השולחן הנמוך של הישועה

"השולחן הנמוך של הישועה" הוא הספר השלושים ותשעה

בסדרת ספרי השירה "פיטדה". נדפס אופסט

בגופן "דרוגולין" על נייר

קרם 90 גרם

יורם ניסינוביץ', יליד אשדוד, מתגורר בירושליםץ מייסד ועורך "משיב הרוח" כתב העת לשירה. יוזם ומנחה כיתות שירה וכיתות אמן בשירה. שיריו פורסמו בכתבי עת שונים, בהם "חדרים" ו- "דימוי", ובאנתולוגיות שונות. זכה בפרס פסטיבל השירה הבינלאומי "שער" של עמותת הליקון ובתמיכת מפעל "קסת" על קובץ שיריו. זהו מבחר מעשרים שנות כתיבה.

משיריו של יורם ניסינוסיץ' עולה קול רענן ובעל חותם אישי מובהק בזכות תכניו ועשייתו של המחבר בלשון. עולמו עשיר, בעל עומק ושואב מן התרבות היהודית הנחווית באורח אינטימי. סגנונו, השואף אל הספונטני והטבעי, מחושב וסוגסטיבי, ומשלב את העברית של יום החולין עם רבדיה של העברית כשפת קודש. בשיריו קיימת זיקה אמיצה בין נופי הטבע של ארץ-ישראל, החי, הצומח, לעיתים גם האורבאני, לבין נופי הנפש. נקודת המוצא של השיר היא לא אחת חושית וקונקרטית - וממנה מפליג השיר אל הרוחני והמופשט. העומק היהודי של השירים בא לידי ביטוי גם בחטיבות המוקדשות ליהודי מזרח אירופה לפני השואה ובעת התרחשותה. לפנינו קובץ מקורי הממזג באורח מרשים בין החוויה האינטימית של אדם בדל"ת אמותיו ובין המרחב הציבורי המשותף.
דוד וינפלד

מנימוקי פרס שער:
"שיריו של יורם ניסינוביץ' מצטיינים בעולם פנימי עשיר, מעניין ובמורכבות המבע. עולמו השירי, המתרחב מן האישי - דרך המציאות בה אנו נתונים - אל האנושי והאוניברסלי, נמזג לתוך שפה בשלה, מודעת היטב לעצמה ומדויקת."

שריטות עושות בגופה כמיהות

נופי הארץ ונופי הגן, נופי המשפחה והזיכרון, מתערבים בנופי הנפש ונוף המילים. ספר ביכורים בשל וצלול שר שיר לזמן היהודי והאישי ולערגה אל הנשיות

חוה פנחס-כהן | מקור ראשון

ספר הביכורים של יורם ניסינוביץ' נוטל בהחלט חלק בתהליך תפיסת התאוצה המסקרן של המושג "שירה יהודית". הספר מכיל שירים שנאגרו לאורכן של עשרים שנות כתיבה. ועניין זה אף הוא מעורר סקרנות ותמיהה - עשרים שנות כתיבה בספר ביכורים כשהשיר הוותיק ביותר הוא משנת 1988 ורוב השירים פזורים על פני שנות התשעים. מה קצב הכתיבה של המשורר?

הדבר הראשון המתבהר לקורא הנכנס אל הספר הוא שמדובר בשנים ארוכות שבהן התגבש לאיטו קול צלול וסגנון כתיבה. קולו של ניסינוביץ' יצא מתוך הערוגה של משוררי "משיב הרוח", שאין ספק שעצם היותם קבוצה ועורכים-שותפים לאותו כתב-עת ולאותן סדנאות כתיבה, גורם לדמיון סגנוני ותמאטי בין משוררי הקבוצה. וזהו עניין שראוי לדון בו במסגרת אחרת.

העולם העולה משירתו של ניסינוביץ' הוא עולם של נופי גן ונופי הארץ, עולם של נופי משפחה - מהסבתא ועד זיכרונות מתקופת השואה (קבוצת שירים מעניינת בסוף הספר). לתוך העולם הנופי, המשפחתי, מתערבים נופי הנפש ונופי מילים. זוהי אינה שירת טבע במובנה המיידי, לא מדובר בתיאורי נוף, כדי ללכוד במילים את הנוף, לתאר, להעיד; אלא בדיאלוג אישי מאד בין המראה הנראה והנגלה ולמילה הפולשת או נולדת מתוכו. אולי יותר משזו שירת נוף, זוהי שירת זמן. יסודה של הפואטיקה של ניסינוביץ' הוא במפגש בין העין המתבוננת לזמן האישי, האינטימי. זוהי תפיסה לירית במהותה, תפיסה הרואה בכל רגע נתון פלא חולף. כל רגע נעוץ בזמן יהודי ובזמן עונות השנה וברגע ההשתנות של המראות שלפניו. השיר לוכד את הרגע החולף ומעמיד תמונה.

בשיר הפותח את הספר - "המלך שמוליק השלישי" - מעמיד המשורר שער לספר ושער לפואטיקה שלו, שהיא עקבית לאורך כל הספר. בכותרת השיר יש הומור דק המבטא את עיקרו של הדבר. בדרך כלל מלכים מגדילים את שמם וייחוסם ככל יכולתם, ואילו כאן מדובר במלך המקטין עצמו לשם חיבה, ללא ייחוס, מלבד מספר היכול להעיד על שושלת: "המלך שמוליק השלישי". "המקום – שומרה עתיקה לרגלי אמת המים/ של עין חנדק/ הדבר - מגילת קלף עתיקה, כתובה אשורית/ וזה לשונה".

בהכרזה המקטינה הזאת, מעיד ניסינוביץ' על רצונו לפנות אל העולם, לא מתוך הפאתוס, לא מתוך העניינים החשובים לכולם כמו פוליטיקה, מלחמות, זהויות, אלא מתוך ממדי הקיום שהוא בונה. מלכותו של המלך שמוליק היא בפרופורציות שניסינוביץ' מסוגל לשאת. זו אינה מלכות אחשוורוש ולא בית דוד. מתוך שדה ראייה פואטי בו מקום ההכרזה על שלוש שנות מלכות הוא שומרה עתיקה ליד אמת מים של עין חנדק (כמה אנשים בארץ מכירים נקודת ציון זאת?), שם נמסר דבר קיומה של "מגילת קלף עתיקה, כתובה אשורית/ וזה לשונה/ אני המלך שמוליק השלישי,/ המושל על גבולות הארץ,/ מן מעין הסטף דרך ואדי אבו יוסוף/ מאה ועשרים ושבע רקפות/כרי דשא לרוב/ גני שזיף ותאנה/ ועצי זית ברוכים/ גם ער אציל ורימונים/ מכריז על משתה ושמחה לנתיני. / במלאת שלוש שנים למלכותי/  בחודש ניסן הוא ירח האביב/ לאחר טכס הטבילה קודם השבת/.."

בתוך צמצום הממלכה של שמוליק השלישי, מסתבר שיש עושר רב, בעיני המשורר. מאה עשרים ושבע רקפות שוות למניין המדינות של אחשוורוש. הוא מונה באופן קטלוגי ובעונג רב את כרי הדשא ושמות העצים שבמרחב שהוא סימן כטריטוריה שלו. ומציין גם את טעמו בתרועת מלכים "דבוז'ק, מוצרט, לורקה/ ולחן ציפורים עדין/ ינוגן בחלל/ לפני בוא המלכה//" והמלכה יכולה להיות מלכתו של המלך ויכולה להיות השבת שטבלו לקראתה, המלכה היא הסוגרת את דבר המלך בקלף העתיק, היא הסיבה לכל, היא הדבר שסביבו סובבת ממלכת מאה עשרים ושבע רקפות. ניסינוביץ' מרענן את המטאפורה השגורה של שבת המלכה לנוכחות ארצית כאן ועכשיו בפואטיקה של "הדברים הלא חשובים". פואטיקה זו הולכת ונחשפת משיר לשיר ומעצימה את מלכות המשורר על המילים.

כמעט בכל אחד משירי הספר,כמו בשיר הפותח שצוין לעיל,  נמסר כחלק מתוכנו ומהטקסטורה של השיר זמן כתיבתו בתאריך עברי, או באמצעות ציון זמן המשמעותי לכותב, כמו גם בשיר "קורנית": "רעדה אחזתה/ ביער ירושלים רוח ערב/ בשעה ה' יום א לסדר/ נחמו נחמו אותי/ כשנקלף אורה/ ופרחיה  נקמטו/ והיתה במדרון שעה של אנחה/ גלויה//", או השיר "סטף, ינואר 2005" , או "בדיוק בקריאת התורה" ו"תמימים" שהם שלושה שירים ליום שלישי. הזמן האישי נפגש עם הזמן היהודי למטאפורה מאד אישית. ככל שנקרא בספר נמצא שזה המפתח לקריאת שירה דקה, לירית ורגישה. 

מקום מיוחד מקדיש ניסינוביץ' לשירי השבת, או לזמן המקדים את השבת. הנה:

 "שבת יפה סובבת ברחוב אגריפס/  שער פזור על כתפיה/ גלימה לבנה מסתירה גופה החטוב./ לשריקות הגברים היא מחייכת// שבת מגיעה מכוון מערב/ נערה מן השפלה מטפסת בהרים/ שריטות הקוצים עושות בגופה כמיהות./ בשער העיר ממתין לה אישה/ דק ומתעדן/ ומסקל את שרידי החול (עמ' 45).

שבת, שהיא ציון זמן שהשתגר על לשוננו כנקבה (וראוי היה להיות יום השבת, כלומר, זכר) מקבל בשירו של ניסינוביץ' האנשה והשבת הופכת לישות נשית בעלת כל התכונות שעולם הציפיות היהודי הטעין עליה. היא מלכה, היא מוקד הארוס, היא מבטאת קרבה ואינטימיות ביתית ועיקר איפיוניה הם בין הבית לבית הכנסת. לכן היא מואנשת כעלמה יפה, היא אירוטית, מלאה כמיהה, ובהמשך השיר הוא מוסיף לה:

שבת נותנת לי יד/ ללא פחד או יסורים/ שתי ידיה דלוקות על השולחן/ לוגמת מן היין הטוב/ ובוצעת חלה לשנים// שבת יהודית מחבקת גברים צעירים, גוף בגוף מתדפק ומתרפה/ כחומר מכור לאהבה.

בעיניו של ניסינוביץ' השבת היא זמן האהבה ויש לה מראה של המעשים העושים אותה. מחומרים אלה הוא בונה את דמותה "שתי ידיה דלוקות על השולחן, לוגמת מן היין הטוב ובוצעת חלה לשניים". בבית האחרון הוא מוסיף לה תואר "שבת יהודית" (שאיני בטוחה בנחיצות התוספת) ובשיאו של השיר, השבת, העלמה, היא אהובתם של גברים צעירים המכורים לה. זוהי מטאפורה מלאת קסם ורעננות. היא טעונה בכל הדימויים המוכרים והשחוקים של השבת ובכל זאת מצליח ניסינוביץ' לרומם ולרענן את דמותה של השבת למקום טוב יותר, לירי ואינטימי.

שיר סמוך, בעמ' 44,  שנכתב שנה אחריו, אף הוא מצויין על שם מקום "משגב לדך", שזהו שמו של בית חולים ליולדות בירושלים ברחוב כובשי קטמון שהוסב לבית כנסת ובית מדרש. והבידוד של שם המקום לעצמו, מפנה תשומת לב לטקסטורה של שתי המילים "משגב לדך". בשיר זה, השבת אינה מוזכרת לא כישות ולא כתיאור זמן. אלא, המעשים המבוטאים באמצעות פעלים פשוטים כמו "הדלקתי נרות", "אני הולך",     וסדר תיאורם, הוא סדר כניסתה של השבת ונוכחותה. והדברים מתעצמים מתוך הנגיעה האישית מאד של המעשים. בתוך הכלל והידיעה הכללית מהי שבת ומהו מראהּ, באה נגיעה אישית מאד היוצרת תמונה שבה הקומפוזיציה של ניסינוביץ' יחידה ומיוחדת.

הדלקתי הנרות

בקבוק היין על השולחן מונח

גם סלט האבוקדו מתובל לימון.

אני הולך אל התפילה

נגוניה וקולה

גוזמים ורדים בשערי

משגב לדך.

אחר כך המלאכים, הזמירות שלי,

השולחן הנמוך

של הישועה

בלשון מאד מדייקת ומנופה מתוספות מיותרות (תכונה המאפיינת מאד את שירתו של ניסינוביץ') הוא פותח במעשים המאפיינים את הזמן ויכולים בקלות ללכוד אותו לנדוש והמוכר: הדלקת הנרות והיין שעל השולחן, וכללי הטכס המוכרים. "גם סלט האבוקדו" שאינו שייך לטקסיות הכללית, אלא לטקס יום השבת ולשולחנו  הפרטי של המשורר, בו האבוקדו מתובל בלימון והוא מרכזי בדיוק כמו היין או החלה הנעדרת, נושא את השיר למקום אחר - לירי, אישי ומזיח עצמו מהמוכר והמובן מאליו.

בתיאור הפעולות וסדרן הוא כותב "אני הולך לתפילה" בשורה לעצמה, כמו "הדלקתי נרות", אלא שהוא  הולך לתפילה כמי שהולך אל אישה; נזהר ואינו אומר "אני הולך להתפלל" אלא, הולך אל התפילה, מפועל  היא הופכת לאישה; מקום ללכת אליו בערב שבת לאחר הדלקת נרות. תפילה, שעל פי הבנתו או תחושתו של המשורר,  "ניגוניה וקולה גוזמים ורדים בשערי משגב לדך." דווקא הניגונים בדרכם שלהם בעולמו של ניסינוביץ', עושים מעשה מאד לא שבתי, הם גוזמים ורדים. על ניגוני השבת המלאכיים לא חלים הלכות שבת. המשפט האחרון בשיר מתאר את מה שקורה לאחר התפילה. ולמרות שמדובר בשולחן ובאכילה, שענינם גשמי למדי, דווקא שם וברגעים אלה - מתוך פרדוכס המפגש בין המגע הגשמי, השולחני, שעניינו אוכל, לבין הרגע הרוחני של הזמירות - מתרחש מגע של ישועה. המפגש הוא בחזקת גאולה פרטית.

התפילה כנושא והתפילה כנוכחות מתמדת וטבעית בחיים ובשירה עוברת כחוט שני בשירים ואולי ברבים מהם יש משהו מתפילת היחיד. בשיר "הכנות לתפילה" הופכת התפילה, כמו השבת, לישות גשמית נשית."קח את התפילה/ אחוז בה בידך./ בודד עמוד מולו/ לאט דבר מן המילים./.." אחיזת ידי התפילה, היא חלק מהעמידה מול האל, חלק מההתפשטות, "ואז אתה פשוט ומדויק/ אביר פושט את שריונו/ עומד מלא ורך כדי להתפלל//". זוהי מטפוריקה שהופכת כל ישות נערגת לאישה או לנשיות ומעידה על מוטיב מרכזי בספר, מוטיב של יתמות וכמיהה אל האישה, אל האם, אל הנשי, שמולו ניתן להתפשט מכל השריונות ומכל המחיצות כך שגם עץ שקד הופך בשירתו לישות נשית "ירכיך היפות/ של עץ שקד ברוח/... עלי ירך יפים/ והעינים הנעלמות/ בוקעות אותי/".

ואולי השיר שמדגים יותר מכל את הערגה אל הנשיות מתוך עומק של יתמות הוא השיר:"מלטפות". "אני צריך אמהות/מלטפות אותי/ כל אמא נוגעת בחלק/ יתום גוף שלי/ בטן היתמות שלי/ מלוטפת מעתה ועד עולם/..." הוא פותח במילים הפשוטות והישירות ואולי הילדותיות משהו "אני צריך אמהות". בדרך הנגיעה והליטוף מאפשרות לו אמהות להתמסר למה שהוא באמת חפץ בו והוא ללכת לשדה. כמה פשוט וישיר ומדוייק: "כשאמהות מלטפות אני/ עצום עינים/גופי מרווח/ מי ליטוף/ שמן ליטוף כתית/נוזל על פני/ על חלקת הצואר מתעכב/ לגדל קישואים וחסה בתנועות/עגולות/ ואני ילד בכפר עתיקים נשא/ על צואר אמהות ללכת/ אל השדה.//