעמיק להביט/ מעורר יותר געגועים מתחילתו או מסופו".

היא תמיד בחיפוש אחר המוחלט מתוך ניסיון הכלה טוטאלי בעולם שבו דבר אינו בטוח וממד אלים והרסני עומד כל הזמן ברקע. בשיר "משוואה": "הכל חייב להיות כאן במקום הזה ולא בשום מקום אחר/ כי יש רק מקום אחד שבו אני נמצאת/ וכאן/ לכן זה חייב/ גם אם יש סירוב וחולפים זוגות רבים מתחת לאור נמוך למסיבה שיש./ ואחר הסתכלות הן על עצמי/ ועצמי/ בלבד/ כי הוא בפני עצמו/ והן על מי שרק הוא אתי/ בלי פקפוק/ יש לא רחוק בכל זאת קריאה קרבי זה הכי אחי/ וגם 29 סוגי תה והישגים שאין./ יש תחילה שנדחקות אליה הצצות לבנה מרום/ וגם/ קולה ואר סי/ ואתה/ ואין מה להוסיף" (זכרו את השם).

השירה של לאה איילון נדמית כפלנטה של אישה אחת, החיה בגבה אל העולם, אבל שומרת על עיניים בגב. "לוז הירח הזה מאיר את הליל/ ורואים מי אני עכשיו/ ואת ששייך לי/ סאדיזם./ וכשהכל יתחלק/ לשתי/ שתי/ שתי/ קבוצות משוסות זו נגד זו/ נחייך. והיא "צריכה מטוסים משלה להטיס, ואת המהירות ואת העוד ועוד, ואת הבדידות אבל איתך" (זכרו את השם).

כשאני קוראת את השירה שלה אני מבינה את המשמעות של לא להיות בערך אלא להיות בדיוק מדופן אל דופן.

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן