ספר הקולות

"ספר הקולות" נדפס אופסט בגוֹפָנים
"פרנק-ריהל" ו"קורן"
על נייר 90
גרם

עמוס הוא פסיכולוג המתיידד עם המטורפים שבקולות מטופליו. תוך כדי כך הוא נחשף לעצמו ומציג פתרונות ייחודיים לדילמות החיים המרכזיות של בני האדם.

"בין הקולות המרובים שבתוכנו, גורס עמוס, גיבור הספר, אין קול צודק, אמיתי ונכון מאחרים, ורק הדיאלוג ביניהם מאפשר אהבה, בריאות ורווחה. שלא כמו מטפלים מפורסמים המאמינים שקולם מדעי ויודע כל, עמוס הוא מטפל כן ואנושי, שאינו מסתיר את חולשותיו. עבודתו הטיפולית הבלתי שיגרתית, מול גלריה מרתקת של דמויות ובעיות חיים, הופכת לסיפור מרתק ומלמד לאנשי בריאות הנפש ולכל האדם". עמיה ליבליך

ד"ר עודד מבורך, זוכה פרס הרי הרשון לספרות, הוא גם נגר, יורד-ים, תרמילאי ותיק ופסיכולוג קליני. כעשר שנים הרצה באוניברסיטה העברית, הקים מרכז לטיפול קבוצתי בבית החולים שיבא, ומדריך פסיכולוגים ברוח הגישה האקזיסטנציאליסטית.
בשנים האחרונות הוא מנחה סדנאות לפתרון מואץ של בעיות חרדה ובעיות בקשר זוגי במרכז הטיפולי שהקים, "הזדמנות".
ספר הקולות הוא ספרו הראשון.

"ספר הקולות" מאת עודד מבורך | רואים את הקולות
ב"ספר הקולות", ספר הביכורים של ד"ר עודד מבורך, מצליח המחבר להמחיש בצורה משכנעת את היתרונות והמגבלות של השימוש בריבוי קולות ככלי טיפולי
מאת רבקה קרן | 18.8.2010, הארץ, ספרים

הקול מלווה את חיינו כמו הצל של גופנו. אנו ערים תחילה לצלילים ולהברות ואחר כך להיגד השלם, שמאפשר, עם הזמן, ביטוי מילולי לזהות האישית שלנו ולמקומנו בתוך עולם מורכב ומשתנה. החל בבכיו הראשון של הילוד וכלה בבת-הקול החידתית ובמלמול האחרון על שפתי הגוסס, ממלא הקול תפקיד מרכזי בממד הגשמי וגם הרוחני של האדם. הקול מתריע ומרגיע, מסכסך ומפייס, מגלה ומסתיר, מדכא ומרומם, וכמחשבה, יש לו היכולת להתפצל, להתבדל, ולייצג עמדות מנוגדות של חלקים שונים באישיות שלנו.

מה יש בקול שעושה אותו לגורם עוצמתי כל כך? מיתוסים, כתבים דתיים ותורות פילוסופיות ופסיכולוגיות משופעים כולם בקשר שבין קולות האלים, הנביאים, המלכים, הכוהנים, החשמנים והאפיפיורים לבין העם, ובקולות פרטיים של יצרים, דחפים, מצפון ומוסר שבין אדם לבין עצמו. הקולות הפרטיים הללו, שמנהלים רב-שיח בלתי פוסק בראשינו באמצעות המסרים החשמליים שמעבירים את האינפורמציה מתא עצב אחד למשנהו, הקולות הנוירולוגיים המופלאים הללו שנקראים מחשבות, הם גיבורי הספר שלפנינו. תוכנם אינו מושמע ואינו כתוב בשום ליברטו ורק תזמורת המוח ומקהלת הנפש מנגנים ושרים אותו בקונצרט-מרתון אילם.

"ספר הקולות" של עודד מבורך, פסיכולוג במקצועו, פורש יריעה רחבה של מיזוג בין סיפורו האישי של הגיבור המרכזי, עמוס (גם הוא פסיכולוג), לבין שלל גישות טיפוליות: התורות הפסיכו-דינמיות של פרויד, יונג, אדלר וממשיכיהם, שביססו את מעמדו של עולם הנפש, כלומר עולם הקולות הסמויים, לשדה מחקרי וטיפולי לגיטימי.

מושגי היסוד של התורות הללו, כמו איד, אגו, סופר-אגו, פרסונה, החצי האפל, אנימה ואנימוס, תת-מודע קולקטיבי וארכיטיפים, אינדיבידואליות ובחירה חופשית, היו ברבות הזמן לנחלת הכלל. במקביל, ובהמשך לאסכולה הפסיכו-דינמית, פותחו שיטות הטיפול האקזיסטנציאלית וההומאנית, והתמקדו בייחודו של כל פרט ובאפשרויות הגלומות בעולמו החד-פעמי. טיפול זוגי, קבוצתי, ביבליותרפיה, טיפול בתנועה, באמנויות ומשחקי תפקידים - כל אלה היו לכלי עזר יעילים. מנגד, התגבשה ופרחה גם השיטה הקוגניטיבית-התנהגותית, שמטפלת בבעיות נפשיות בטיפול נקודתי, מלווה תרגילי התניה ושינוי דפוסי חשיבה.

הספר נפתח בפרק עוצמתי שזירת ההתרחשות שלו היא בהוספיס לחולים סופניים. מטרת המקום, כדברי סגן המנהל שלו, היא "לאפשר לחולים למצות את מותם". "המודעות למוות", ממשיך ואומר אותו רופא, "היא שהופכת אותנו לבני אדם ומגבירה את הערנות שלנו שלא לבזבז את החיים. יש להקשיב בקפידה לקולו של המוות. הוא יסייע לנו למצות את הייחודי בנו, באחר ובמפגש בינינו".

הקצוות החשופים של הקיום על סף החידלון ושמחת החיים הפרועה, המתפרצת, של אנשי הסגל בהתכנסויות שמחוץ לשעות העבודה מעוררים בעמוס דחייה ואושר כאחד, ובתום שבעה חודשי עבודה בהוספיס הוא מתקשה לחזור לשגרת הקליניקה הפרטית שלו. הוא מרבה להגות בחוסים שפגש: הקשישה שהתחננה שהיא רוצה לחיות עוד קצת, ההומוסקסואל הזקן שלמד כי "הפחד הגדול מהמוות שואב את כוחו בעיקר מהבדידות שהוא מביא" והסקסולוג ההולנדי בן ה-80, שאמר: "המוות הוא מקור החיים, אז בואו נלך אל המקור". עמוס שוקע בדיכאון מהול בהתעלות, מהרהר בחייו האישיים, באשתו, ילדיו, חבריו, חלומותיו ואכזבותיו, ובתוך כך מאותת לקוראים להיות שותפים מלאים למסעו.

אחרי פרק טוטאלי כזה, שמטיל את הקוראים לתוך מערבולת של סוגיות קיומיות נוקבות ותהיות על משמעות החיים, דומה שאין לאן להמשיך והספר ייקלע למבוי סתום. לכן, יש משהו מפתיע ומעורר כבוד באופן שבו לפתע מרחיב המחבר בפרקים הבאים את האופק הקיומי, וחושף לפני הקוראים את צפונות לבם של המטפל ומטופליו, כאילו אומר, יש חיים אחרי המוות.

עמוס מחליט לפתח "טכניקת טיפול חדשה לוויסות נפשי, שתהיה חלופה ראויה לטיפול התרופתי בבעיות של מצבי-רוח" ומכאן והלאה נפתחת סאגה מרתקת ורבת משתתפים, שבה שמור מקום מרכזי לקולות, אותם סימנים של מאבקים פנימיים, חרדות ומאוויים, שהם מרכיב המצוי בכל אחד מאתנו. הקולות, שמייצגים את חלקי האישיות השונים, מנהלים בינם לבין עצמם שיח פנימי אינטנסיבי: קולות טובים ורעים, אוהבים ושונאים, שקולים ונמהרים, דיאלוג מתמשך ורב-מתחים של קולות בעד ונגד מטרה מסוימת.

פרקי הספר, שהם סיפורים נפרדים של מטופלים שונים, נפגשים ומצטלבים בצמתים אחדים ומתערבבים עם מסכת חייו של המטפל. הקוראים מוזמנים לתוך חדרו ולתוך ראשו של עמוס, להיות עדים לתמורות, לטלטלות, להצלחות ולכישלונות של שיטה חדשנית שממזגת את כל האסכולות, לטיפולים בטראומה אחרי אונס, מאניה-דפרסיה, פיצול אישיות, השמנת יתר, סכיזופרניה, פוביות, סטיות, בעיות בזוגיות ובזהות מינית וכן לטיפול משפחתי גורף. ובעוד הקוראים שקועים בעולמם המוטרף והמיוסר של המטופלים נגלית לפניהם - אולי, בדומה לקונטרפונקט של באך - מערכת קולות מקבילה ששייכת לעמוס ומקיימת דיאלוג צמוד עם הקולות של מטופליו. עמוס אינו מתנשא ואינו מסתיר את חרדותיו, חולשותיו ותשוקותיו. הקולות המפוצלים שהוא דולה מן המטופלים נמהלים בקולות של עצמו, והתובנות שלהם מאפשרות לו להשליך על עצמו ועל חייו, להתמודד עם ליקויים באישיותו ועם משגים שעשה, ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת. כך אומר עמוס לאחד ממטופליו, ומסכם, כמדומה, את השקפת עולמו: "לא צריך לעשות עניין גדול ממודעות, מילדות, מתובנות ומתיאוריות פסיכולוגיות. עיקר הקושי הוא בשינוי הממשי ובקבלה עצמית".

ב"ספר הקולות", ספר הביכורים של ד"ר עודד מבורך, פסיכולוג קליני, נגר, יורד-ים ותרמילאי ותיק, מצליח המחבר להמחיש בצורה משכנעת את היתרונות והמגבלות של השימוש בריבוי קולות ככלי טיפולי. הוא אינו מתיימר לסחרר בסיפורי הצלחה ולחפות על קוצר ידה של השיטה במקרים מסוימים. הוא גם אינו מסתיר את הפגמים באישיותו של עמוס ומגרעותיו כמטפל וכאיש משפחה. היושרה והכנות מחזקות את חוויית הקריאה, והשפה הנקייה, הרגישה אך לא רגשנית, חפה מחנופה, אם כי פה ושם גולש הסיפור למלודרמות קטנות.

זהו ספר שמיועד לאוהבי ספרות ולאנשי מקצוע כאחד. שבח מיוחד מגיע למחבר על יכולתו להימנע מקלישאות צורמות ומשימוש בז'רגון מסורבל. ועוד ראויה לציין - ואין זה עניין של מה בכך כשעוסקים ברובד החשוך, המעונה והפגוע של הבריות - הרוח החיובית והאמפטית שבה נכתב הספר הזה.

רבקה קרן היא סופרת ופסיכולוגית. ספרה "הפקרות" יראה אור בהוצאת אגם