עגלת קניות |
||||
|
||||
.jpg "אבן חושן")
גליונות 19-20 2008 |
|||||
אמן מלווה: מני סלמה רשימת משתתפים: עוזי אגסי – פתח דבר זביגהייב הרברט – שיר בתרגום דוד וינפלד אשר רייך – שני שירים אשר רייך – מבוא ותרגום שלושה משיריו של הוגו באל אליעז כהן – שישה שירים רמי סערי – שני שירים יוסף ונטורה – ארבעה שירים בתרגום רמי סערי יעקב ברזילי – שלושה שירים יחזקאל נפשי – שיר והערה מרדכי גלדמן – מאמר רפי וייכרט – שלושה שירים רחל חלפי – על שמשון חלפי ז'אן-קלוד וילן – שיר בתרגום רחל חלפי חיים תדמון – בעקבות "קומראן" של ז'אן קלוד וילן רחל חלפי – בשולי תרגום "קומראן" גוקצ'נור צ'. – חמישה שירים בתרגום טל ניצן עם המשורר ולאדס ברזיונס –שני שירים בתרגום טל ניצן עם המשורר אוריל קרדי – שיר בתרגום דרור בורשטיין ר. וויאט, א. בנג' – שיר בתרגום דרור בורשטיין שגיא אלנקוה – שירים יוסי גמזו – שני פרקים ריאליסטיים מאוד מחיי אפיפיור הסוריאליזם יוסי גזו – מסה מירה הרשקו – שבעה שירים ליאורה בן יצחק – שני שירים יאיר אסולין – חמישה שירים צבי לוז – שלוש מסות על פואטיקה ועל שורשי הנפש בועז יניב – ארבעה שירים גלעד מאירי – ארבעה שירים משה דור – שני שירים עליו שהוא בני רוד ג'למה – שיר בתרגום משה דור גילי חיימוביץ' – שלושה שירים דרה בראנט – בתרגום גילי חיימוביץ' איתי אלעד – חמישה שירים אורית צמח – שיר אורית צמח – סיפור שלומית חוה הלוי – שיר יונה שפירא – שלושה שירים נואל רו – בתרגום ליאור שטרנברג ג'ון קיטס – שיר בתרגום ליאור שטרנברג וויליאם וורדסוורת' – שיר בתרגום ליאור שטרנבגר ג'ון קלייר – שיר בתרגום ליאור שטרנברג יחיל צבן – ארבעה שירים ים המאירי – סיפור דבי סער – ארבעה שירים חיה אסתר – שיר שחר-מריו מרדכי – ארבעה שירים ציפי ארצי – ארבעה שירים יאיר מזור – מבוא לשירת רוני סומק מיוריאל רוקייזר – שיר בתרגום עודד פלד עדי וולפסון – ארבעה שירים סבינה מסג – מחזור שירים נוית בראל – שעה שירים אורי הלוי – מחזור שירים אורי וינטר – ארבעה שירים שלומית נאור – ארבעה שירים עמוס ינון – שישה שירים תלמה דינשטיין – ארבעה שירים עומר אל-חיאם – הקדמה ותרגום מאת צבי דבאי רבקה שאול – על שירת ליליאן דבי-גורי אליעזרה איג-זקוב – על שירתה ואילמותה של אמילי דיקנסון מירון ח. איזקסון – שלושה שירים אמנון זקוב – מאמר אמנון זקוב – שישה שירים עוז פריימן – שישה שירים גליה אבן-חן – שלושה שירים לאה פילובסקי – חמישה שירים שבו 19-20 "שירה השראתית", "שירה בינונית" ו"שירה חרזנית" "יצירה היא אובייקט או אירוע של החושים" Paul Valחry, The Art of Poetry, Bollingen Series, XLV, 7 1958, p. 157 מי שרוצה להיכנס בסוד פרד"ס השירה, ראוי לו שילמד על המשוררים ה'גדולים' מן העבר ועל תהליך היצירה שלהם, ויותר מכך – על התיאוריה האמנותית שלהם. אמנם לא כל משורר נחשף אלינו, ולא אצל כל אחד נוכל למצוא את אשר מתאים לנו. אך הלימוד, התהליך, ההכרה בדרך יצירתו של האחר, הקודם לנו, הם אבני דרך להיכרות עם שירה טובה. לשם כך, הדרך הטובה ביותר (מלבד, כמובן, הקריאה ביצירה הספרותית עצמה) היא לקרוא את כתביו הנלווים של אותו האמן – הערות, יומנים ומכתבים. חליפת מכתבים היא דבר מרתק ביותר, לעיתים אף יותר מקריאת היצירה הספרותית עצמה (כך בעיני) של אותו מחבר. אבל מובן שאין האחת מתקיימת ללא השנייה. לצערי, בתקופה שלנו, בתקופה של שיח-מחשבים, אין בדואר האלקטרוני המגע האישי של נייר המכתבים, סוג הדיו והריחות של שניהם; אין לך היכולת להבחין בלחץ של כלי הכתיבה על הנייר (מצב-רוחו של הכותב) ובשרבוטים למיניהם, ואפילו את השגיאות שבהיסח הדעת אינך יכול לראות (תוכנת הדואר מתקנת את השגיאות). אין גם המעטפה עם הבול שמלבישה את המכתב, אך אני נגרר לאהבתי האישית למכתבים ולתחושותי הרומנטיות למראה כתב יד של אמן, ואפסיק כאן. כי הרי מה שחשוב לנו זה תוכן המכתב. גֶ'רַרד מֶנלי הוֹפּקינס מהווה דוגמה נפלאה לאיכויותיו של משורר, שללא היומנים והמכתבים שלו היינו חסרים בפיענוח המשמעות של "הוודאות הבלתי ניתנת להבנה" כפי שזו מתבטאת בשיריו. ואולי היינו מתקשים להבחין בהבדל החשוב שבין "מסתורין חילוני" ל"מסתורין דתי" לפי תפיסתו. הופקינס הוא יוצר שמצליח למצוא ביטוי של הרציונלי שבאי-רציונלי, ולהפך. מאבק מתמיד מתקיים אצלו בין הרצון להסתמך על הרגש וההשראה לבין הידע וההיגיון, בין המסתורין החילוני למסתורין הדתי; אדם המאמין בקיומו של האלוהים ובעל אמונה חזקה במה שמעבר לתבונה. אך אין לנו כל כוונה לנסות להסביר את שירתו של הופקינס, אלא להראות עד כמה קריאה באחד המכתבים שלו תעזור לנו להבין את שירתו ואת תפיסת עולמו. המכתב הזה עשוי לשמש אותנו בהבנת השירה בכלל, או, נכון יותר, בהבנת האסתטיקה של השירה. וכך כותב הופקינס במכתב לאלכסנדר ביילי1 מ-10-11 בספטמבר 1864: אני סבור שאפשר לחלק את לשון השירה לשלושה סוגים. הראשון והעליון שבהם הוא השירה עצמה, לשון ההשראה. אין במילה השראה כל קושי. כוונתי להלך-רוח של צלילוּת שׂכלית גדולה, חורגת מן הנורמלי, והיא נמרצת או סבילה, הכל על-פי מה שהמחשבות המתעוררות בה נולדות מלחץ ופעילות של המוח, או פורצות לתוכו בלתי קרואות. הלך-רוח זה מקורו בגורמים שונים, גופניים בדרך כלל, כגון בריאות טובה או מזג-האוויר, או – כמה שייראה הדבר פרוזאי – הזמן שעבר מאז ארוחה. אך איני צריך לפרט; כל מה שצריך לציין הוא ששירת ההשראה אינה יכולה להיכתב אלא בהלך-רוח זה, אפילו לא יימשך אלא שעה קלה בלבד, וזאת על-ידי משוררים. הלכי-רוח דומים יש, כמובן, לכל אדם, אך אם אינו משורר, מה שייצוֹר באותה שעה לא יהיה בגדר שירה. סוג שני זה אני קורא לו פַּרְנָסִי2. רק משוררים יכולים לומר אותו, אך אין הוא בגדר שירה במובן הנעלה של המילה. הוא אינו דורש אותו הלך-רוח שבו נכתבת שירת ההשראה. הוא נאמר על ומתוך רמת רוחו של משורר, ולא, כבמקרה האחר, כשההשראה, מתנת הגאונות, מרוממת אותו אל מעל לעצמו. כי הגאונות, לדעתי, במצב של מנוחה, אינה נעלה על הבינוניות כפי שנדמה מן ההבדל בין השתיים, אלא יש לה היכולת והזכות להתעלות מעל לאותה רמה לגבהים רחוקים מאוד מן הבינוניות; כלומר, גדולתה בכך שהיא יכולה להיות גדולה כל-כך. אתה מבין בוודאי. הפרנסית היא אפוא אותה שפה שהגאונות מדברת כמה שהולם את עילויה ומקומה בין שאר גאונויות, אבל אינה שרה במעוף. לכל אדם גדול, כלומר משורר, דיאלקט פרנסי משלו כביכול, הנוצר בדרך כלל מתוך שהוא מוסיף לכתוב, ובסופו של דבר – וזוהי הנקודה הראויה לתשומת-לב – הוא מסוגל לראות את הדברים בדרך פרנסית זו ולתאר אותם בלשון פרנסית זו ללא מאמץ נוסף של השראה. בסוג הפרנסית המיוחד למשורר טמון עיקר סגנונו, המאניירה שלו, המאנייריזם שלו אם תרצה [...] והנה תכונתה של הפרנסית שאתה יכול לדמות את עצמך כותב אותה אילו היית המשורר. אל תאמר שאילו היית שייקספיר יכולת לדמות את עצמך כותב את "המלט"; זהו בדיוק מה שאינך יכול לדמות, לדעתי. ביצירה השראתית מעולה כל שׂכיית-חמדה חדשה מפתיעה אותך [...] בלי שניתן בשום פנים לחזות אותה מראש או להסביר אותה מתוך מה שקדם לה. אבל ביצירות פרנסיות אתה חש, שאילו היית המשורר, יכולת להמשיך כמוהו. אתה רואה עצמך עושה זאת, בהבדל זה, שאם תנסה את הדבר בפועל ממש, תגלה שאינך יכול לכתוב את הפרנסית שלו. [...] עכשיו הבנת פרנסית מהי, אבל עלי להוסיף כמה הערות לעניין. לדעתי, כשמשורר נמאס עלינו, נובע הדבר מן הפרנסית שלו. נדמה לנו שעמדנו על סודו. אך למעשה לא גילינו אלא זאת: שכאשר אין לו השראה ואינו מתעופף, שירתו מתנהלת באפיק סלול ומובן. דבר ידוע הוא ששייקספיר לא נמאס, וזאת, לדעתי, משום שהוא ממעיט כל-כך להשתמש בפרנסית. הוא משתמש בה, אבל מעט. ואם לשפוט מנסיוני שלי, אין משורר הנמאס כל-כך כוורדסוורת'; וזאת משום שהוא כותב פרנסית בכמויות בלתי נסבלות. כשאתה קורא בעין ביקורתית ובהערכה ביקורתית חיובית שיר של מחבר לא-ידוע, או שיר אנונימי של מחבר ידוע אך לא מזוהה מייד, והוא משורר אמיתי, מייד אתה מכריז עליו שהוא כזה והשיר נראה לך פרי השראה של ממש, אף שאחר-כך, כשייוודע לך מיהו המחבר, תדע להבחין בין השראותיו והפרנסית שלו, ואותה יצירה שכה הרשימה אותך בתחילה תיראה בעיניך אולי כפרנסית גרידא. הרי אתה יודע היטב כמה נוטים כישורים ביקורתיים להתפוגג, וכל שירה טובה מאבדת את צלילהּ הצלול ואת חינה; ואילו במצב-רוח אחר הם נעוֹרים לחיים כדי כך שדברים שאיבדו מזמן את רעננותם, מדהימים אותך במקוריותם וביופיָם הפיקנטי. [...] הסוג השלישי הוא, בפשטות, לשון החריזה להבדיל מפרוזה. אפשר לקרוא לה דֶלפית,3 שפת המישור הקדוש, והיא משמשת באותה מידה בפי משוררים ובפי חרזנים סתם. הערות 1. אלכסנדר ביילי (1843-1921) התיידד עם הופקינס בתקופת לימודיו באוקספורד והמשיך להתכתב איתו בהפסקות כל חייו. ימים מועטים אחרי מותו של הופקינס כתב ביילי לאמו של זה: "חוץ משארי-בשרי הקרובים ביותר לא רחשתי לְאיש חיבה כמו זו שרחשתי לו" ( ג'ררד מנלי הפוקינס, הַלֵּב, לֵב הָרִים לוֹ, מבחר שירים, קטעי יומן ומכתבים. מאנגלית: שמעון זנדבנק, אבן חושן 2008, עמ' 51). 2. אין להתבלבל במושג "השירה הפרנסית" של הופקינס עם מושג הפַּרנסיאניזם (Parnassianism), שמוגדר בספרות העולמית כסגנון ספרותי אופייני לשירה הצרפתית בתקופה הפוזיטיביסטית של המאה התשע-עשרה (בין הרומנטיציזם לסימבוליזם). השם נגזר מכּתב העת הפרנסי לשירה Le Parnasse contemporian שיצא לאור בין 1866 ל-.1876 וכפי שאנו למדים, הופקינס השתמש במונח זה עוד ב-1864 (ר' תאריך המכתב). הופקינס מכנה את השירה הבינונית "פרנסית" מלשון "פרנסוס" במיתולוגיה היוונית, ההר המוקדש למוזות. 3. אם השירה הבינונית היא "פרנסית", אזי סוג השירה ה"דלפי", מושג שבא משֵם העיר דלפי השוכנת על מדרונות הפרנסוס, הוא שירה חרזנית נחותה, בניגוד לזו שבראש ההר. בנוסף לתרגום לעברית של שמעון זנדבנק, אני ממליץ לקרוא בשפת המקור את כתביו של הופקינס: The Journals and Papers of Gerard Manley Hopkins, ע.א. |
|||||
|
|||||
|
|||||
