באותו רגע

"באותו רגע" הוא הספר הארבעים ושמונה בסדרת
ספרי השירה "פיטדה" - אבן מאבני החושן.
הספר נדפס אופסט בגופן
"דרוגולין" על נייר
קרם 90
גרם

"באותו רגע" מכיל את כל שיריה המודפסים של לאה טנצמן וכן שירים רבים שלא ראו אור. כל זה הוא חלק מארכיון שיריה הגדול, שנשאר לאחר מותה (2006)

דברים שבשירה | לבכות כאוות נפשי
ארז שוייצר | 3.3.2010 | מוסף ספרים עיתון הארץ

באופן מחושב ומרומז, כמו רוב שיריה, ספרה המרגש של לאה טנצמן, "באותו רגע", מחולק לעשרה פרקים. השמיני שבהם הוא "עייפות" והתשיעי מכונה "תאווה". העייפות היא כנראה עייפותה של אשה הנאבקת במחלה קשה. והתאווה? ובכן, טנצמן כותבת כי תאוותה החזקה מכל היא "התאווה... לבכות/ כאוות/ נפשי".

אלא שלפחות ביחס לשיריה שלה, הנהדרים, המפתיעים כל כך, זה תיאור מטעה מאוד. ראשית, משום שפרק זה, יותר מקודמיו, מציג במידה דומה של קרבת נפש מושאי תאווה נוספים, ובהם החברות והאמנות הפלסטית. שנית, משום שטנצמן אינה בוכה בו כאוות נפשה, להיפך. לרוב היא כובשת את בכיה ומקפיאה את דמעותיה ואוצרת אותן בשירה מרוסנת, א-אקספרסיוניסטית, נקיית-טון מאוד. נדמה כי הזעקה האישית אינה העיקר בה, ואם היא נשמעת, היא עולה כמו מעצמה מבין המלים המהוסות. "אריה הספיד/ אחר כך הלכנו" הן מלות הפרידה של טנצמן מחברה טובה. "אלה הרגעים/ היפים/ שבחיים/ אמרתי למיקי" - כך היא מתארת אושר צרוף. והנה התנועה בין פנים לחוץ: "אני פורחת/ הדם פורח/ על פני/ לפני בכד/ פורח פרח".

בעצם, יש זיקה ישירה בין יחסה של טנצמן לאמנות פלסטית לבין כתיבתה. המלים מונחות על הדף במרווחים גדולים והשורות מופרדות לעתים זו מזו בחלקות גדולות של דף לבן. יחד נוצרת לעתים שירה גרפית, ההולמת לא רק את המקצב הפנימי של השיר, אלא גם את המבט הצילומי של טנצמן, התופס במלים תמונות מרובדות, שכמו נלכדות בהבזק, אבל מכילות פרק זמן ארוך יותר, לעתים חיים שלמים. במקרים אחדים, בשיר "מובייל", למשל, המלים מונחות לרוחב הדף ומעוצבות כאובייקט פלסטי ממש, אבל לרוב הן מבודדות כדי להעצים אפקט או משמעות: "והפרחים/ גדלים/ לפרי/ כבד (...שליש עמוד ריק...) מנשוא". לעתים הן אף מגלמות בקצבן את תוכנן: "אין/ מספיק/ כוח/ להזיז/ דברים/ שום/ דבר/ לא/ זז/ על/ השולחן/ שום/ דבר/ זז/ רק/ הזמן".

אלא שהכלי האסתטי הזה היה נשאר ריק, אלמלא ניחנה טנצמן בכנות, בהומור ובתבונה, שאיפשרו לה להפיק עוצמה רגשית מרבית דווקא מהאיפוק, מתוך מה שלא נאמר. אמנם אפשר לאתר בשיריה פיסות של מציאות קונקרטית - משפחה, אקדמיה, שואה - אבל דיוקן החיים והתודעה שהיא העמידה מצטבר לאטו תוך כדי קריאה. כתם פה, קו שם, רמיזה פה, מחיקה שם. דיוקן זה מלא כל כך, ומרתק כל כך, בין השאר בשל המתח בין הממזרות הלשונית המעודנת של טנצמן ובין ההוויה הקשה, המסויטת לעתים, שהיא ניצבה בתוכה. "לא נורא/ בעולם הבא/ הוא כבר ידע / מה/ היה היה/ בחור נחמד/ תלמיד/ לא טוב", כתבה בשיר המוקדש "לניצן הי"ד".

המתח בין הקונקרטי למופשט מגיע לשיאו בשירים המאוחרים בקובץ. "טיאטאה/ את החול/ בלי לפזר.../ ציננה את האוויר/ הביאה את ריח הקור/ בשתיים בלילה ראיתי אותה// רוח נקייה". כמה מוחשית נדמית התנועה בשעת הבדידות הלילית הזאת; זוהי תנועת האוויר בחדר וזוהי תנועת הרוח, מקום הנפש. לאה טנצמן מתה ב-7 בנובמבר 2006 ולא זכתה לראות בחייה את ספרה היחיד, היפה כל כך.

לצפייה בביקורתו של ארז שוייצר באתר "הארץ" לחץ כאן.

לצפייה בביקורתה של דפנה שחורי באתר "ישראל היום" לחץ כאן.