גלות והתגלות

שניים מגדולי האמנות היהודית, הסופר חתן פרס נובל והצייר הנודע, מופגשים לדו שיח מעמיק ביצירתם ובשורשיה מעל דפיו של ספר חדש

דוד גדנקן | מקור ראשון, 30/10/2009

שניים מענקי התרבות היהודית, הסופר יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות, והצייר מארק שאגאל, הקדישו לשטייטל את מיטב יצירותיהם.

ד"ר רות דורות, חוקרת ומרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית באריאל, פרסמה בימים אלה את ספרה המעניין והמרתק "גלות והתגלות" הדן ביצירות שני האמנים היהודיים הגדולים הללו. כתיבת ספרה החלה כעבודת מחקר מעמיקה לקבלת תואר שלישי, והעבודה נערכה מחדש, הורחבה והותאמה לציבור הרחב.

בשביס-זינגר נולד בעיירה ראדז'מין ליד ורשה למשפחה חסידית חרדית. כבן לרב ולאם שהיתה בתו של הרב של בילוגריי, גדל במשפחה שהקפידה על קלה כחמורה. משפחתו שידרה אווירה חסידית-מיסטית מצד אחד ורציונליזם של "מתנגדים" מצד שני. גם מעבר משפחתו לעיר הגדולה ורשה לא שינה את אווירת השטייטל בביתם ואת השימוש בשפה היידית ביום יום – שפה שהיתה שפת יצירתו הבלבדית של בשביס-זינגר, גם לאחר שהיגר לארה"ב ושלט בשפה האנגלית. ד"ר רות דורות רואה בספרו "בית דין של אבא" ייצוג של אותה סינתזה חסידית-מתנגדית, מזיגה נפלאה של מיסטיקה וחסידות עם רציונליזם, כשאלה משולבים בשמחת הלב.

מארק שאגאל, יליד העיירה ויטבסקי, היה בן בכור לתשעה ילדים במשפחה שומרת מצוות. אב המשפחה היה סוחר מליחים, והאם פייגה-איטה הייתה עמוד התווך של המשפחה, וניהלה ביד רמה את חיי היום יום. דורות מציינת כי השם שאגאל נובע משיבוש השם העברי "סג"ל" (סגן לווים). החסידות בעיירה ויטבסק נשענת על היסודות שיצק הבעש"ט, בדגש על המיסטיקה ותורת הסוד. שאגאל, לטענתה של דורות, הושפע מ"חסידות" של קשרים אינטואטיביים עם בורא עולם, תוך שילוב של שמחת חיים שסמליה הינם הריקוד, האקסטזה והלהט. סמלים חסידיים אלה קיבלו ביטוי ניכר ובולט בציורי העיירה של שאגאל.

האלמנטים המיסטיים – ושאגאל ראה עצמו מיסטקן- מתבטאים בצבעוניות החזקה בציוריו ובמעופם העל טבעי של אנשים ובעלי חיים מעל גגות השטייטל.

עיקר ספרה של ד"ר רות דורות עוסק בהשוואה מעמיקה ומרתקת, ומציע ניתוח מעולה של יצירותיהם של שני ענקי היצירה היהודית – ניתוח שבו מתגלים הידע והבקיאות של המחברת במחקר ספרותי ובניתוח יצירות אמנות. הפרק הראשון בספר עוסק ב"חוויה היהודית". יצירתו של בשביס-זינגר, "עושה הנפלאות מלובלין", מספרת את סיפורו של יאשה מזור ואת התרגשותו בבית הכנסת לאחר שלא ביקר בו תקופה ארוכה ולא הניח תפילין: ולעומתו אסתר רעייתו, יהודייה טהורה ונאמנה המנהלת בית יהודי על כל במשתמע מכך. הדגש בסיפור הוא ביקורתו הנוקבת של הסופר על "העולם התחתון" היהודי – הגנבים, הסרסורים, הפורצים והרמאים.

סיפור נוסף שבו עוסק הספר הוא "שונאים – סיפור אהבה". פה מייצגת את החיים בשטייטל דווקא יאדוויגה הגויה, המאמצת את אורחות חיי מעסיקיה היהודים. הרומן "שושה" מספר על חלום ילדותו של המספר, שאותה הוא נושא לאישה. בסיפורו זה הדגש הוא דווקא על רחוב קרוכמלנה הוורשאי, על ריחות הבישולים העולים ממטבח אמה של שושה. לדעת דורות, רחוב זה מהווה סמל להוויה היהודית טרום מלחמת העולם השנייה. ביתה של שושה הוא סמל הפתיחות והליברליות בהשוואה לביתו של בשביס-זינגר, הנוהג בחומרה רבה בכל הקשור לענייני אמונה. הרומן "משפחת מושקט" מתאר את חיי היהודים בעיירה על עשיריה וענייה, על החסידים לעומת המתנגדים, על מאבקי הכוח ועל פסיפס העשייה של החיים בה.

לעומת הסופר, הצייר מארק שאגאל יוצר סגנון אמנותי אישי. הגישה הריאליסטית בתחילה הופכת לסימבולית ואספקטיבית בהמשך. לטענת המחברת, ההתפתחות הזאת ביצירותיו נבעה מההשפעה של היצירות המודרניות שלהן נחשף בשהותו בפריז. ביצירותיו המאוחרות של שאגאל היחס לשטייטל מבטא ראייה נוסטלגית, מלאת געגועים והתפרקות על נוף ילדותו. דורות מתבססת בפרשנותה על יצירותיו הידועות של שאגאל "אני והכפר" (1911), "הבית הכחול" (1917), ובמיוחד ציורו המוקדם "האיש המת" (1908) – וכן על הציורים לאחר ביקורו בפריז, כגון "היהודי המסניף טבק" (1923-1924), כמו גם יצירתו הידועה "בדידות" (1933), המתארת את היהודי על רקע עיירתו, בתיאור אישי ומעניין, היהודי המתואר מפנה גבו לעיירה, כשהוא ספון בטליתו הלבנה ואוחז בספר התורה קרוב לליבו.

הפרק השני בספר, "אמן יהודי ויצירתו", מציע שוב מחקר מעמיק ברומן "עושה הנפלאות מלובלין" ובציורו של שאגאל "דיוקן עצמי עם שבע אצבעות". נושאים נוספים מהווים מקור להשוואה בין הסופר לצייר הם "על אהבה ואוהבים", "על שואה ומלחמה" ו"על דת ומיסטיקה".

פרק הסיום של הספר עוסק ב"דמיון ושוני" בין שני היוצרים היהודים, ודן בעיקר בהשפעת יצירותיהם בזירה העולמית. יצירותיו של בשביס-זינגר הביאו לזכייה בפרס נובל לספרות: מארק שאגאל זכה לפאר ביצירותיו המונומנטליות מקומות רבים, כגון תקרת האופרה בפריז, הגובלנים במרכז לינקולן בניו יורק, וכמובן חלונות הוויטראז'ים בבית הכנסת במרכז הרפואי בעין כרם בירושלים. לדעת החוקרת, למרות הפרסום והתהילה, נותרו שני היוצרים יהודיים בגישתם ובשורשים העמוקים של יצירתם, ואין אפשרות לתארה ללא שורשים אלה. בכולן ניכר הקשר לעברם ויחסם למסורת, לתרבות היהודית, לשטייטל ולשפת היידיש.

ספרה של ד"ר רות דורות הנו ספר מעמיק ומעניין, הכתוב בשפה מובנת לכל נפש הגורמת הנאה לכל מי שהתרבות היהודית מעניינת אותו. בעיניי זהו ספר חובה לאוהבי הספרות ולמתעניינים בתולדות האמנות הפלסטית כאחד. יש לציין לשבח גם את עיצוב עטיפת הספר, פרי יצירתו של הצייר עודד פיינגרש. מניסיוני אני יודע אילו מאמצים והשקעה דרושים כדי לייצר ספר שכזה. לאחר הנאתי מהחוויה בקריאתו, אני מביע תקווה כי במהדורות הבאות ניתן יהיה לשלב יותר אילוסטרציות צבעוניות מיצירותיו של שאגאל, בעיקר בצמוד לטקסטים המזכירים יצירות אלו.