רקוויאם המלחמה

השירה היא בחמלה

הארץ / תרבות וספרות / ספטמבר 2008

מאת וילפרד אוון

"אני אוהב אותך, בלי משוא פנים, במידה כזאת, במידה רבה כזאת, ברנש יקר, שהחיוך הקטן הארור שעולה על פניך כשאתה קורא את זה, אינו יכול לפגוע בי כהוא זה" שני מכתבים של המשורר האנגלי וילפרד אוון. תירגמה והעירה רנה ליטוין

המכתבים המובאים בזה הם שניים מתוך מאות מכתבים של המשורר וילפרד אוון (Wilfred Owen), מהבולטים והייחודיים במשוררי מלחמת העולם הראשונה. אוון בגר כמשורר עם חוויות המלחמה וצער המלחמה, שהיו לנושא המרכזי בשירתו; הוא מחה נגדה כעד וכאח לנשק ומפקד. במובן זה לא היה פציפיסט, אך השקפתו על המלחמה עברה תמורות משמעותיות ככל שהתפתחה הלחימה.

היכרותו עם המשורר הנודע והמבוגר ממנו, זיגפריד ששון, היתה נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו: השניים אושפזו באותו בית חולים בעקבות הלם קרב, וששון שימש לאוון חונך ספרותי. הוא אף הציגו לפני רעיו, משוררים וסופרים נודעים, כמו רוברט גרייבס, רוברט רוס, אדוורד קרפנטר, אוסברט סיטוול, סקוט מונקריף ואחרים. רבים מהם היו פציפיסטים, וששון עצמו נודע במחאתו נגד המשך המלחמה, שהובאה לפני הפרלמנט הבריטי.

אוון היה כשרון ודאי שנקטף באבו: הוא פירסם בחייו חמישה שירים, ורק לאחר מותו פירסם זיגפריד ששון קובץ ראשון מהם, ואחיו של וילפרד, הרולד אוון, פירסם את מכתביו (בקיצוצים והשמטות רבים). אוון היה כותב מכתבים נפלא, והם מקרינים על הקורא מאישיותו, מלבטיו, מחוויותיו, ממזגו וממחשבתו. מבחר ממכתביו של אוון, לצד מבחר משיריו, המשמשים טקסטים ביצירתו הנודעת של בנג'מין בריטן "רקוויאם המלחמה", יופיע בקובץ מיוחד בהוצאת אבן חושן, בתרגומה של רנה ליטוין.

אל זיגפריד ששון

מהים, רח' מונקמור, שריוסברי, 5 בנובמבר 1917

ששון היקר שלי,

(...) דע שמאז אמצע ספטמבר, כשעדיין התייחסת אלי כאל טרחן קטן המידפק על דלתך, נחשבת בעיני כמו קיטס+הנוצרי+אליהו+המפקד שלי+האב המוודה שלי+אמנחטפ הרביעי בפרופיל. כמה זה אומר מבחינה מתימטית?

האמת היא שזה אומר את הדבר הבא: שאני אוהב אותך, בלי משוא פנים, במידה כזאת, במידה רבה כזאת, ברנש יקר, שהחיוך הקטן הארור שעולה על פניך כשאתה קורא את זה, אינו יכול לפגוע בי כהוא זה.

אם תבחן מה השמות לעיל, כל אחד בנפרד, עשו למעני, תדע מה עשית אתה. אתה קיבעת את חיי - קצרים ככל שיהיו. לא הצתת אותי: מתמיד הייתי שביט מטורף; אבל אתה קיבעת אותי. חגתי סביבך כלוויין למשך חודש, אבל בקרוב אפרוץ החוצה, כוכב אפל במסלול שבו תרשוף. יש משום נחמה בידיעה שיופיטר עצמו שוחה לפעמים מחוץ לטווח הראייה!

אם "לחזור לצאן שלנו", כמו שהצרפתים לעולם אינם אומרים, קיבלתי פתק קטן ומושלם מרוברט רוס, וקבעתי פגישה בשעה 12:30 ב-9 בנובמבר. הוא הזכיר שמתאכסן ברחוב האף מון, אבל המלון מלא.

הזמנתי כמה עותקים של "פיות ויורים"(1), אבל לא אקנה את כולם, כדי להשאיר את הספר מוצג על דוכני שריוסברי! כמו כן אני עומד לקבל את "חייו של קיטס" - החדש של קולווין(2); המחיר אינו מתפרסם, אבל לעזאזל, אני מתכוון ליהנות מהחופשה שלי! אני מבלה ימים די מאושרים בחברת אמי, אך איני מצליח ליצור יחסים חבריים עם אבא, מבלי לחזור אחור אל עצמי שמלפני עשר שנים.

מה שהכי חסר לי באדינבורג, ולא בקרייגלוקהארט(3), הוא עליצות הרעים של ארבעת הנערים. באחד הימים אני צריך לספר לך איך שרנו, צעקנו, שרקנו ורקדנו בסמטאות החשוכות של קולינטון; ואיך צחקנו עד שגשם של שביטים צנח סביבנו, ונפלה עלינו שלווה מתחת לכוכבי החורף, וא חדים מאתנו ראו את נתיב הנשמות בפעם הראשונה. ומשראינו אותו כה הרחק מעלינו, ומשחשנו את הדרך הטובה כה בטוחה מתחתנו, היללנו את אלוהים בשריקה רמה יותר; וידענו שאנחנו אוהבים זה את זה כדרך שאין אנשים אוהבים לאורך זמן. לו ראו אותנו שחקני הברידג' של קרייג ולוקהארט, היו ממטירים עלינו את אש זעמו של יהוה, וקוברים אותנו מתחת ללהבות העיר ששמה ידוע לך.

הלוואי שהיית פחות מאופק, שכן יש לי שמות תואר רבים להתגדר בהם. בינתיים אני יכול רק לומר שאני

ידידך הגאה, אוון

אל סוזן אוון

סקארבורו, 31 בדצמבר 1917

אמי שלי היקרה,

רק מכתב קצר להודות לך על הפתק המצורף עם המכתבים שהועברו אלי. (...) המכתב האחר היה מה-cher ami שלי בבורדו(4) (...) שמתמיד בביטויי הנאמנות שלו. מי שלימדתי אותו אנגלית השיג לו משרה כמתורגמן ב-Y.M.C.A האמריקאי בבורדו. (...) אני חושב שבורדו היא ראשונה ברשימת הביקורים שלי שלאחר המלחמה. רבים ושונים, מוזרים ומצויים הם הידידים הנוטים לי חסד בעולם הזה. ולא מצאתי בהם אחד שהוא שקרי, או אחד שלא עולה עלי באיזו מעלה.

אחדים צעירים מאוד, ואחדים כבר זקנים, אך אין בהם בגיל האמצע. ואין כלבים בין ידידי. לא כלבים, לא להטוטנים, לא תועבות אחרות ברשימה ההיא. כי נושכתי על ידי כלבי העולם; וחדרתי ראות מבעד ללהטוטים ולמלבושי הארגמן. וכך הגעתי לאמות מידתו האמיתית של אדם.

אינני בלתי מרוצה משנות חיי. הכל נעשה בתקופות: תקופות של עמל מפרך בשריוסברי ובבורדו; תקופות הנאה מדהימה בפירנאים ומשחק בקרייגלוקהארט; תקופות דתיות בדאנסדן; תקופות של סכנות איומות על הסום; תקופות של שירה תמיד; של אהבתך תמיד; של הזדהות עם הסובלים תמיד.

אני יוצא מן השנה הזאת משורר, אמא יקרה, ולא נכנסתי אליה כך. אני נחשב לעמית בעיני הג'ורג'יאנים(5). אני משורר של משוררים.

הפלגתי לדרך. כבלי העיגון נותקו; אני חש את הגאות הגדולה של הים הפתוח נושאת את ספינת המפרשים שלי.

בשנה שעברה בזמן הזה (כעת חצות והרגע הבלתי נסבל של השינוי) שכבתי ער באוהל פרוץ לרוח באמצע שדה ענקי, נורא. זה לא נראה לא צרפת ולא אנגליה, כי אם מין מכלאה שמחזיקים בה את הבהמות ימים אחדים לפני הטבח. שמעתי את ההילולה של הגדודים הסקוטיים, שעכשיו הם מתים, ושידעו כי ימותו. חשבתי על הלילה הזה עכשיו, ואם אמנם עלי - אם אמנם עלינו - אם אמנם היית - אבל לא חשבתי לאורך זמן ולא לעומק, כי אני אמן ההשמטה.

אבל בעיקר חשבתי על המבט המוזר מאוד על פני כולם במחנה ההוא; מבט בלתי נתפש, שאדם לא יראה באנגליה, אף שצריך שהמלחמות תהיינה באנגליה; גם לא רואים אותו בשום קרב. רק באטפל(6). זה לא היה ייאוש, או אימה, זה היה נורא יותר מאימה, כי זה היה מבט עיוור, ללא הבעה, כמו של ארנב מת. הוא לעולם לא יצויר, ושום שחקן לעולם לא יתפוש אותו. וכדי לתאר אותו, אני חושב שעלי לחזור ולהיות אתם. אנחנו שולחים שבעה קצינים היישר לשם מחר.

לא אמרתי מה שאני חושב הלילה, אבל בדצמבר הבא ודאי אעשה כן. אני יודע מה את חושבת, ואת מכירה אותי,

וילפרד

(1) ספרו של ששון.

(2)סידני קולווין (1845-1927, מחברה של סדרת ביוגרפיות על אנשי עט אנגליים.

(3) Craiglockhart, בית החולים לנפגעי הלם קרב שהשניים הכירו בו זה את זה.

(4) לפני שהתגייס התגורר אוון שנים אחדות בצרפת ולימד אנגלית.

(5) קבוצת משוררים שיצרה בין העידן הוויקטוריאני למודרני.

(6) Etaples, נמל דיג קטן בצפון צרפת, ששימש בסיס אימונים בריטי, ולימים גם בית חולים שדה.

הארץ  14/04/09

פרלודים

משל על הזקנים והצעירים

מאת אורי הולנדר

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן וודאי לא רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן

רקוויאם המלחמה: טקסטים ומכתבים, מאת וילפרד אוון ובנג'מין בריטן, ערכה, תירגמה והוסיפה הקדמות והערות רנה ליטוין, אבן חושן, 2009, 95 עמודים

"הבאת הטקסטים המרכיבים את ?רקוויאם המלחמה' בעברית נעשתה מתוך הזדהות עמוקה עם צער הלוחמים, הנשלחים שוב ושוב לשדה הקרב למלחמות שאינם רוצים בהן, שנכפות עליהם ושהם קורבנותיהן". כך כותבת רנה ליטוין, שתירגמה את הטקסט ששימש את בנג'מין בריטן ברקוויאם הנודע שלו, וצירפה לו תרגום נפרד של תשעה משירי וילפרד אוון (שבריטן שתלם בין שורות הרקוויאם הקבועות ואף ערך בהם שינויים). כן צירפה עשרה ממכתביו, וגם רשימה על יצירתו של בריטן.

דברים אלה מסבירים את פשר מתכונתו הלא שגרתית של הספר; אין זה ספר תרגומים טיפוסי, אלא ניסיון להציג את יצירתו המורכבת של בריטן דרך חומריה השיריים. ואף שמבנה הספר מצטייר במבט ראשון כאקלקטי במידת-מה, הרי שמטרתו ברורה ומוצהרת: "מה יכולה יצירת אמנות לעשות כדי להפסיק את מעגל האלימות? לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה - לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר. בעיקר לצעירים שאליהם המסר מופנה - שעיניהם לא קהו עוד ואוזניהם לא טחו משמוע, וכל החיים עוד לפניהם" (עמ' 61).

פנייה זו "לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר" מהדהדת בהקשרה הנוכחי - הקשר קהל קוראיה המסוים - את שירו של אוון "משל על הזקנים והצעירים", המציג גירסה מודרנית למעשה העקדה המקראי: "וישכם אברם, ויבקע העץ, וילך / ויקח עמו האש והסכין (...) / אך לא! מלאך קרא לו משמים, / סח לו: אל נא תשלח ידך לנער, / ואל נא תפגע בו לרעה. הבט / בסבך: איל אחוז בו בקרניו; / קח את קרני הרהב במקומו. / ויקשח לב אברם ובנו שחט, / וכך חצי אירופה, חד-אחד" (עמ' 26).

אף שציור השחיטה הזה אקטואלי תמיד, ואפשר לפרשו בדרכים רבות, מן הראוי לשאול מי הם אותם "זקנים וצעירים" מבין קוראי הספר הזה, שאכן יוכלו לפענח את "מסר" יצירתו של בריטן - תהיה הקשורה מניה וביה לאפקטיוויות של ה"מסר" עצמו.

אין זה סוד כי יצירתו של בריטן אינה ממוצרי היסוד התרבותיים של ציבור גדל והולך. ואף ש"רקוויאם המלחמה" איננה יצירה א-טונלית, ולפיכך לא תקוטלג על ידי האוזן הממוצעת כ"מוסיקה חדשה" (כלומר, כזו שחובת השמיעה לא חלה עליה), הרי שהיא משקפת לא רק את זעזועו של מלחין פציפיסט מזוועות מלחמת העולם השנייה, אלא את ניתוקה הכמעט מוחלט של המוסיקה שיצר ממסגרתה החברתית.

שפתו של הרקוויאם הזה, הכוללת גם את חומריה של אמנות נוכחת-נעדרת נוספת - השירה - פונה מראש לאוזניים "שטחו משמוע". אפשר לפרש היום את עצם קיומה כמעין כתב-אשמה, המציג לחברה את פניה הלא אנושיים - לא רק את חוסר האנושיות שאיפשר את זוועות המלחמה, כי אם את חוסר האנושיות בגירסתו הפלורליסטית והדמוקרטית, כלומר, החיבה המוכרת למיכון, למסחור ולחיפצון; כל המנוגד למהותה האמנציפטורית של המוסיקה האוטונומית.

יש "סתימות" בשפה שבריטן משתמש בה כאן. זו "סתימות" מוסיקלית שדווקא השירה עוזרת לפשט ולפענח אותה, שהרי שיריו של אוון הכלולים ברקוויאם אינם מתוחכמים מדי מבחינה לשונית או סגנונית; עיקר כוחם במבע הישיר ובציוריות שאינה משתמעת לשני פנים. עצם שילובם בין חלקי התפילה המוכרים של הרקוויאם ממחיש שאין מדובר ב"פרץ" זוועה מקרי, כי אם בתהליך ארוך שנים. ה"סתימות" מקורה בכך שקוראים-מאזינים רבים אינם מכירים את המסורת שבריטן חותר תחתיה. גם אם יוכל המאזין הממוצע לעקוב, למשל, אחר שימושו של בריטן בטריטון, המהווה מעין לייטמוטיב ה"תומך בטקסטים השיריים המלעיגים על המסר של המיסה" (עמ' 55) ומערער על בשורת הנחמה שלה, כיצד יפרש את הצרימה או את סימן השאלה הטונלי הזה? האם די בו כיום כדי "לטלטל"?

ומעבר לשאלה הזאת, שתשובה רצינית עליה דורשת עיון מעמיק בהרבה - האם יצירה זו, שנימתה אמנם אינה "מפתה" כמו זו הסאטירית-גרוטסקית של קורט וייל, אך רק אוזן ערלה במיוחד לא תחוש בלעגה, אינה מועדת ל"ניכוס" טקסי, ולו מתוקף שמה וממדיה?

למרות ששיריו של אוון חושפים את ה"הירואי" במערומיו, זמר השרפנלים והמסטינגים שלה לא יזעזע את מי ש"אין להם הכלים לקלוט את המסר" - דווקא בגלל ישירותה (מי שיש להם כלים לקלוט את המסר יוכלו לתהות על מידת "יעילותו", מבחינה זו, של השיר הפוליטי באשר הוא). ודווקא בגלל איכותה של המוסיקה של בריטן, קל לחולל בה טרנספורמציה פלאית, ולהשתמש בה, נניח, כתשתית חגיגית ל"קונצרט ניצחון" (כגון זה שביקש לערוך זובין מהטה בירושלים, יחד עם חבריו, דניאל בארנבוים וז'קלין דו-פרה, עוד בטרם תסתיים מלחמת ששת הימים).

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן. "לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה" - את זה תוכלנה אמנויות אלה לבצע, באופן עקרוני, על ידי שיקוף תוכני וסגנוני של פני החברה המבעיתים, או על ידי נטישת אולמות הקונצרטים, כלומר, ביטולו מראש של ניכוסן.

הקונצ'רטו החמישי לפסנתר של בטהובן הוא מועמד טבעי לביצוע ב"קונצרט ניצחון". לעומת זאת, סונטה של פייר בולז, פרלוד של דביסי או "תוצריו" של בטהובן המאוחר אינם כאלה, והעמקה בהם חושפת בדרכה את ה"כוזב" - מתוקף ההתמודדות עם האחר, הלא מוכר והאינטימי. במובן זה, תמונות יום הדין והחיילים קטועי האיברים, כמו גם התפילה-התחינה "המצא לנו שלום" - הפחד, הניכור והמזור הנפשי - טמונים בעבודה יומיומית, אפורה וקשה; תהייה מתמדת על אודות הסכין, העץ, האש, המלאך וקרני האיל.