"שולפת את הגלגלים כדי לעקוף הוא הספר הארבעים ושנייים

בסדרת ספרי השירה "פיטדה", אבן מאבני החושן.

הספר נדפס אופסט בגופן "דרוגולין"

על נייר קרם נטול עץ

90 גרם

---

מתכתבת עם אליס מארץ הפלאות

היא רוקדת אבל גם משוררת, שולטת בשפת המחול כמו גם ברזי השפה הפואטית. ספרה של תמי כץ לוריא "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" רואה בימים אלה אור, והיא מספרת על מעברים משפה לשפה, על מקורות השראה ועל הפחד מקיצה של קריירת המחול

ספרה הרביעי של תמי כץ לוריא "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" יצא זה עתה בהוצאת "אבן חושן", בתמיכת מפעל הפיס - המועצה לתרבות, וקרן עמו''ס. כץ לוריא היא משוררת, רקדנית, מורה למחול, וכוריאוגרפית. ספר שיריה הראשון "מרחק הנגיעות" ראה אור בשנת 1989 בהוצאת ספרית הפועלים.

כץ לוריא רקדה בלהקות "בת-שבע 2", "קול ודממה" ויצירותיה ככוריאוגרפית הופיעו בפסטיבלים שונים. חוץ מעיסוקה במחול, למדה כץ לוריא לתואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, ולתואר שני בחינוך למחול באוניברסיטת לידס, אנגליה.

מה היה הספר הראשון שקראת?
קשה לי להיזכר בדיוק בספר הראשון שקראתי בילדותי, אך הספר הזכור לי ביותר מן הילדות הוא "אליס בארץ הפלאות". עולם הדימויים העשיר, ומגוון העולמות בכלל, הקיימים בו, היה מרתק בעיני, כבר כילדה. ההזדמנות שהייתה לאליס לחוות ממדים שונים, גם של גוף וגם של נפש, להיכנס לעולמות שונים, ולהיפגש עם דמויות שונות ואקסצנטריות, הקסימה אותי.

הייתי מדמיינת גם את עצמי מגיעה לעולמות כאלה. הסיפור הזה מלווה אותי כל החיים, וכל פעם נוספים לו פירושים והקבלות. לפני שבע שנים יצרתי ריקוד בהשראת שיר שעסק בהשתקפות דמותה של אליס, "בדיוק כשעליסה מתרוממת", והופעתי איתו, על במות מחול רבות ובפסטיבלים. גם בספרי החדש, "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" אליס מופיעה, נלקחת בעיקר לתוך חיי, מתכתבת איתם, ומתורגמת לתוכם:

בְּדִיּוּק כְּשֶׁאָלִיס מִתְהַפֶּכֶת
תִּרְאוּ אֲנִי נוֹשֶׁמֶת רַעַל
כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַמֵּעֵבֶר
שֶׁמֵּעֵבֶר לְרַגְלַי הַשְּׁטוּחוֹת
הַצָּרוֹת
אֵיפה שֶׁהַשֶׁמֶשׁ דּוֹהֶרֶת
אַחַר כָּךְ נֶעֱלֶמֶת
וַאֲנִי נִהְיֵית גְּבוֹהָה
רַק הַצֵּל שֶׁל אָלִיס דּוֹמֶה לִי
אֲנִי חוֹרֶצֶת לָשׁוֹן
וּמְשַׁנֶּנֶת מִשְׁוָאוֹת
שֶׁלִּהְיוֹת שְׁקוּפָה
גָּדּוֹל יוֹתֵר מִכָּל הַמּוּכָל בְּתוֹכִי
כִּמְעַט שׁרֶשׁ סְכוּם הָרִבּוּעִים
שֶׁל כָּל הַמַּרְאוֹת
בָּהֵן אֲנִי אֶשְׁתַּבֵּר
שׁוֹלַחַת זְרוֹעוֹת תַּמְנוּן
לַקִּיּוּם שֶׁמֵּעֵבֶר לַקִּיּוּם
לְמָשָׁל
אֵלַיִךְ

והאחרון?
הספר "תעלוליה של ילדה רעה" מאת מריו ורגס יוסה. זה סופר שלא הכרתי, ומאד נהניתי ממנו.

עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
עם חנה מ"מיכאל שלי". אני חושבת שזה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים. השבירות שלה, ההסתחררות בתוך העולם הפנימי, וחוסר היכולת לחיות ולהתמודד עם העולם האמיתי, ריתקו אותי. הייתי רוצה לפגוש אותה ולנסות להבין למה אינה יכולה לצאת מתוך העולם הפנימי שלה, שנכלאה בו, ולהגשים את עצמה. הייתי רוצה לברר למה היא מפספסת הכול ולמה אין בה את הכוח להשתנות.

מה היה מקור ההשראה ל"שולפת את הגלגלים כדי לעקוף"?
מקור ההשראה שלי הם תמיד החיים עצמם. לא ההתרחשויות הגרנדיוזיות, ההיסטוריות, אלא כל רגע שעובר. יש רגעים שאני רוצה להקפיא, לנצור. דרך השיר אני מצליחה להקפיא רגעים כאלה ולהביט בהם בזכוכית מגדלת, כי זה מה שהאמנות עושה.  זו הדרך שלי לנסות לפרש חוויות שאני עוברת דרך פריזמה של דימויים והקבלות.

כרקדנית, הגוף הוא מאד מרכזי עבורי. קשה לי להסכין עם הזמן שעובר, שמשמעותו היא סוף הקריירה שלי. קשה לי להיפרד מהקריירה, ולהשלים עם הידיעה שהגוף מזדקן.

פלאות
כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִרְקוֹד עַד
שֶׁנֶּהֱפַךְ לְמִקְסָם סְרָק
הַתַּרְגִּילִים נַעֲשוּ קָשִים וְרֵיקִים
הַיָּדַיִם שֶׁלִּי הָיוּ בַּחֲמִישִׁית
וְעָשִיתִי אַנְטֱרֶשָׁקָטְר
אֲבָל הָיִיתִי רַק פֶּה אָדוֹם סָגוֹל שֶׁל מְכַשֵׁפָה
וְהָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁבָּצוֹת
מֻכְרָחוֹת לְחִבּוּק
לְיָם דָּם כָּחוֹל שֶׁיָּצוּף תַּחְתֵּיהֶן וִיְסַמֵּן
שֶׁעוֹד לֹא נִגְמָר

מקור ההשראה שלי הם ההתרחשויות, האנשים הקרובים אלי, בעיקר המשפחה שלי, הריקוד ומה שהוא עושה לי. העיר, תל אביב, מלאת הרעש, הגירויים, האקשן, והים, שהוא קצה העיר, והוא הפתח לכל המקומות הרחוקים והקסומים שאפשר להפליג אליהם, בעיקר בדמיון. אני יכולה לשבת להסתכל עליו שעות.

מתי הרגשת שהספר קורם עור וגידים?
השירים נכתבים בדרך כלל בלי תכניות לעתיד. משורר הוא לא כמו סופר, שמתחיל רומן, ומתקדם כדי להשלים אותו. כשהיו הרבה שירים, אשר רובם הופיעו בכתבי עת, נוצר איזה גיבוש. ראיתי שיש קווים מרכזיים המובילים את השירים. נוצרה איזו אחדות. למשל, הבחנתי בכך שיש הרבה שירים שעירבתי בהם אנגלית כתובה עברית, זה קרה רק בספר הזה. הקסים אותי המעבר בתוך אותו שיר משפה מדוברת ולא תקנית ל"שפת שירה":


טוּ פְּלֵיי מְיוּזִיק חָזָק
טוּ דֶנְס
טוּ לְנַתֵּק אֶת עַצְמִי לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי
מֵהַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפַחַת
מֵהַאוֹתִיוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת הַסְּמוּרוֹת
לְלֹא רוֹךְ
מֵהָאָבָק הַלָּבָן הַדַּק שֶׁנִּכְנַס לִי בֵּין הַעֲצָמוֹת
טוּ פוֹרְגֵט שֶׁאֲנִי פֹּה
וְלא צְרִיכָה לָלֶכֶת לְאַף מָקוֹם
כְּדֵי לְהִתְרוֹצֵץ בְּתוֹךְ הַמַחֲשָׁבוֹת
בֵּינָתַיִים

 

עם איזו דמות בספרך את הכי מזדהה?
הספר הוא מאד אישי, ועוסק בעולמי הפנימי. אין שום דמות ספציפית בספר, והדמויות הנשיות הן השתקפויות שלי, צדדים שונים באישיות שלי.

למי היית רוצה להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
למשוררת סילביה פלאת', אם הייתי יכולה. אני מאד מתחברת לשירים שלה, ועולמה הפנימי מרתק בעיני. ספרה "פעמון הזכוכית" השפיע עלי שנים רבות.

על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
צבי ינאי. לאחרונה קראתי את ספרו "שלך, סנדרו", שהוא אוטוביוגרפיה מרתקת של אדם מעניין ומוכשר מאד, אוטודידקט. ריתק אותי איך מתוך החיים הסוערים שהיו לו, יצא אדם שקול כל כך, בהיר, הגיוני, בעל יכולת נדירה להסביר בפשטות דברים מסובכים. האוטוביוגרפיה עצמה, שיכלה לספק עלילות לכמה טלנובלות, כתובה באיפוק, ולכן יוצרת עוצמה רגשית חזקה. הייתי רוצה לדעת עוד על הסיפור שלו ועל דמותו.

---

מעריב – תרבות וספרות 27/02/2009

מאת: מנחם בן

מחוץ לגוף

תמי כץ לוריא היא לא משוררת ידועה. לכן הסיכוי שיכתבו עליה בעיתונים קרוב לאפס. היא סתם משוררת. ומשוררת נפלאה, שהמילים מכשפות אותה ("נעתרת למילים שיכישו אותי"). בספרה החדש, הרביעי, "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" (אבן חשן?), היא מתארת את מצב התודעה המשוררי: "מה שמתרוצץ/ לי בראש הוא אותו יהלום מטורף/ והמון ארנבים חוצים את התודעה במרוצה/ מוצאת את עצמי/ לחלוטין/ אוספת מילים כמו שפת עופות משונה".

הגעגוע הוא תמיד מיסטי, כדי להגיע ל"חוץ גוף" שלה (עם געגועים מתמידים לריקוד, כי מדובר ברקדנית לשעבר) ואל הדרגות הכי גדולות של ההארה: "לפעמים יש רעד העובר במהירות האור/ מובזק ישר לדם/ בשביל זה אני מתאמצת להגיע/ אל המקום בו הבועות מתפוצצות". ואני מאמין לה. כי המילים שלה עשויות מחומרים דליקים כל הזמן. ואינן מזייפות, סוג של ציוריות חסרת מנוח, מפתיעה תמיד: "יכולתי לבכות/ כשאלף צבים יצאו במחול הרעדות".

---

טוריקת הצדק של יודית שחר, רטוריקת האהבה של דפנה שחורי והחושניות המופשטת של תמי כץ לוריא. דורון קורן קורא לכם לצאת קצת מהפרוזה ולפנות זמן נפשי לספרי שירה

דורון קורן  YNET 16/03/2009

זה לא שאין כישרון מסוים בכמה מספרי הפרוזה הצעירה שהופיעו אצלנו לאחרונה, כמו "אדם וסופי" של יניב איצקוביץ, "טורפים של קיץ" של ענת עינהר, "אנא מן אל יהוד" של אלמוג בהר, או "קרוב" של דרור בורשטיין. בכל אופן, ניכרו בספרים האלה גם חולשות ברורות: משהו יותר מדי דברני ופחות מדי סיפורי. בנתיב צדדי ושתקני הרבה יותר הופיעו לאחרונה כמה ספרי שירה אמיתיים ובשלים יותר. כל מה שצריך הוא קצת זמן נפשי פנוי.

חוצה בעיניים גחליליות

ספרה היפהפה של תמי כץ לוריא, "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף", מציג שירה שהיא בה בעת מופשטת לגמרי וחושנית לגמרי ויש בה איזה צד מהופנט: "לשקוע לשקוע מצווים עלי התופים/ ואני צפה צפה/ חוצה בעיניים גחליליות/ פרדסים מכושפים".

 התנועה של כץ-לוריא ממשפט למשפט, ממילה למילה, היא בלתי צפויה, כולל הטיות המילים המפתיעות. כך, למשל, כשהיא כותבת על "העצב שנח בשמי קינמון מגוּזָלים", ומן המילה "מגוזלים" מצטיירות פלומות גוזליות של עננים, אבל גם השמים הנגזלים מאיתנו - כי אנחנו כאן על האדמה.

 כץ לוריא, שהיא גם רקדנית, נעה בין המילים בסוג של תנועת ריקוד ונוגעת בהן בגופה: "נעתרת למילים שיכישו אותי". בכל זאת, המטרה הסופית היא דווקא להגיע להפשטה מלאה, להינתק מן המשמעות ומן הגוף ולהמריא עם הצלילים: "מתי תהיינה המילים חסרות משמעות/ ויותר לי לרחף?"

 החיבור בין מחשבה לגוף מתנסח גם בשיר "זהב", המדבר על מקור הנביעה המיני של הדברים: "למעשה אני הוגה ולא מצטנעת/ בצאתי למסעי הצלב ההזויים/ אני שומעת מלאכים/ ואת נהמות הנמר/ מתוך הכיס הפנימי/ בו התלתלים נופלים כמו אזובים". מתוך אותו כיס פנימי עם תלתלים, שהוא כמדומה איבר המין הנשי, נולדים המראות השמיימיים (מלאכים) יחד עם נהמות היצר האקזוטיות (נמר).

 יש בכתיבתה של תמי כץ לוריא משהו המזכיר את הצד התת-הכרתי בכתיבתה של יונה וולך, ויש דמיון אסוציאטיבי מסוים לוולך גם בשמות-הנשים המוענקים כאן לכמה מהשירים (בין השאר השם "ליטה" המזכיר את "לוטה" של וולך). שירי הנשים של כץ-לוריא אמנם פחות פראיים מאלה של וולך, אבל היופי המוזר נוגע בנו גם כאן: "לודמילה מפשילה לאט/ את הפרפרים העצלים הירוקים/ עומדת בגרבים פעורות/ מגולגלת/ מגולגלת בתוך הגעגועים". אין בספר המובחר הזה שירים לא יפים, וגם זה חלק מקסמו הגדול.

---

אלי אשד  מאי 2009

 

אני שמח לארח באתר את תמי כץ לוריא משוררת וגם רקדנית מורה למחול ויוצרת עצמאית בתחום הריקוד והמחול , שמפרסמת כאן מאמר סקירה מעמיקה  על מצב המחול בראשית המאה ה-21 בישראל ומנתחת את המגמות המסתמנות בו.מאמר שיופיע בעתיד גם בדפוס בכתב העת "עכשיו " בעריכת גבריאל מוקד.
תמי כ"ץ לוריא,שבימים אלו פירסמה ספר שירה חדש ,איננה רק היסטוריונית של סצינת המחול בישראל ,ומאמרה כאן הוא הרבה יותר מסיכום. הוא בגדר פתיחה חדשה , שכן תמי כ"ץ לוריא מצטרפת לצוות האתר כמבקרת המחול שלו ומכאן ואילך תפרסם בו מאמרי ביקורת מעמיקים חריפים חדים ונוקבים על מופעי ולהקות מחול וריקוד מסוגים שונים ,המתבססים על הבנתה והכרותה ארוכת השנים עם תחום המחול מבלי לשאת פנים לאף אחד.
לאנשי סצינת המחול אם אתם רוצים מאמר ביקורת על מופע שלכם הקפידו מכאן ואילך להכין כרטיס זוגי עבורי או עבור תמי כ"ץ לוריא.
אפשר לשלוח הודעה באי מייל של האתר.

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21

מאת

תמי כץ לוריא

כל כך רציתי לרקוד

כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִרְקוֹד עַד

שֶׁנֶּהֱפַךְ לְמִקְסָם סְרָק

הַתַּרְגִּילִים נַעֲשוּ קָשִים וְרֵיקִים

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי הָיוּ בַּחֲמִישִׁית

וְעָשִיתִי אַנְטֱרֶשָׁקָטְר

אֲבָל הָיִיתִי רַק פֶּה אָדוֹם סָגוֹל שֶׁל מְכַשֵׁפָה

וְהָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁבָּצוֹת

מֻכְרָחוֹת לְחִבּוּק

לְיָם דָּם כָּחוֹל שֶׁיָּצוּף תַּחְתֵּיהֶן וִיְסַמֵּן

שֶׁעוֹד לא נִגְמַר

 

מתוך הספר "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף " ( הוצאת אבן -חושן ,2009)  

 

---