"הנה השם" הוא הספר החמישים ואחד
בסדרת ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן
מאבני החושן. נדפס אופסט בגופן
"דרוגולין" על נייר נטול
עץ 90 גרם

הספר השני בטרילוגיה, הספר הראשון: "זכרו את השם".

עוזי אגסי על לאה אילון: ניתן לומר שלאה אילון היא "משוררת של משוררים". משוררים רבים מעריצים את שירתה ואת הלישה שהיא עושה בעברית כדי לכתוב את שיריה. אין זו שירה פשוטה, ואולי גם לכן שווה לחזור ולדוש בה עד שיוסר הלוט.
מספיק לקרוא שורה משיר אחד כדי שהספר ישאיר חותם.
ראו עמ' 52: "אפשר כבר לעשות את זה / וכבר נקבע / והגיע הזמן./ ובערך כך זה יהיה / במיוחד אם אעמוד על דעתי ולא אסוג".

לאה איילון פרצה לשירה הישראלית בתנופה גדולה אי אז בראשית שנות השמונים, והתקבלה בהתלהבות ובעניין. הפופולריות שלה (לא בקרב הקהל הרחב, כמובן – בסופו של דבר היא משוררת ששיריה קשים להבנה – אלא בקרב קוראי שירה מנוסים, אינטלקטואלים חובבי חידושים וכו') החזיקה מעמד גם בשנות התשעים, כאשר המונח "פוסט מודרניזם" הפך לאופנה תל אביבית, שהתקשרה למשל לסרטיו של דייויד לינץ' ולפרוזה של אורלי קסטל בלום, אך השתקפה גם בתופעות יסוד בשירתה של איילון: באהבתה לדימויי פופ, בנטייה שלה להתקרב ככל האפשר אל סף הקיטש, בצורך שלה לחבר בין פתייני וחנפני לקיצוני ותובעני, וכו'. נדמה לי שמה שהתל-אביבים (ולא רק הם, כמובן) כינו בשנות התשעים "פוסט מודרניזם" לא היה אלא ניסיון אחרון של המודרניזם לשמור על הדומיננטיות שלו באמצעות מה שנתפס כהיפוכו – הלך רוח של התפוררות או דקדנס. כדאי להזכיר ששניהם, המודרניזם והדקדנס, הם בעצם תאומים חצי סיאמיים שנולדו במחצית השניה של המאה ה-19, אלא שבמהלך המאה העשרים הפך המודרניזם המנצח את תאומו המובס לאויבו המיתולוגי. לא פלא שהאח האבוד נשלף מהנפתלין כשהמודרניזם התחיל לחוש שהוא מאבד אנרגיה ומתחיל להיסדק.

מצב הרוח השתנה מאוד בתחילת האלף השלישי. התפוררות המודרניזם הפכה מנבואה או בשורה לעובדה סבוכה ומביכה, וקריצת העין הדקדנטית כבר לא מספקת את הסחורה. התרבות יצאה למסעה הגדול אל הרשת והפכה לסופרמרקט גדול של קהילות ומסורות וזהויות – גדול עד כדי כך שאפילו המילה "סופרמרקט" נשמעת קטנה ומיושנת. הפוסט התחלף, בעצם, בניאו, ויש לנו משוררים ניאו-מזרחיים וניאו-אשכנזיים וניאו-דתיים וניאו-שמאליים וניאו-יהודיים וניאו-אקטיביסטיים וניאו-פמיניסטיים וסתם ניו-אייג'יים, ניאו-תל-אביביים או ניאו-מודרניסטיים.

ולכן שירתה של לאה איילון נדחקה לשוליים. מבחינתם של קוראים רבים יש לה כל החולשות של המודרניזם המאוחר – היא קשה להבנה, כמעט הרמטית, לא מחוייבת לרעיון חברתי או תרבותי רחב יריעה אלא אך ורק לעצמה, לסגנונה, לאסתטיקה שלה, לרגישותה המילולית המיוחדת, לאירוניות המעגליות שלה, ובעיקר לצורך שלה לחתוך את העולם ולהדביק אותו מחדש במין מונטאז' שיהלום איכשהו את ייחודה הבלתי נתפס של המשוררת. גם יחסה של הביקורת השתנה, ובמקום להתלהב מהפופ והקיטש והתערובת של גבוה ונמוך ואפקט ההפרזה המכשילה את עצמה, היא התחילה מצד אחד להתלונן על הקושי להבין או לתייג חברתית ותרבותית את שירת איילון, ומצד שני לחפש את ליבה הנסתר, כלומר את התבנית הרגשית היציבה המתגלה מבעד למסכותיה הכמו-פופיות או הכמו-דקדנטיות.

אבל איילון ממשיכה לכתוב שירה בדיוק כמו שהיא יודעת ואוהבת, ועושה זאת טוב כתמיד. כל שיר הוא הפתעה מילולית רעננה ומלאת חן שמה שבולט בה יותר מכל זו תשוקה גדולה, תזזיתית, המחוללת בין דימויים של אושר גדול ומכזיב ודימויים של עונג קטן וכוזב – בין נגיש ובלתי נגיש, מושג ובלתי מושג, מוחמץ ובלתי מוחמץ, מתסכל (אך חביב) בעליבותו או מתסכל (אך מכאיב) בעליונותו – מתוך רצון עקשני להטעין את השיר במתח בלתי פוסק בין כמיהה והשלמה ומפח נפש, ובה בעת לטשטש את מקורותיו של המתח הזה כדי שהשיר יווותר אוטונומי, חידתי ופרטי ככל האפשר.

והשירים יפים מאוד, בעיקר אם לא מתעקשים לחלץ מהם זהות מוגדרת או להבין כל תפנית בעלילה.  בשבילי הקריאה בהם היתה חוויה משונה, כי כנראה הייתי זקוק לאיילון כדי לתפוס כמה השתנינו בעשרים השנה האחרונות, כמה אנחנו ממהרים להבין, לתייג, למיין, לסדר כל דבר. אז הנה לכם לאה איילון, שתויגה כמשוררת פוסט-מודרניסטית אך בעקבות חילופי האופנות אולי אין ברירה אלא לתייג מחדש כמודרניסטית, כלומר כזאת שמתעקשת שיש איפשהו חידה גדולה ומסתורית למרות שהעולם הפך לרשת רצופה וצפופה של תשובות נחרצות אך סותרות.

לצפייה בביקורתו של אלי הירש בעיתון במוסף 7 לילות של עיתון ידיעות אחרונות לחץ כאן

---

דברים שבשירה | בברך לא כפופה

ארז שוייצר | הארץ, ספרים 7.2.10

על פניו, הבקשה הראשונה שמפנה שירתה של לאה אילון לקוראיה היא להרפות מהדרישה למשמעות. נדמה שאילון לא רק מבכרת את החושניות הלשונית על פני בהירות האמירה, אלא גם מנסה לטלטל את התודעה ממוסכמות כובלות של חשיבה. ביד יציבה ובעיניים שכמו מופנות אל עולם פנימי הרמטי וסוער, היא כותבת שורות ציוריות ומוסיקליות להפליא שעומדות לעצמן ותובעות להשבית לרגע את גלגלי ההכרה, העסוקים ללא הרף בפענוח, הבנה וקיטלוג. כך, התבוננות בטבע, ותנועה מתמדת בין תענוגות גוף ילדותיים לבחינה של ההכרה הבוגרת משמשים אצלה בערבוביה חסרת הייררכיה, כמין קואן זן העולה על גדותיו ומציע לפקוח עיניים אל המשמעות הטרום מילולית המסתתרת מאחורי המלים, או אל הנפש שאינה מרוסנת על ידי התרבות, אף שהיא כבולה אליה כאפשרות קיום יחידה.

אפשר אפוא להיענות להצעה זו, להתענג על האופן שבו אילון לשה את העברית, ולהסתפק בזה. הרי גם בספרה החדש, "הנה השם", המוגדר חלק שני בטרילוגיה (הראשון היה "זכרו את השם"), קל למצוא שורות נועזות וסתומות ונפלאות כמו "והלבנה שם/ דוחפת את אצבעה לתוכה ורועדת./ ומרוכזת בעצמה/ ולא מאירה"; או "ושבועיים אחרי השלכת באדום/ כתום/ וצהוב/ לוקחים/ סוכריות חלקות גב שמחליקות מהלשון"; או "רוצי בלי פשר/ בלי טעם/ זה אנרכיסטי/ ונכון".

אלא שקריאה כזאת ב"הנה השם" אולי תחמיץ את הייחוד שלו ברצף יצירתה של אילון. נכון שגם בו היא מקפידה להניח לפתחם של קוראיה מבנים מילוליים קשים לפענוח, אבל נדמה שמאחוריהם מסתתר ספר חריף, מציאותי, פוליטי.

"אם רוצים לאהוב חיוור אז אוהבים כך/ חיוור/ בלי להט/ בלי עוצמה... אבל אם רוצים לאהוב לנצח/ אז/ צריך/ דוגמתי", היא כותבת. החוויה הרליגיוזית, בקשת הקדושה, התקיימה תמיד בשירת אילון, לעתים קרובות בסמיכות למיניות אפלה, אבל בשורות אלה היא מסמנת לכאורה התקרבות אל הדת הממוסדת וכורכת אותה בעמדה מדינית ימנית מובהקת. "והארץ תהפוך לדבר אחר/ כשר/ בוטח/ מעל/ וימין". הצהרות אלה ודומות להן שזורות לאורך הספר כולו, וגם אם צריך לחלץ אותן מתוך מארג הקסם הלשוני שלה, הן הולכות וצוברות נפח וכוח ככל שהוא מתקדם.

כדרכה, אילון מתעתעת בקוראים ומצליחה לשמור על איזו עמימות ביחס למיקומה שלה במפה הנפשית-החברתית שהיא משרטטת. האם היא רצינית או מיתממת, האם עברה תהליך של הקצנה אמונית-לאומנית או שהיא מהדהדת באירוניה השקפות כמו "נמוכי גזע/ כבר רואים/ מנסים בכל יכולתם לא לומר אנחנו מקנאים/ ולכן אנטישמיים". חלק ניכר מכוחו של הספר, שצובר לאט-לאט צביון מפחיד כמעט, נובע בדיוק מאותה תהייה. באופן מתוחכם, למשל, היחס האישי של אילון אל "השם" - " אתה ודאי כל מה שרציתי/ ואפשר להודות לשם ד'" - כמו מחזק רמזים פשיסטיים בנוסח "נשמו עמוק שהחזה יתנפח/ ותצעדו קדימה ובברך לא כפופה" או "צריכה להיות הבדלה בין אנשים לאנשים/ ואני שמית/ ולבנה".

העמימות, אפוא, כמו הדו-משמעות ומנעד הדימויים החופשי, משרתים איזה חזון שאינו פואטי בלבד. נדמה שאיילון מצליחה, אכן, לחולל איזה שבר במוסכמות הקריאה והתפישה של קוראיה ולהציב לפניהם מראה מרתקת של הזדהות ודחייה. ההיקסמות ממלותיה מלווה באי נחת מכוונת, וההימנעות מחיפוש המשמעות בשיריה נראית פתאום פחות כהיענות אסתטית, ויותר כבריחה אתית. "חלשי הרוח לא יכולים לשאת את זה/ אבל הם הפחות נחשבים ביצורים/ ושנאת האחרים טובה משנאת העצמי", אילון כותבת בשיר החותם את הקובץ, אבל מוסיפה, בסופו ממש, "ועל הגב קסדה/ מימייה/ ומערכת הגנה נגד טילים". האירוניה שבדבריה מתחוורת סוף סוף ואפשר לנשום לרווחה. אפשר?

לצפייה בביקורתו של ארז שוייצר במוסף ספרים של הארץ לחץ כאן

מהטור של מנחם בן: