כאילו יום אהבה אחרון

ארתור הוא רווק מזדקן שתלותו במרטין אמו,שאינה מכבדת את אישיותו והקנאה החולנית שהוא מקנא לה,בולמת את מהלך חייו.

ארתור עובר את חייו כשענן כבד של אי שביעות רצון מעצמו ומן הסובבים אותו משתרך אחריו,מעיק עליו והוא לא מסוגל להשתחרר ממנו ולמצוא ספוק או נחמה בחייו.

האירועים,האנשים והמפגשים של ילדותו, ההסתה שמסיתה אותו אמו נגד אביו-כל אלה אינם נותנים לו מנוח והוא מתעד אותם,על פי מצוות אמו במחברותיו.

על רקע החיים הקשים בתל-אביב של שנות החמישים והשישים כמו עמידה בתור לקנית  שברי קרח בקיץ ונפט במשורה בחודשי החורף ,חייה של מרטין עם יואל בעלה הופכים לסיוט.

במפגש מקרי בחנות נעליים עם הסופר והדרמטורג מכס ברוד,

עושה מרטין מהפך בחייה ומקבלת על עצמה לשמש ככתבת מקומית של עתון גרמני.השינויים בחייה ובמיוחד המאהב שלקחה ,שוברים את רוחו של ארתור ואת הקוד על פיו חי כל חייו.

יואל בעלה מחפש אף הוא דרך מילוט מעבודתו כנהג משאית ישנה המחלקת קמח ברחבי הארץ ומגיע לארצות הברית.באמצעות עבודה מאומצת ולימוד עצמאי נמרץ ובסיוע חסר פשרות של אליזבט עובדת בכירה של המכון המתאהבת בו,הוא מצליח לעשות את הלא יאומן ולהסתפח לצוותים המובילים של המכון אליו התקבל כאיש תחזוקה.

על אף הצלחתו בארה"ב ואהבתה של אליזבט אליו,הוא חוזר חזרה לישראל כי אינו יכול לחיות את חייו רחוק מאהבתו למרטין . גם געגועיו לבנו ארתור הנוהג בו בריחוק ,מייסרים אותו.

עם שובו ועל רקע קשייו בהשגת עבודה הוא מוכה בשוגג על ידי מאהבה של מרטין,מאבד את הכרתו ולמעשה הופך לצמח עד ליום מותו.

הכל משתנה עם מותה של מרטין והסוד המתגלה לארתור ביומניה הנחשפים בפניו.

דניאל כהן-שגיא הוא יליד עפולה.

סיים בהצטיינות את בית הספר הגבוה לתקשורת ועיתונאות שבאונברסיטת מינכן ושימש משך שנים כעורך,מפיק ומגיש תוכניות רדיו.בשנות השבעים היה כתב של עתון גרמני, ערך עתון נשים גדול,לקח חלק בהקמת רשת מקומונים ובמשך השנים כתב רשימות בעתונות הישראלית בנושאים חברתיים וספרותיים.

שנים לאחר מכן בשהותו בארה"ב ,פיתח קריירה חדשה לאחר לימודים והשתלמויות  במכוני העל האמריקאים לחשיבה וארגון אסטרטגיים.

בסוף שנות השבעים  של המאה  הקודמת פרסם בהוצאת ספריית פועלים ספר שירים בשם "איש ציפה בפנים שאזלו" ובשנות השמונים פרסם שני רומנים.הראשון שבהם "מר פריפקה" הופיע בהוצאת כתר והשני "מותו של בנימין" הופיע בהוצאת זמורה ביתן.ספר השירים  תורגם לגרמנית והופיע  שם בשם "אחת עשרה בלילה אני כותב לך" .הספרים זכו לביקורות אוהדות.

לאן נעלם ארתור?

"לאחר ארבעים ושבע שנות חיים, לפתע פתאום אבדו עקבותיו של ארתור. נעלם האיש כאילו בלע אותו הים". קטע מתוך הרומן "כאילו יום אהבה אחרון", מאת דניאל כהן-שגיא
Ynet   | עמיחי שלו 5.1.2009

דניאלכהן-שגיא הוא סופר, איש רדיו ועיתונאי לשעבר, העוסק זה שנים במסגרות חשיבהאסטרטגית בארץ ובארה"ב. עד היום פרסם 3 ספרים: "מר פריפקה" (1980), "מותושל בנימין" (1984) וספר השירים "איש ציפה בפנים" (1976). הרומן החדש שלו, "כאילו יום אהבה אחרון" יוצא לאור בהוצאת אבן חושן

לאחר ארבעים ושבע שנות חיים, לפתע פתאום אבדו עקבותיו של ארתור. נעלםהאיש כאילו בלע אותו הים. רק פרחי הגרניום האדומים, שהתעקש לגדלם על אדןהחלון דווקא בימי חורף אפורים, הזדחלו בעקשנות מדהימה על אף יובש הקיץ מןהאדנית האפורה לעבר תריסי העץ הסדוקים המוגפים למחצה.

לילה קודם חלט בכוס מים רותחים כמה מן העלים והניח כרטייה על עיניו הדלוקות, כי שמע ממאן-דהו שהם משמשים מזור לעינים שׂרופות.

השטיחון החום עם שוליו הצהובים והמרוטים נותר לא שמיש על מפתן דלתדירתו שבקומה השנייה בבית דירות ישן בן ארבע קומות. השטיחון המרופט הזכירלמי מבאי הבית, העולים והיורדים בחדר המדרגות הצר, זיכרון קלוש מן האישרחב הכתפיים שרכש את הדירה כמה שנים קודם לכן במחיר כל חסכונותיו.

אבל ריח סמיך, מוזר ודוחה, שהזכיר ערימת קליפות של עצי אקליפטוס ועיסתתמרים וגויאבות – והיו שטענו שהריחו ריח של כבד קצוץ שאיבד מטריותו – נישאבאוויר חדר המדרגות חסר החלונות. הריח הגיע מדירתו של ארתור עוד ימים רביםלאחר היעלמו.

לא היתה כל סיבה שלא להאמין כי הריח היה ריח גופו של ארתור, כי בכלימיו הבוגרים נגעל מריח עצמו וניסה להסירו, לשנותו ולמחוק אותו – ונכשל.

רווק מושבע היה, וניתן היה לומר בוודאות שבגילו כבר לא מתחתנים. עיקש, טרחן שמטריח את הבריות שלא לצורך, אך לאו דווקא חצוף, לא דחפן. איטיבתנועותיו, בעל משמעת עצמית, שצניעותו מלמדת עד כמה היה חסר ישע.

אבל היו גם אלה שאמרו עליו שהוא לא עוד סתם אחד. אולי ארשת פניוהטהורה, בעלת לסת חזקה שניסתה להסתיר גרגרת גדולה ועוררה אמון כלפי חוץ, עם מנוד-ראש קבוע כאומר הן לכל משפט שנאמר לו; אולי נטייתו לחלום בהקיץוההיסוס בטרם כל החלטה, ולוּ הקטנה ביותר שקיבל בחייו; וגם הקו הדק בקדמתמצחו, מין צלקת חרוטה עמוק, עדות למכה שקיבל בגיל אחד-עשר חודשים כשנפלממיטתו – כל אלה מעידים על עיקשות, מן הסתם, וללא ספק על אישיות נחושה, בוודאי לא מתחסדת כמרבית מחבריו לעבודה, הנלהבים לכל שביב בדיחה תפלה שלהממונים עליהם.

הוא נהג לנפנף ממנו והלאה כל ניסיון מצד מכריו לגוון או לשנות את שיגרתחייו הבנאליים. אולי בגלל השוּמוֹת שנדבקו ונדחקו לו בחייו, אלה שלא הצליחלהתגבר עליהן ואלה שעשו בו שַמות מבלי שחש בכך, וכאשר לבסוף נוכח בהשפעתןעליו, היה כבר מאוחר. מסלול חייו זה שנים היה תָחום במסגרות קבועות שלאהרשה לעצמו להשתחרר מהן. דוגמה לכך היתה יציאתו מדי בוקר בדייקנות שלשניות, בשבע ושלושים, לעבודה פקידותית שיגרתית של תשע שעות במשרדי חברהלהפצת ספרים ושבועונים, וישיבתו העקבית והקשוחה בקומה השנייה בבניין אפורוישן בן ארבע קומות, ליד שולחן עץ מלבני, מול האנגר מפח צבוע בחוּם ולבןשהיה סגור כל שעות היום.

בהאנגר הזה היה נועץ את מבטו מדי פעם בפעם, כאילו ראה אותו מחדש. מבטיובאותו האנגר רב-ממדים הלכו וכבדו עם השנים, ככל שהתארכו שעותיו באותו חדראפור והצניחו את אישוני עיניו עד להתעלמות גמורה מעבודתו. את הרהוריו שאבבאותן שעות מחללים ארוכים של תהייה, עולם הזיות ודימויים שאהב להתרפקעליהם, למצוא בהם איזה שביב אושר שחסַר לו, הוויה יומיומית של סיפוק, להבין את הייאוש שעלה בשל הכורח הקיומי שלו לסובב, למַספֵּר ולבדוק קלסריםשמנים ומאובקים עם מספרים ונתונים של כוח אדם.

את ארוחת הערב שלו נהג לאכול מול טלוויזיה פתוחה וחסרת קול. למעשה, זוהיתה הארוחה היחידה שאכל בצורה מסודרת, והיא כּללה שמונה פרוסות לחם עםגבינה וכוס יוגורט ועגבנייה חתוכה לארבע, הרבה זיתים ירוקים וכוס חלב חםעם חצי כפית קקאו.

כובד מעושה היה באיש, שגם אם לא הבחינו בו מייד ליווה אותו כמו צל, מתנדנד אבל קבוע.

ארתור היה כבר איש מבוגר; כלומר, איש שעמד לסיים את חמשת העשורים בחייושהוכיחו לאלה שהִרבו לבקרו, שהאיש אינו נצלן או אנוכי או עגבן בלתי נלאה, אלא בעל נשמה שמסתוריה עמוקים, מעוקלים עד כדי כך שירא היה להתמודד עימם.

עוד כילד, ולאחר מכן כבוגר, בגלל זיכרון יוצא דופן שניחן בו, ואולי סתםבשל גחמה כלשהי, נהג למלא בכתב מחברות של שמונים עמודים לאחר שיחותאקראיות שקיים עם אנשים שונים מן הסביבה שבה גר.

במהלך השיחה נהג להוציא מכיסו סמרטוט קטן ואפור, ולהקשיב קשב רב לאותואדם בעודו מלטף את אניצי הסמרטוט על שפתיו ומעביר אותם מצד לצד. הערותזדוניות על חשבונו או על חשבון הסמרטוט, שאותו כּינה נָָנָה, הגיחוכים, מנוד הראש, הלעג והצחוקים שספג בשל כך בבית הספר, הבקשות, ההבטחות אוההפצרות של מרטין שיַרפּה מן הדבר המאוס הזה – כל אלה לא שינו את נוהגו. לבסוף התרגלו כולם למראה הילד שבמשך כל היום מלטף את שפתיו בסמרטוט אפור, שחס-ושלום אסור היה לכבסו.

מרטין, שממילא היתה אישה מתוחה וזקוקה לרוגע, מצאה בעצמה עם חלוף השניםפחות ופחות סבלנות להתעסק עם ארתור. לפיכך, כבר מאז ימי ילדותו ניווטה אתחייו לאפיק של תיעוד, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בחייו. לכן נטה ארתורלחשוב שכל מה ששמע מפי בני גילו או מבוגרים ממנו, יש לו משמעות שמי יודעאיזו תועלת תצמח לו ממנו אם יתעד ויבהיר בכך איזה מובן נסתר בחייו. גםהתקפי העילפון של מרטין – התקפים שנמשכו כהרף עין והחרידו את ארתורבילדותו, כשחשב, למראה חיוורונה או למגעה הקר, שהיא מתה – שיכנעו אותולשמוע בקולה.

"תקשיב לכולם, אל תוותר, תתמיד בזה ותאזין לכל מה שהאידיוטים סביבאומרים לך. יש משהו בדברים שהם אומרים, שאולי יום אחד תזדקק לו. עם הזמן, שום דבר ממה שהם אומרים כבר לא יפתיע אותך; אתה תהיה חסין. אני בטוחה שזהיעזור לך להיות גם בן אדם שעומד על דעתו. כל מה שאנשים יגידו לך נובע מןהסבל שלהם, ולכן תחזור ותעיין בדברים שהם אמרו גם לאחר שנים, ותברר אם איןבהם סתירות".

"אם תמצא בהם סתירות שהן ההתחלה של שקרים קטנים, ואינך יכול לסלק אתהסתירות האלה ואינך יכול לחיות עם השקרים האלה, השתדל להחליט אֵילו מןהדברים שכתבת ושמעת מאחרים חיוניים לחייך, איזה מהם תשמור ואיזה תסלק מןהזיכרון, ואז תהיה רגוע יותר כלפי העולם שאתה חי בו, כי אני חוששת שאתה לאיציב. לכן, ככל שתשמע, תכתוב ותלמד מסיפוריהם מה שצפוי, כך תשרוד טוביותר. אתה תראה שאחד סובל בגופו, ואחֵר – מן העולם שמחוצה לו, מפחד ממחלותוממגיפות שיבואו וממלחמות שיהיו. ואז הוא רב עם שכניו ועם ידידיו, וגםעושה לאשתו את המוות." כך נאמה מרטין באוזניו.

בהזדמנות אחרת, כמה שנים מאוחר יותר, כמו צפתה את העתיד כשאמרה לו:

"בגלל שאתה מתקשה לחשוב בהיגיון, חשוּב שתצליח לתת מובן כלשהו לעולםשלך; אחרת יהיה לך קשה, ואפילו קשה מאוד, ותסבך את עצמך בדברים מיותרים. אל תחרוג מן הניסיון שלך, כי אתה עלול להיקלע לסתירות, ולמה לך את זה. גםכך החיים אינם פשוטים, ולכן כדאי שמלבד היומן הזה שתכתוב, תקרא את פילוןהאלכסנדרוני ואת הרמב"ם ואת ר' יוסף אלבו – זה מה שאבא שלי ביקש ממני ולאעשיתי, ותראה לאן הגעתי."

בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים, ארתור לא שמע בקולה. הוא קרא רקדברים שהיה בהם הכרח. הוא ניסח משפטים של אחרים, חווה תגובות ומראות ורשםאותם במחברותיו, אך את כל מה שידע חווה מעצמו, מרחשי ליבו שלו, וזכרמדבריה של מרטין בעיקר סיפורי מעשיות וקטעי דברים שנהגה לספר לו או לקרואלפניו. קרה לו לעיתים קרובות ששוחח עם אנשים ולפתע, מבלי משים, בעודו מביטבהם, לא חש שתשומת ליבו פחתה בצורה משמעותית, ומה שנותר מהקשבתו לא היהיותר מעיניו המזוגגות והקשבה למחשבותיו שנסקו למקום אחר. על המכשול הזה לאהצליח להתגבר, וכל מה שכתב במחברותיו היה בחלקו הגדול התייחסותו שלולעצמו. אפילו דבריהם של אחרים שהביא – לפחות מחציתם היו מהרהורי ליבו.

בהתמדה מילא עשר מחברות של שמונים עמודים כל אחת, בשורות ארוכות של כתביד גס, גדול, לא נקי במיוחד, שמחיקות רבות הופיעו בו. מדי פעם, לאחר שהיומסיימים את ארוחת הערב, נהג לשבת עם מרטי על הראשונה מבין המחברות ולקרואלה מבחר קטעים ממה שכתב:

"רותי שאלה אותי אם לבּנים יש מחזור כמו לבּנות. ביקשתי מצביקה שישאלאת אחיו, המבוגר ממנו בחמש שנים. אחיו אמר שלבּנים יש גם כן משהו שיוצא, אבל זה לא מחזור...

"אבי ארליך, השכן שלנו מהקומה השנייה, חטף מכות מאבא שלו כי הציץבאחותו המתקלחת דרך חור המנעול. הוא הרביץ לו עם חגורה מעור, ושמענו אותומיילל וגם צוחק צחוק מוזר, ואבא שלו צעק אחרי כל מכה: 'זה עוד לא מספיקלך? חתיכת דרֶעק!' ואחר כך, עם תחת נפוח ממכות, הם הלכו לבית כנסת 'תפארתצבי' ואבי ארליך ביקש סליחה מסבא שלו שהגרמנים ירו לו כדור בראש בסמוךלגדר מחנה בירקנאו. הם הכניסו לפה של סבא שלו תפוח אדמה לא מבושל, הכריחואותו לעמוד כל הלילה בקור אימים של חורף פולני ללא תנועה מול אחד ממגדליהשמירה, והזהירו אותו שתנועה אחת שלו והוא יקבל כדור במצח..."

בעיסה הזאת, בפסולת הצללים הרחוקים ובאלה שבאו לו זה מקרוב דישדש ארתורכל חייו – במודע או שלא במודע, באישון לילה, גם בחלום – והם שימשו אותוכגפרורים שרופים בחייו.

הגברת ליזה רוזנצווייג, שהיתה לבורנטית בסניף קופת חולים זמנהוף, היתהמן היחידות שנותרו בחיים מבין שכנותיה של מרטין, אמו של ארתור, שהלכהלעולמה שנה לפני שנעלם. ליזה היתה אישה בודדה, מעט כפופה, פנים נבולות, שקועות בקדרות. רק העיניים, חומות גדולות וחזקות, נותרו מן האישה שנראההיה כי לפני הרבה שנים היתה אישה ערנית, סקרנית ומושכת. היא שיתפה פעולהבחביבות, ללא שמץ של היסוס, ונאותה ללא כל שהייה לדבר בגילוי לב:

"לנו לא היו ילדים. מכאן התחיל הכול. בעלי המנוח היו לו בעיות ואניויתרתי. ומה יכולתי לעשות, לעזוב אותו? אני עד היום לא מבינה את עצמי, ככהלעבור את החיים עם אחד שכל מה שהיה חשוב לו זה לאכול בארוחת הצהריים שלולפחות שבע נקניקיות עם כמויות של חרדל וכרוב חמוץ, ללא חתיכת לחם אחת, במקום ארוחת צהריים נורמלית, ושוב אותו דבר בחמש אחר הצהריים במקום ארוחתערב מסודרת, וכל היום להתרגז בגלל בן גוריון ובגין והערבים והיהודים שלאמבינים כלום, והלחץ דם שלו שגם הרג אותו בסוף, ככה אני חושבת. הא, טוב, תשמע, הבן של מרטין תמיד ידע לומר שלום ותודה רבה, דבר כזה לא רואים ולאשומעים אצלנו. היית צריך לראות איזה עדינות, איזה אדיבות".

"כאשר נכנס אלינו לדירה דיבר בזהירות רבה, כאילו חשש שמקשיבים לו. הואשבר את דלת השירותים שלנו והוציא את בעלי, שקיבל שם שבץ ונפטר על המקום. היתה לו תספורת קצרה של חיילים או שבויים שהתמיד

איתה הרבה שנים, לעומת החברים שלו שהלכו עם בלוריות נפוחות ומבריקות מברילנטין. לפעמים במקום ללכת לתיכון הוא שהה אצלי, ואמא שלו התפלאה למה הבן שלה לארעב לאחר שמונה שעות בבית הספר. את ארוחת הצהריים הוא קיבל אצלי. כל פעםשהיה לו לא טוב עם עצמו, ככה עם עיניים עגוּמות ופרצוף נפוח מאוויר רע, הוא היה מצלצל אצלי בדלת. הכול בא לו קשה. אפילו לדבר דיבר בכוח, הדגישמילים שלא לצורך, וקימט את גבותיו בעווית של רוגז ותסכול כואב כשנתקלבמילה שקשה היה לו לבטא אותה."

"כאילו יום אהבה אחרון" הוא רומן מלא כאב

אריק גלסנר | 22/05/09

"לאחר ארבעים ושבע שנות חיים, לפתע פתאום אבדו עקבותיו של ארתור". כך נפתח הרומן המר והמוזר (במובן הלא שלילי של המילה) הזה. הפתיחה היא הסוף. הרומן עצמו מספר ברטרוספקטיבה את קורותיו של ארתור, רווק תל אביבי אפרורי למראה שעובד ב"עבודה פקידותית שגרתית של תשע שעות במשרדי חברה להפצת ספרים ושבועונים", עד היעלמו, ואת תולדות משפחתו.

משפחת ארנהיים היא משפחה אומללה. ארתור הוא ילד וגבר מופנם ותמהוני, שנוהג לתעד את חייו במחברות דהויות, אך מאחורי חזותו, הדהויה אף היא, יוקדים תשוקה, כעס, השפלה, קנאה ואלימות, והאלימות תתפרץ במהלך הספר ותוצאותיה יהיו חמורות. האם, מרטין, אישה יפה, בעלת נטיות רוחניות מעודנות, שתעבוד לימים ככתבת בשביל העיתונות הגרמנית, עלתה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, בה איבדה את אביה הנערץ, והיא מצאה לו תחליף בדמותו של מקס ברוד (הדמות האמיתית), ידידו של קפקא שמצא מקלט בתל אביב. האב, יואל, הוא גבר קשה ולא משכיל, בעל נטיות קרימינליות שנובעות משאפתנות ממררת חיים ומרצון לזכות בהערכה הסביבה. נישואיהם הם נישואים ללא אהבה.

החיים במחנה הפליטים, שהייתה תל אביב בשנות ה-50 וה-60, מתוארים כאן בכישרון נאה, בחיות ובטון עצמאי ובוטח, למרות הנושא הלא חדשני במיוחד. אלה חיים לחוצים, צפופים, קלאוסטרופוביים, מחניקים. חיים של מהגרים שכרתו מהם את שורשיהם והם נאחזים באוויר, נאבקים ללא הצלחה למצוא את אושרם ונאבקים זה בזה, עולים זה על גב זה לשאוף מעט חמצן ויורדים זה לחייו של זה.

כאב שורף אצור בין דפי "כאילו יום אהבה אחרון". רגשות קשים ומביכים דופקים בעורקיו. זו סגולתו החשובה. צרחות הכאב של הדמויות ברומן מותמרות בכתיבה ספרותית טובה ומגיעות לקורא כמוזיקה מזככת לעתים. הנה, לדוגמה, משפט מאחד הרגעים המיוסרים, שבו ארתור מתעמת עם אמו בדיאלוג ארסי, דלקתי, בוטה ובעל עוצמה: "את השתנית מאז שהאדון מהרדיו הגרמני הרים לך את השמלה... ' כן, בטח' מלמל ארתור, 'הוא (מקס ברוד, א"ג) רצה לשכב איתך ולא העז, המסכן'". מבחינה קלינית ארתור מקנא לאמו קנאה חולנית. מבחינה ספרותית זה מעניין.

מדינה של חפיפניקים

הרומן מסופר בצורה מקורית, אם כי מעט שרירותית. בדומה, למשל, ל"האזרח קיין", חייה של המשפחה נמסרים לנו (בחלקם, ולכן התחושה השרירותית) על ידי דמויות שפגשו את המשפחה בשלבים שונים ומדברים עליה בסגנון "חברים מספרים על".

חלקים אחרים הם ציטוטים ממכתביו ומחברותיו של ארתור. יכולת הדיוק של דניאל כהן-שגיא מוסיפה לחריפות של הרומן. כך, למשל, מתאר את יואל מנהל מוסד אמריקאי לייעוץ עסקי שיואל עובד בו כאיש תחזוקה: "הגיע בן אדם בגילי בערך, כבן ארבעים ושלוש, בעל פנים חזקות, נראה הגון, הזכיר במראה פניו את גרי קופר, עשה רושם של אדם אינטליגנטי שחשוב לו להצליח. היה בו משהו חבוי, לטנטי, לחות קבועה שנדדה בעיניו, שעוררה בי חששות".

עניין אחד, טכני כביכול אבל מהותי, מעיב על היצירה הזו והוא היעדרה של עריכה לשונית מספקת. יש בספר פה ושם טעויות כתיב.