עגלת קניות |
||||
|
||||
|
||
|
ספפו / מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו - ערך ותירגם שמעון בוזגלו הספר ספפו חזר למלאי, לכל הפרטים על הספר לחצו כאן קנטאורים / זוזנה גינצ'נקה ספר חדש של המושררת הפולניה זוזנה גינצ'נקה בתרגום צביקה שטרנפלד רכישת ספרים באתר לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ על הכותרת ספרים במבצע
לרשימת הספרים המוצעים בהנחה מיוחדת לחץ על הכותרת |
אנטנות וחיישנים |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ישראל פנקס 75 ש"ח אנטנות וחיישנים הוא ספרו השמיני של ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה תשס"ה, והוא שלב מאוחר, מרתק, בכתיבתו של השירית עד כה. לפנינו תשעים ותשעה פרגמנטים, מעשֶה-חוֹשֵב המשלב בין פרוזה לשירה, בין ממשות להזיה, בין רישום יומני כמעט לאפוריזם. פְּעמִים זהו נוסח הנמסר ברוח של דיווח ענייני, נטורליסטי, של זיכרון ילדות מעיק, פעמים כזיכרון מבודח, ופעמים כניסיון מעמיק לשִחזוּר קטע של מציאות, או של חלום, שנרשם ביד ספקנית, רועדת, אך תמיד ביד זהירה, יד השואפת לעֵדוּת נאמנה ולדיוק מְרבִי | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אנטנות וחיישנים הוא הספר ה- 46 בסדרת "פיטדה", אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט בגופן פרנק ריהל על נייר קרם נטול עץ 100 גרם
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הארץ – 24/12/2008 | ||||||||||||||
|
פותחים ספר אנטנות וחיישנים, ישראל פנקס | ||||||||||||||
|
| ||||||||||||||
|
מאת ישראל פנקס | ||||||||||||||
|
| ||||||||||||||
|
בימים אלה רואה אור בהוצאת אבן חושן "אנטנות וחיישנים", ספרו השמיני של ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה ב-2005. הספר כולל 99 פרגמנטים, המשלבים בין פרוזה לשירה. פנקס רואה בכתיבה הפרגמנטרית "המשך ישיר של הכתיבה השירית שלי". אלה שלושת הפרגמנטים הפותחים את הספר: | ||||||||||||||
|
| ||||||||||||||
|
תגיות: ישראל פנקס | ||||||||||||||
|
| ||||||||||||||
1. | ||||||||||||||
|
עדכון אחרון - 08:28 24/12/08 | ||||||||||||||
ידיעות אחרונות – 7 לילות – 26/12/2008
אלי הירש קורא שירה
חיים מהירים
ישראל פנקס חוזר אחרי שתיקה ממושכת עם יצירת מופת מעוררת השתאות
לכבוד ספרו החדש של ישראל פנקס, 'אנטנות וחיישנים', שכבש אותי מיד, שבתי ודפדפתי בכרך המכנס את שירתו, 'בים העתיק שלנו', וגיליתי ששיריו, שכמעט תמיד היכו אותי בתדהמת יופי כשקראתי אותם לראשונה, לא רק שומרים על יופיים אלא אף מצטללים ומעמיקים בחלוף השנים. ההסתייגויות המודעות-למחצה שאולי היו לי בעבר – רתיעה מפני משהו שנראה כהתייפייפות, או איזה פער בין חוויית החיים שלו ושלי (פנקס מדגיש מאוד את החילופיות של חיי אדם, והטון שלו בהקשר זה הוא לעיתים אלגי, כמעט נוסטלגי) – התפוגגו כמו אופנה חולפת, ונותרה רק הנחמה הגדולה שבשירה גדולה.
שיריו של פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, נעו תמיד בין הממשי והלא ממשי, בין מה שהיה או נדמה שהיה והעובדה שהוא איננו אולי לא היה מעולם, רק נחלם או נהזה. כרבים מבני דורו הוא מהגר – הוא נולד ב- 1935 בבולגריה ועלה ארצה ב- 1944 – וקשה להתעלם מהקשר בין חוויית החיים הבסיסית הזאת לבין עניינו בחולף ובכוח המילים לבורא אותו מחדש. את הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שאבד ומה שתפס את מקומו, בין ילדות ובגרות, בין אירופה והבלקן והמזרח התיכון, ניסתה שירתו להמתיק באמצעות בריאתו של מרחב היסטורי ותרבותי אלטרנטיבי, ים תיכוני, שאפשר אולי לכנותו אירופי-דרומי, רווי בזיכרונות הלניסטיים, רנסנסייםונציאניים, עותומאניים. המפגש הפורה בין המרחב המפונטז-למחצה הזה לבין העברית של פנקס – הישראלית כל כך למרות משיכתה אל הזר והנשכח – הוא שהוליד את יופייה יוצא הדופן של שירתו.
ועוד יתרון יש לפנקס: כרבים ממשוררי 'דור המדינה' הוא ידע לשמור על איזון בין היבטיה האישיים של שירתו לבין השלכותיה הרחבות, התרבותיות. החזון הים-תיכוני התעצב אצלו בעיקר כמשהו פרטי מאוד, אינטימי, משפחתי, שיש בו לצד אינטנסיביות רגשית גם ספקות רבים, ולא כתכנית פוליטית. "איטליה", הוא כתב באחד משיריו, "הייתה, איך להגיד זאת, מידה: מקום קצת שולי, לא מדאיג במיוחד, ובלי הבטחה וזעקה וקריעה, מקום משומש, מקום כללי, היתולי, שאפשר לאכול בו טוב, וגם להתבדח". יש לומר שהזהירות הזאת לא הופכת את שירתו לפחות רלוונטית, להיפך, אם כי ייתכן שהיא פגעה במידה מסוימת באופנתיותה, שכן השירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות, אולי בעקבות ההוויה הישראלית בכללה, קידשה ערכים הפוכים לאלה של פנקס – העלתה על נס את הצדקנות הפוליטית ואימצה את גסות הרוח כעמדה ואת הכיעור כאידיאולוגיה.
האם ניגוד הערכים הזה הוא שגרם לפנקס להשתתק ב- 15 השנים האחרונות, וכמעט לא לפרסם שירים חדשים? אני לא יודע. אבל אין ספק שהשתיקה הזאת נשברה בספרו החדש בדרך מעוררת השתאות. הקול המשורר שקע וצלל איפשהו, וקול חדש צמח מתוכו – קול צלול ומהדהד של פרוזאיקון. 'אנטנות וחיישנים' הוא יצירת מופת מתעתעת שהסעירה אותי בשלוש דרכים שונות: קודם כל כשלעצמה: שנית כתחנה חדשה, רבת השראה, בביוגרפיה של פנקס כמשורר: ונוסף על כל זה כמסמך שמגלה רגישות חריפה למתח או לפתח (הגדולים יותר ממה שנדמה) שבין שירה לפרוזה.
זו אינה פרוזה מהסוג שאנחנו רגילים אליה, כלומר לא רומן, אלא מהסוג הכי בסיסי וקשה לכתיבה שיש: יומן עשוי פרגמנטים שמורכב מזכרונות, חלומות ומשלים כמו-פילוסופיים במסורת הנמשכת מאפלטון עד קפקא ובורחס, משהו שמזכיר אולי את 'ספר האלף בית' של דן צלקה, אם כי הולך בדרכים שונות בתכלית. הנושא הגדול של היומן הזה מוכר לנו היטב משירתו של פנקס – הזמן החולף והיחס הסבוך שהוא יוצר בין ממש והיעדר ממש, מציאות לא מפוענחת וחלום מתפוגג. ובכל זאת הכל שונה, אולי משום שהחזון הים תיכוני על צבעוניותו הלשונית פינה את מקומו למופתיות מסוג חדש, אפלה וקונקרטית יותר, שמעניקה לנו דיוקן עצמי בלתי נשכח של משורר מיוחד במינו בראשית העשור השמיני לחייו.
אנטנות וחיישנים // ישראל פנקס } אבן חושן } 71 עמודים
|
את פרפר החיים לא תצוד לעולם אנטנות וחיישנים, ישראל פנקס | |
 | |
| מאת ארז שוייצר | |
| |
| |
| אנטנות וחיישנים ישראל פנקס. הוצאת אבן חושן, 71 עמ', 75 שקלים. "איזה ערך יש כאן לעדות, כשקולות הטאם-טאם החלו נשמעים סביבי?" ("אנטנות וחיישנים", פרגמנט 6) אבל כשתופי המלחמה אינם הולמים ברקע, מה שומעים אז? ישראל פנקס מסתכל לאחור על חייו ומציע שתי תשובות, הנגזרות זו מזו. "ככל שאנו שוקעים לתוך האין אשר ממנו באנו... כבר אין סיכוי כמעט שמישהו ישמע את קולנו. מודעים לכך, ואף כי משהו בנו עדיין צועק, אנו בוחרים איפוא בשתיקה. דרך אחרת של האזנה היא זאת. החלל הנפער לפנינו מצמיח ללא הרף אנטנות וחיישנים" (פרגמנט 4). חלומות, הגיגים, שברי זיכרונות, קטעי סיפורים סוריאליסטיים, מכתמי זן, ציטטות, פרקי התבוננות, הערות על התרבות, רשמי מסע. ב-99 פרגמנטים קצרים וארוכים, ליריים ופרוזאיים, המשורר ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה ב-2005, מסכם את חייו. בעצם, הוא אינו מסכם את חייו, אלא מתבונן בצל המוות המוטל עליהם כעת, בראשית העשור השמיני לחייו. צל זה אינו מהלך עליו אימים. לעתים נדמה כי הוא דווקא משחרר בו מידה לא צפויה של הומור. "גזר דין מוות הוצא נגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי" (פרגמנט 2). ובכל מקרה, כל עוד אדם חי, אין הוא יכול להכיר באמת במותו. "אנטנות וחיישנים" הוא לפיכך ספר של חיים. הרבה סיגריות מופיעות בספר היפה הזה, הרבה עישון. כלומר, אין בו ניסיון לדחות את הקץ. "לפתע נחצו יריעות פתח הכניסה והיציאה ולאולם חדר אור מבחוץ" (פרגמנט 1). הדובר בפתח הקובץ מגלה כי בקרוב יהיה עליו לעזוב את מקום עבודתו, את בניין התיאטרון שלא יצא ממנו מעודו. מונה לו מחליף צעיר. בקרוב ייצא אל העיר, שאיש לא חזר ממנה לאחר גיל הפרישה. הוא מודאג, אך גם סקרן. מהו הנמשל בווריאציה זו על משל המערה האפלטוני? נדמה כי אין זה המוות דווקא, אין זו הירידה השייקספירית מן הבמה, אלא שנות הזקנה, השנים שבהן המוות נעשה נוכחות קרובה שאין להתעלם ממנה עוד. בכפייה או מתוך מאמץ מודע, האדם עשוי אז להשיל מעליו את הפרסונה שלו, את תפקידיו, פרסומיו, מעשיו, ולהתבונן בעצמו כפי שהוא. האם יוכל לשאת את המראה? מה ילמד ממנו? פנקס אינו נותן תשובות, אבל נהנה מן השאלות. "אנטנות וחיישנים" הוא ספר משועשע; אם לא ברובו, לפחות בחלקו. אבל יש גם צער, ויש תהיות. לעתים פנקס מבטא אותם באופן ישיר: "בועת סבון הפוקעת אחרי שבעים או שמונים שנה. לשם מה היה כל זה? כל מעשיך, כל זיכרונותיך, כל משבריך וגליך... יורדים בבת אחת לטמיון. לשם מה היה כל זה?" (פרגמנט 49). אך יותר נוגעים ללב דווקא התיאורים העקיפים: "חוזי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי... מסמכים ישנים של הורי מחוץ לארץ - לשם מה כל זה נשמר?" (פרגמנט 41). ומצד אחר, "שוב איני נאבק בעולם ואיני מנסה להוכיח את חפותי. כמו העלים החדשים, הירוקים, שדבר נשירתם טרם נודע להם" (פרגמנט 39). כמי שאינו מנסה עוד להוכיח דבר, פנקס כולל בספר זה לא מעט חלומות, סיפורים לא שלמים, רישומים אגביים, חסרי משמעות לכאורה, ואפילו ניסויים במדע בדיוני פיוטי. כל אלה משרים על הספר אווירה סוריאליסטית, אבל אינם מבקשים קריאה פסיכולוגיסטית, החידה אינה מבקשת להתפענח. זה סוד קסמה. או במלותיו של פנקס: "את הפרפר הזה, החיים, לא תצוד בעצם לעולם" (פרגמנט 88). אבל החיים הם גם זיכרונות, הורים שנפטרו ונכדים שיישארו. הפרגמנטים שבהם פנקס מתיר למציאות המוחשית לחדור לאווירת החלום ולהשתלט עליה אמנם נטולי מטאפורות ומשקל אליגורי, אבל הם מן היפים והנוגעים ללב בספר: הזיכרונות שהוא כותב באופן ישיר, תיאורי נעוריו ובני משפחתו, עלייתו לארץ ישראל, תל אביב ההיסטורית ושל ההווה, אפילו הערותיו על הקהילה הספרותית בעיר. אבל כיצד לקרוא קטע כזה? "בעל הבית השאיל לנו את מעון הקיץ שלו על שפת האגם, ליד יער עצי אשוח עמוק. כשאמרנו לעזוב, נזכרתי ששמו וכתובתו אינם ידועים לי. עם הילדים ציירנו שלט צבעוני גדול שתלינו במרכז בסלון: 'תודה לך, בעל הבית!'" (פרגמנט 12). האם זה רישום מסע של פנקס, או שמא פרגמנט תיאולוגי? תודעתו של פנקס ספוגה בתרבות המערב, בזהבה. האם היא שהעניקה לחייו את משמעותם? האם היא מקלה את הפרידה מהם? מקשה אותה? מכל מקום, טוב להיתקל בה שוב ושוב: "אם אני יוצא מכאן עם דבר מה ממשי, הרי זה עם ההכרה הזאת, ועם באך, עם מוצרט, עם בטהובן"; "ומנגד, השורה של מונטאלה, 'היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?'" (פרגמנטים 9, 10). וקפקא, שוב ושוב קפקא, נוכחות שאין להתעלם ממנה במשליו, בחלומותיו, בהגיגיו. אבל לא רק קפקא, גם צלקה. המבט הנלהב, הסקרנות שאינה יודעת שובע, אהבת ההיסטוריה, החוכמה, הגיאוגרפיה, המוסיקה, החברים, הנשים, המסעות. רוחו של דן צלקה שורה על הספר הזה כולו. אין זה מקרי שהפרגמנט האחרון בספר מוקדש לזכרו. והוא אולי הנפלא שבהם. חופשה בעיירה קידוניה שבכרתים: "באתי לכאן מתוך כוונה לשכוח הכל, לעזוב את הכל, להתכונן למותי". האומנם? בתום שלושה ימים רצופים של שינה בלתי מוסברת, קם פנקס ויוצא אל הרחוב. "צהריים אני אוכל במסעדת הדגים על החוף אצל קוסטה, ובערב אני מכין לעצמי כריכים וטועם איזה פרי. הימים דומים למחרוזת אלמוגים ארוכה וחומקים כלהקת דגיגים במים הצלולים. שום מחשבה אינה מעיקה עלי... איני חש צורך מיוחד בקרבת בני אדם, אם כי כאשר התהלכו כאן התיירים, קשרתי קשר מזדמן עם צעירה אנגלייה... עכשיו קרבים ימי החורף והים כבר רוגש. אני אוהב את שאונו". בתום שלושה ימים של שינה בלתי מוסברת, ישראל פנקס קם אל החיים, לא אל המוות. אחרי הכל, זהו פרגמנט מספר 99 לא 100, וגם לא 120. |
 | הדפס |
.jpg?BannerID=21 "ספרים במבצע")
|
