אנטנות וחיישנים

פותחים ספר
ישראל פנקס | הארץ 24/12/2008

בימים אלה רואה אור בהוצאת אבן חושן "אנטנות וחיישנים", ספרו השמיני של ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה ב-2005. הספר כולל 99 פרגמנטים, המשלבים בין פרוזה לשירה. פנקס רואה בכתיבה הפרגמנטרית "המשך ישיר של הכתיבה השירית שלי". אלה שלושת הפרגמנטים הפותחים את הספר:

1.

פתע נחצו יריעות פתח הכניסה והיציאה ולאולם חדר אור מבחוץ, ולו אך לשנייה. כך יכולתי לדעת שקיים איזה חוץ, שיש, כמו שסיפרו, הוויה אחרת מעבר לכותלי התיאטרון, אמרו זאת מציאות, אבל בעיני היא נותרה איכשהו עלומה, או זכתה לנוכחות קלושה בחלומותי בלבד. הבמה החשוכה, השחקנים, התפאורות, התלבושות והאביזרים, וכמובן אולם התיאטרון, הקהל בכיסאות והסדרנים, היו המציאות שלי, כל עולמי והווייתי, וכל כך הייתי שקוע בהם (הייתי ממונה אז על אפקט הקול בהצגות וכן על תזמון שינוע התפאורה), עד שבתום המשמרת הייתי צונח עייף ותכף נרדם.

ברבות השנים התחתנתי בתיאטרון, נולדו לי שני בנים, שהיו לשחקנים, ולי שלושה נכדים. הנעשה מחוץ לכותלי התיאטרון נעלם לגמרי מידיעתי. נודע לי, אמנם, כי מאחורי העיר שבה הייתי תושב, עיר התיאטרון, משתרע חלל עצום ובלתי נחקר, אבל הוא הצטייר בדמיוני כדבר-מה שמעבר להשגתי ועם הזמן גם חדל להעסיק אותי. את כל חיי נתתי בתיאטרון. נשמתי את האוויר הדחוס בו, את ריח הריפוד הכבד של המושבים באולם ואת אבק המסכים, תיבות התלבושות והאביזרים, וזה של קרשי הבמה. כך מלאו לי שבעים שנה. מונה לי מחליף צעיר, נעשיתי מיותר. שמעתי אומרים כי בקרוב יהיה עלי לעזוב את התיאטרון. מובן שזה הדאיג אותי. כיצד נראית שם העיר, מה מאחוריה ואיך אנהל בה מעתה את חיי? רבים עזבו כך לאחר שהגיעו לגיל הפרישה ומאז לא שמענו עליהם דבר.

2.
גזר-דין מוות הוצא נגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי. בעירנו אין בתי-כלא כאותם שקראנו עליהם בספרים. במקרים יוצאים מן הכלל, כאלה שיש בהם סכנה לציבור, נשלחים הנידונים לבתי-מחסה מיוחדים שיועדו לכך. חרף גזר-הדין הקשה, נראה כי אין זה המקרה שלי. נאמר לי שגם אם אעזוב את העיר, או אפילו אסע אל מחוץ לארץ, ישיג אותי גזר-הדין בכל מקרה. והיה בכך משום היגיון, לנוכח העובדה שהרשויות שלנו כול-יכולות הן. לא נמסר לי על מועד לביצוע גזר-הדין, אבל הובהר לי היטב כי מעתה יכול הדבר להתרחש בכל עת, אפילו ללא התראה.

אני מוסיף לחיות את חיי כמקודם, איני נוקט שום אמצעים ואיני עסוק בהכנות. וכי אילו הכנות יכול לעשות אדם שגזר-דין מוות הוצא נגדו? אני מבקר בקביעות אצל רופא המשפחה ואצל רופא השיניים, נוטל תרופות שרושמים לי והולך ברצון לבדיקות. אני מרבה לעשן, מרבה לישון, קורא הרבה, ספרי היסטוריה בעיקר, משוחח בטלפון, יושב בבתי-הקפה היפים של עירנו ועונה על מכתבי ידידים. מחלון הדירה שלנו אני רואה בכל יום את הים.

3.
כמה העיר שלנו יפה! כלומר, לא יפה ממש כמו פריס או כמו סן-פרנסיסקו, אבל יפה כרעיה אהובה, שפריס, או סן-פרנסיסקו לא תצלחנה להתחרות בה לעולם. היא לבנה, יש בה שדרות ארוכות עם עצים ירוקים וספסלים לנוח בהם, והכחול של הים, המשתנה בכל פעם, מציץ לעיתים מן הרווחים שבין הבתים. בבוקר של סוף אוקטובר, למשל, ואחרי הגשמים הראשונים, היא יפה שבעתיים. היום טיילתי ברובע שלי ופגשתי מכרים שלא ראיתי זמן רב, ששמחו איתי ושמחתי אני בהם. אחד מהם סיפר כי ביקר לאחרונה בסין והשביע אותי לנסוע לשם ויהי מה. האזנתי לו בתשומת לב, אך כשנפרדנו חשבתי ששום עניין אין לי בסין, וכי העיר שבה אני חי טובה מכל מסע לארצות ולערים שטרם הכרתי. אילו מכרים אפגוש בסין? עם מי אשוחח שם, באיזו לשון, ומי יספר לי סיפורים מרתקים כל כך על סין הרחוקה? סין נמצאת בדיוק במקום שאתה נטוע בו הכי עמוק, המקום שאין לעקור אותך ממנו.

חיים מהירים

ישראל פנקס חוזר אחרי שתיקה ממושכת עם יצירת מופת מעוררת השתאות

 אלי הירש  קורא שירה | 26.12.2008 | ידיעות אחרונות, 7 לילות

לכבוד ספרו החדש של ישראל פנקס, 'אנטנות וחיישנים', שכבש אותי מיד, שבתי ודפדפתי בכרך המכנס את שירתו, 'בים העתיק שלנו', וגיליתי ששיריו, שכמעט תמיד היכו אותי בתדהמת יופי כשקראתי אותם לראשונה, לא רק שומרים על יופיים אלא אף מצטללים ומעמיקים בחלוף השנים. ההסתייגויות המודעות-למחצה שאולי היו לי בעבר – רתיעה מפני משהו שנראה כהתייפייפות, או איזה פער בין חוויית החיים שלו ושלי (פנקס מדגיש מאוד את החילופיות של חיי אדם, והטון שלו בהקשר זה הוא לעיתים אלגי, כמעט נוסטלגי) – התפוגגו כמו אופנה חולפת, ונותרה רק הנחמה הגדולה שבשירה גדולה.

שיריו של פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, נעו תמיד בין הממשי והלא ממשי, בין מה שהיה או נדמה שהיה והעובדה שהוא איננו אולי לא היה מעולם, רק נחלם או נהזה. כרבים מבני דורו הוא מהגר – הוא נולד ב- 1935 בבולגריה ועלה ארצה ב- 1944 – וקשה להתעלם מהקשר בין חוויית החיים הבסיסית הזאת לבין עניינו בחולף ובכוח המילים לבורא אותו מחדש. את הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שאבד ומה שתפס את מקומו, בין ילדות ובגרות, בין אירופה והבלקן והמזרח התיכון, ניסתה שירתו להמתיק באמצעות בריאתו של מרחב היסטורי ותרבותי אלטרנטיבי, ים תיכוני, שאפשר אולי לכנותו אירופי-דרומי, רווי בזיכרונות הלניסטיים, רנסנסייםונציאניים, עותומאניים. המפגש הפורה בין המרחב המפונטז-למחצה הזה לבין העברית של פנקס – הישראלית כל כך למרות משיכתה אל הזר והנשכח – הוא שהוליד את יופייה יוצא הדופן של שירתו.

ועוד יתרון יש לפנקס: כרבים ממשוררי 'דור המדינה' הוא ידע לשמור על איזון בין היבטיה האישיים של שירתו לבין השלכותיה הרחבות, התרבותיות. החזון הים-תיכוני התעצב אצלו בעיקר כמשהו פרטי מאוד, אינטימי, משפחתי, שיש בו לצד אינטנסיביות רגשית גם ספקות רבים, ולא כתכנית פוליטית. "איטליה", הוא כתב באחד משיריו, "הייתה, איך להגיד זאת, מידה: מקום קצת שולי, לא מדאיג במיוחד, ובלי הבטחה וזעקה וקריעה, מקום משומש, מקום כללי, היתולי, שאפשר לאכול בו טוב, וגם להתבדח". יש לומר שהזהירות הזאת לא הופכת את שירתו לפחות רלוונטית, להיפך, אם כי ייתכן שהיא פגעה במידה מסוימת באופנתיותה, שכן השירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות, אולי בעקבות ההוויה הישראלית בכללה, קידשה ערכים הפוכים לאלה של פנקס – העלתה על נס את הצדקנות הפוליטית ואימצה את גסות הרוח כעמדה ואת הכיעור כאידיאולוגיה.

האם ניגוד הערכים הזה הוא שגרם לפנקס להשתתק ב- 15 השנים האחרונות, וכמעט לא לפרסם שירים חדשים? אני לא יודע. אבל אין ספק שהשתיקה הזאת נשברה בספרו החדש בדרך מעוררת השתאות. הקול המשורר שקע וצלל איפשהו, וקול חדש צמח מתוכו – קול צלול ומהדהד של פרוזאיקון. 'אנטנות וחיישנים' הוא יצירת מופת מתעתעת שהסעירה אותי בשלוש דרכים שונות: קודם כל כשלעצמה: שנית כתחנה חדשה, רבת השראה, בביוגרפיה של פנקס כמשורר: ונוסף על כל זה כמסמך שמגלה רגישות חריפה למתח או לפתח (הגדולים יותר ממה שנדמה) שבין שירה לפרוזה.

זו אינה פרוזה מהסוג שאנחנו רגילים אליה, כלומר לא רומן, אלא מהסוג הכי בסיסי וקשה לכתיבה שיש: יומן עשוי פרגמנטים שמורכב מזכרונות, חלומות ומשלים כמו-פילוסופיים במסורת הנמשכת מאפלטון עד קפקא ובורחס, משהו שמזכיר אולי את 'ספר האלף בית' של דן צלקה, אם כי הולך בדרכים שונות בתכלית. הנושא הגדול של היומן הזה מוכר לנו היטב משירתו של פנקס – הזמן החולף והיחס הסבוך שהוא יוצר בין ממש והיעדר ממש, מציאות לא מפוענחת וחלום מתפוגג. ובכל זאת הכל שונה, אולי משום שהחזון הים תיכוני על צבעוניותו הלשונית פינה את מקומו למופתיות מסוג חדש, אפלה וקונקרטית יותר, שמעניקה לנו דיוקן עצמי בלתי נשכח של משורר מיוחד במינו בראשית העשור השמיני לחייו.