"בארץ אהבתי" הוא הספר החמישים בסדרת ספרי השירה
"פיטדה" - אבן מאבני החושן. הספר נדפס
אופסט בגופן "דרוגולין" על נייר
קרם נטול עץ
100 גרם

הספר בארץ אהבתי כולל שירים שנכתבו והולחנו במהלך חמישים שנות יצירה, ובהם שירים מפסטיבלי הזמר, שירי משוררים, שירי להקות צבאיות, שירי ילדים ושירים שהולחנו עבור טובי האמנים המבצעים בארץ.  בנוסף לאוהבי השירים, בספר מופיעים תווים מפורטים לכל שיר ושיר.


אם האדם הוא סך כל מעשיו וכישוריו, ניתן להכיר את המלחין מוני אמריליו על פי השירים שבחר להלחין. על כן נוותר על ביוגרפיה רשמית ועל 'אלה תולדות', אך זאת נאמר: כאן האדם הוא תבנית נוף שתי המולדות שבהן הוא נולד, חי ויוצר.

הבאנו כאן את עיקר העיקרים: המפגש הקסום והחד-פעמי בין טקסט ומנגינה, שממנו באו השירים.

בשעה טובה, בשעה ברוכה, יוצא אוסף שירים זה לאור, ולא קל היה לבחור. ספר זה אינו מכיל את כל השירים שהלחין מוני אמריליו. השירים נבחרו לפי איכותם, לפי מידת היותם מוכרים לציבור, וכן לפי מידת היותם אהובים על המלחין.

העדות וההוכחה לבחירה הנכונה של המלחין בטקסטים הן בעובדה שהשירים נשארים ואינם משתכחים.

"המילה היא לב-ליבו של השיר", טוען מוני אמריליו. הוא מאוהב בשפה העברית ובמשורריה. ואולי דווקא משום שהעברית היא שפת-העם שלו, ולא שפת-האם, הוא מתייחס אליה באהבה ובהערכה רבה, מה שהופך אותו למלחין כל כך ישראלי.

הספר כולל שירים שהולחנו במהלך חמישים שנות יצירה, ובהם שירים מפסטיבלי הזמר, שירי משוררים, שירי להקות צבאיות, שירים לילדים, ושירים שהולחנו למען טובי האמנים המבצעים בארץ.

לספר תשעה מדורים, ואתם מוזמנים להכנס בשערים, לפגוש בשירים המוכרים, ולהכיר שירים חדשים.

מוני אמריליו: השקד עדיין פורח

בן שלו | 27.5.2009, הארץ – גלריה

מאז שמוני אמריליו יצא לפנסיה, הוא לא מפסיק לעבוד. המלחין בן ה-77 נמצא בימים אלה בעיצומו של בולמוס יצירתי, ולא מתעסק בשאלה מדוע צעירים אינם יודעים מיהו. ערב משיריו הישנים והחדשים יפתח מחר את פסטיבל המשוררים במטולה

מוסיקאים צעירים, קבלו עצה ממוני אמריליו, אדם שיודע דבר או שניים על כתיבת מנגינה ישראלית מושלמת: כשאתם מתיישבים לכתוב לחן, הניחו בצד את הגיטרה. אל תיעזרו בפסנתר. נסו לכתוב את מה שמתנגן לכם בראש, בלי עזרה של כלי הרמוני. "אני מקשיב למה שעושים מלחינים צעירים", אומר אמריליו, "ואני מוצא שכמעט כולם הם עבדים לאקורדים שהם מכירים. זה לא חשוב אם הם מכירים שלושה או עשרה או מאה אקורדים. מה שחשוב זה שהאקורדים מכתיבים להם את המנגינה. בעיני זה מצער. כשאתה כותב מנגינה אתה רוצה להיות בטוח שאתה עושה את הדבר הכי טהור, והמנגינה הכי טהורה היא זאת שמתנגנת לך בראש. ברגע שאתה נותן להרמוניה להכתיב לך את הדרך, אתה מביא לשיר השפעות חיצוניות. זה כבר לא לגמרי אתה. כך שאם אתם יכולים לכתוב בלי שום כלי, זה עדיף".

אמריליו כתב כך כמה מהשירים הכי יפים שלו. לרוב הוא עשה זאת ליד שולחן העבודה, מעביר את הצלילים שהתנגנו בראשו אל הנייר ואחר כך מתקן ומשלים ליד הפסנתר. אבל לא אחת הוא כתב מנגינות בסיטואציות שבהן כל מה שהיה ברשותו הם עיפרון ופיסת נייר. את "ליבבתיני", למשל, אחד השירים הראשונים שכתב אחרי שעבר מעולם ההלחנה הקלאסית אל עולם הזמר העברי, אמריליו כתב באוטובוס. זה היה ב-1964. הוא נסע לרשות השידור כדי לקחת את התקנון של פסטיבל הזמר והפזמון, ובדרך חזרה, בצדו השני של דף התקנון, שירבט את התווים של "ליבבתיני", שבוצע בפסטיבל על ידי שושנה דמארי.

את "ליבבתיני", כמו שירים אחרים של אמריליו מאמצע שנות ה-60, רבים אינם מכירים היום, אבל השירים שהלחין מסוף שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70 נהפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי ונדמה שהם צרובים בתודעתו של כל מי שגדל כאן ב-50 השנים האחרונות. "בארץ אהבתי השקד פורח", "יש פרחים" (הראית איזה יופי), "האיש מן הבקעה", "היום היום", "ההר הירוק תמיד", "לכל אחד ירושלים", "פרח משוגע", "עץ האלון", "השיר על ארץ סיני", "ומתוק האור בעיניים" - אלה שירים שנהפכו לנחלת הכלל, גם אם רבים לא יודעים שהם הולחנו על ידי אמריליו.

יותר מכך: לא מעט אנשים, בעיקר צעירים, כלל לא יודעים מיהו מוני אמריליו. הניסיון לברר השבוע אם אלבומי אוסף של אמריליו נמצאים על המדפים בחנויות התקליטים, נתקל בחומה בצורה של חוסר מודעות. "מוני מי?" שאל מוכר אחד, "מה הוא בדיוק עושה?" שאל אחר. אמריליו לא מכחיש שזה המצב, אם כי הוא מספר גם סיפורים אחרים, למשל על שוטרים שעצרו אותו לאחר שעבר עבירת תנועה ומחלו לו כשראו את שמו ברשיון הנהיגה. מדוע יש פער כה גדול בין החשיפה של שיריו לבין החשיפה שלו? "אולי זה קשור לצורת ההגשה ברדיו", אומר אמריליו, שלא מראה עניין רב בשאלה הזאת. "פעם, כששידרו שיר, נהגו לציין את שם הכותבים ולא רק את שם הזמר. השבוע הייתי ברשת ג' ופגשתי שם את השדרן עומר ריטה. אמרתי לו, 'דע לך שאתה השדרן היחיד שעדיין מקפיד לומר מיהם הכותבים. הקולגות שלך כבר מזמן לא עושים את זה".

שיר נמצא באוויר

זה כמובן לא ההסבר היחיד לכך שרבים מאוד לא מקשרים בין אמריליו לבין השירים הנפלאים שכתב. הסברים נוספים נעוצים במהות הקולקטיווית של הזמר העברי; באופיו של אמריליו, שאינו רודף פרסום; ובעובדה שהוא כתב לדבריו בהרבה סגנונות, ריבוי שאולי יוצר קושי לאפיין את סגנונו שלו. "הדבר הכי חשוב בשבילי הוא הטקסט", אומר אמריליו, "והטקסט הוא ממזר גדול - הוא יכול לזרוק אותך לכל מיני כיוונים". אמריליו לא חשש מעולם להיזרק לאן שהטקסט הורה לו. אילו היה מלחין "הרמוניסט", כמו מתי כספי או יוני רכטר שהוא מעריץ, ייתכן שהיה בכל זאת חוט מקשר מובהק בין כל המלודיות שלו, אף שהן נבעו ממקורות מרוחקים זה מזה. מאחר שהוא "מלודיסט" מובהק, קשה יותר להבחין בחוט הייחודי שלו.

האם מפריע לאמריליו שלא מזהים אותו כאיש שחיבר כל כך הרבה לחנים יפים? בתחילה הוא אומר "לא אכפת לי בכלל", ואחר כך: "זה לא כל כך כואב לי". הוא שמח על כך שמכירים ואוהבים את השירים, ובנוגע לחלקו - "בסופו של דבר יידעו", הוא אומר.

עניין אחד שקשור לקרדיט בכל זאת מכעיס אותו. לפני ארבע שנים יצא הדי-וי-די "גם אני רוצה חיבוק", ובו לחנים נהדרים שלו לשירי פעוטות מאת מיריק שניר, בביצועה של יהודית רביץ. הדי-וי-די נהפך ללהיט ענק, אבל ספק אם יותר מקומץ אנשים יודעים שהשירים הולחנו על ידי אמריליו. צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא את שמו בתוך עטיפת הדי-וי-די. ומדוע זה מכעיס אותו ואילו העובדה שרבים לא יודעים שהוא הלחין את "בארץ אהבתי" מותירה אותו שווה נפש? "לא יודע", הוא אומר. "אולי מפני שבדי-וי-די יש עטיפה, הדברים רשומים, ושמי מופיע באותיות כל כך קטנות עד שאי אפשר למצוא אותו. 'בארץ אהבתי' נמצא באוויר. אין עטיפה. מישהו יום אחד ישאל מי כתב את זה, ומישהו ישיב לו שזה אני".

הייתי צילייגר

ערב לכבודו של אמריליו, "טנא שירים למוני", יפתח מחר אתפסטיבל המשוררים במטולה. הזמרים חני דינור ונתן סלור והנגנים רמי הראל, סלעית להב ואיתן איצקוביץ' יבצעו את מיטב הלהיטים של המלחין ולצדם שירים חדשים של אמריליו, שנמצא כעת, בגיל 77, בעיצומו של בולמוס יצירתי.

הוא נולד ב-1932 בסקופיה שבמקדוניה. בגיל שש התחיל לנגן בכינור ("אם הייתי מתחיל בפסנתר אולי הייתי הרמוניסט ולא מלודיסט", הוא אומר). בגיל עשר התחזתה משפחתו למשפחה טורקית ונמלטה לאלבניה מאימת הנאצים (בדרכונו המזויף של אמריליו הופיע השם מחמט עלי), ובזמן שהסתתרו במרתף באלבניה אמריליו התחיל לנגן גם באקורדיון. "בפינת המרתף היה חפץ שחור משחור", הוא מספר, "וכשהסרנו ממנו את האבק גילינו שזה אקורדיון לבן. בתוך כמה ימים, בעודנו מחכים שהנאצים יסתלקו מהעיר, לימדתי את עצמי לנגן בו".

ב-1945, בגיל 13, הוא ניגן בכינור בתיאטרון הלאומי בבלגרד לכבוד יום הולדתו ה-53 של שליט יוגוסלביה טיטו. ב-1946 ניסתה משפחתו לעלות לארץ ישראל אך הניסיון נכשל והיא נסעה לצ'ילה, שם אמריליו החל ללמוד קומפוזיציה. ב-1952, בן 20, עלה לישראל והתיישב בקיבוץ מרחביה. "הייתי צילייגר, חלש מבחינה פיסית, אבל נעשיתי חלוץ", הוא מספר. "עגבניות, תפוזים, פלחה, קומביין. ובכל זאת, ידעתי שאני הולך לעסוק במוסיקה". הוא למד הוראת מוסיקה במדרשת אורנים, כתב יצירות אחרי שעות העבודה ("זה היה מעייף, אבל היה יצר"), וסוויטה שחיבר לרגל עשור למדינה בוצעה על ידי תזמורת רשות השידור. היו אז עוד אמנים במרחביה. לפעמים אמריליו היה שוטף כלים יחד עם המשורר טוביה ריבנר ועם יעקב שבתאי. הוא מספר שהסופר הצעיר היה נוהג לומר: "איזה מין שם זה שבתאי? לעולם לא אצליח עם שם כזה. אילו היה לי שם כמו אמריליו".

בתחילת שנות ה-60, נשוי ואב לשני ילדים, החליט אמריליו שהוא רוצה להתמסר לאמנות ועזב את הקיבוץ. "הגשתי יצירה שלי לעדן פרטוש, מנהל האקדמיה למוסיקה בתל אביב, והוא העיף בה מבט ואמר, 'יאללה, אתן לך מלגה'. זאת היתה יצירה כל כך מסובכת. אם מישהו היה מסתכל בה היום, הוא היה אומר 'משוגע'".

ארבע שנים למד באקדמיה, אבל עוד לפני שסיים אותה החל לחצות את הקווים אל המוסיקה הפופולרית. "בשביל שיצירה שלך תנוגן בעולם המוסיקה הרצינית היית צריך לחכות שנים בתור ולהכיר את האנשים הנכונים. לא הייתי בנוי לזה, ובדיוק גיליתי עד כמה זה יותר קל בעולם המוסיקה הפופולרית. כתבת שיר, בתוך כמה ימים יש תזמורת, יש מעבד, יש זמרת, יש תקליט, יש מופע,יש פרסים אפילו. לא צריך קשרים ולא צריך יחסי ציבור". הוא נותן כדוגמה את "שלוש אהבותי" שכתב לחוה אלברשטיין. "התקשרה אלי תלמה אליגון ואמרה שהיא נפגשת למחרת עם חוה, ואם אני יכול לכתוב בשביל חוה שיר. התיישבתי, כתבתי, ולמחרת שרקתי לחוה את המנגינה בטלפון. לא היה טקסט אז תלמה כתבה טקסט,וילנסקי עשה עיבוד, ונהיה שיר".

מרגע שהתמסר להלחנת זמר עברי, "זה היה כמו כדור שלג, התנפח והתנפח", אומר אמריליו. "היו שנים שלא יכולתי לספק את כל מה שביקשו, אף על פי שכתבתי מהר". הוא עבד עם שלישיית פיקוד מרכז, צוות הווי נח"ל וצוות הווי חטיבת הצנחנים, כתב שירים רבים שהגיעו למקומות הראשונים בפסטיבלי הזמר, ניהל מוסיקלית את תוכנית הטלוויזיה לילדים "טלפלא" וגם הלחין פסקולי סרטים שהוא לא כל כך גאה בהם היום. "'פישקה במילואים'", הוא אומר בביטול. "כן, גם אני עשיתי שטויות".

שאלות על מקורות ההשראה שלו לא מתקבלות באהדה. "אני לא יודע לענות על הדברים האלה. פעם שאל אותי מראיין בשידור ישיר מאין אני נוטל השראה. אמרתי לו שאני הולך לשוק, קונה אבטיח, לוקח גרזן, מפלח את האבטיח... ואז עצרתי לפאוזה דרמטית, והוא שאל, 'ואז אתה מקבל השראה?' 'לא', אמרתי, 'אז אני אוכל את האבטיח'.

אמריליו עונה באירוניה גם כשהוא נשאל על ההעדפה שלו לזמרות. "יהורם גאון הוא זמרת? יוסי בנאי זמרת? שלמה ארצי? 'הפרברים'? 'העמרנים'? הרושם הזה נוצר מפני שהשירים ששרו זמרות הצליחו יותר מאשר השירים ששרו זמרים". אבל אז הוא מהרהר כמה שניות ומוסיף, "ואולי בכל זאת אני קשור במיוחד לזמרות, ובעיקר לזמרות שלא מעניין אותן להבליט את עצמן אלא רק את השיר". כאלה היו דורית ראובני ורוחמה רז, ששרו את להיטיו הגדולים של אמריליו בשנות ה-70, וכאלה הן מיטל טרבלסי, שעמה הרבה לעבוד בשנים האחרונות, ויעל צבי, שעמה הוא משתף פעולה כעת.

במשך עשר שנים, מאמצע שנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90, הוא הפסיק להלחין מסיבות אישיות שהוא לא מעוניין לפרט. אבל מאז שהוא חזר הוא לא מפסיק. "מאז שגיליתי את המחשב החיים שלי השתנו", הוא אומר, "ומאז שיצאתי לפנסיה אני לא מפסיק לעבוד". הוא מבלה את רוב שעותיו ב"אולפנצ'יק" שלו, חדר קטנטן בביתו בגבעתיים, וכותב בלי סוף. בשנים האחרונות כתב לחנים למחזורי שירים של נתן זך, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ', יהודה עמיחי, נתן יונתן וטוביה ריבנר, שב-14 הלחנים לשיריו הוא גאה במיוחד. הוא כתב אותם ב"מבזק של השראה" שנמשך כחודשיים. "זה היה כמו גפרור שמדליק אש", הוא מכריז. "אני חושב שזה הדבר הכי יפה שכתבתי בחיי".

כמה משיריו החדשים של אמריליו יבוצעו במופע שיתקיים ביום חמישי בפסטיבל המשוררים, וכמות נכבדה יותר תבוצע בסיבוב של הופעות קטנות שהוא עומד להעלות בקרוב עם יעל צבי והפסנתרן רמי הראל. אבל האירוע המיוחל ביותר מבחינתו הוא הוצאת ספר ובו כ-120 משיריו, מלים ותווים, בהוצאת "אבן חושן". זה יקרה בעוד כמה חודשים, ואת האירוע ילווה מופע גדול.

הספר והמופע יהיו פיצוי על ניסיונותיו הכושלים של אמריליו להוציא חלק משיריו החדשים באלבום. הוא פנה לכמה חברות תקליטים בשנים האחרונות, אך לשווא. "הם רוצים בידור, לא אמנות, לא תרבות", הוא אומר. אבל למרות עוגמת הנפש, הוא לא נשמע מתוסכל. "העיקר שאני עובד ונהנה מהעבודה, וצריך לזכור שזאת רק מוסיקה". הוא מבקש לומר עוד משהו, אבל שוכח איזה פרט, מבקש סליחה, ניגש לאחד החדרים בבית שבו נמצאת אשתו, וחוזר אחרי כמה שניות. "כשישעיהו ליבוביץ' עמד למות התפרסם ב'הארץ' ראיון גדול אתו. השאלה האחרונה ששאל אותו המראיין היתה מה הדבר הכי חשוב בחיים. ליבוביץ' אמר מלה אחת: 'אשתי'. אם אין את זה, מה שווה כל המוסיקה".

לקריאת הכתבה לחץ כאן

 להאזנה למופע "בארץ אהבתי" ברשת ג' לחץ כאן