חרובים

"חרובים" הוא הספר החמישים ושלושה בסדרת
ספרי השירה"פִּטְדָה", אבן מאבני החושן.
הספר נדפס אופסט בגוֹפָנים
"דרוגולין" ו"וילנא"על נייר
קרם 90 גרם

ספר השירים "חרובים" הוא החלק השני בטרילוגיה
תפוזים ; חרובים ; חרוזים

אילן ברקוביץ' פירסם עד כה את ספרי השירה "מוֹדֶה בְּאַהֲבָה" (1955) ו"תַּפּוּזִים" (2007). הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".

לא להטיח דברי שירה באוזני המכונאים
שירתו של אילן ברקוביץ' כמו מבקשת שיקראו אותה בקול. בזאת היא כבר מקיימת איזו הבטחה

ארז שוייצר | דברים שבשירה, מוסף ספרים של עיתון הארץ, 16.6.10

ייאמר מיד, זה ספר יפה מאוד, יפהפה לעתים. אלא שמשום מה, המפגש עם יופיו הבהיר, השופע, מעורר בתחילה איזו הפתעה, איזה צורך, לאו דווקא ענייני, לסגת ולבדוק שנית. מדוע? כך כותב המחבר, אילן ברקוביץ', באחד משעריו האחרונים של הספר "חרובים": "בכותבי שיר על רשימה/ מפרי עטו של אדם/ שרשעו ניגר על יריביו/ טיפין מזה ודאי/ מחלחלות אל שירי".

זהו הדבר אפוא: החשש כי הפרסונה של ברקוביץ' כמבקר השירה תרעיל את שירתו. במדורו האישי במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא מצטייר כמבקר קנאי מאוד, קנאי עד גבול המדון, לאמת השירה כפי שהוא תופש אותה, ורסיסי ארס מרירים מקיפים אותו, בטובתו ושלא בטובתו. אם ברקוביץ' עצמו חושש מחלחולם ליצירתו, אולי אין זה בלתי ענייני לחלוטין לגשת לספרו בזהירות מה, ובוודאי קשה להימנע מכך. מכל מקום, טוב שהחששות מתפוגגים כבר במפגש עם השורות המקסימות הפותחות אותו: "אני האיש המוליך לכל אורך הרחוב את חיוכו/ אני בהיר ומקסים וכך טוב לי/ אני מקסים ובהיר להאיר פניהם של אנשים בשלל חיוכים טובים וגם בצחוק". כמה נאיבי, כמה יומרני, כמה מתריס, כמה חי, כמה יפה.

שירתו של ברקוביץ' כמו מבקשת שיקראו אותה בקול. בזאת היא כבר מקיימת איזו הבטחה. השליטה בעברית ולישתה לכדי מוסיקה צרופה אינה מובנת מאליה בשירה העברית העכשווית, וברקוביץ' מצטיין בכך, גם בלי לשמור על נאמנות למשקל ולחרוז ולתבניות מסורתיות. ובכלל, הוא מקפיד על איזון רציני ומשועשע כאחד בין היאחזות נוסטלגית כמעט במסורת ובין תחושת ההווה. הוא מכריז על עצמו "זה אני האביר", אבל מודה ש"סוסים אני רואה רק בטלוויזיה". תנועה דומה מנפצת אותו תדיר מנשגבות השירה, האהבה או המיתולוגיה שהוא מטפח אל מציאות הבשר, התקשורת, הקנאה וחולשות האנוש. לא תמיד קל להבחין בנפילה זו בשירתו, אבל היא משמעותית מאוד. לעתים היא גם אינה מוסווית: "לוליין מבקש לעשות מחווה לאהובתו/ הוא מטפס על חבל דק/ ואז מבין שאין עולם למטה אלא/ זה שבין רגליה/ וכבר בזמן הנפילה הוא מסתבך בין חבליה".

ברקוביץ' עסוק בשירה כאילו היא נשמתו של העולם. לעתים נדמה כי אמונתו היוקדת בשירה מוגזמת. אהבתו המינית מתערבבת באהבה לשירה, משוררים "כורעים ברך להרים כוכב" ומתווך הנדל"ן הוא "הגבר הזה, עלם יקר שמכת/ אגרופו תעופף שירים רכים לרחוק". אפשר להירתע מלהטו הזה, המנוגד כל כך למכובדות כביכול שבמודעות עצמית וריסון, אבל יש בו גם משהו כובש וקליל דווקא, שכדאי להיענות לו. מאחורי ההתגבהות והלהטטנות הלשונית מסתתרות לעתים תמונות יפות ומנוסחת להפליא של רגש יומיומי ומזמין הזדהות. כך, כאשר המשורר פוגש ברחוב אשה יפה (ואולי זו המוזה עצמה): "כה יפה ונועזת/ נעצת בי מבט, שעורר בבשרי חידודים.// הנחתי לך, שהרי בביתי מצפה לי/ דרורית משלי וקננו איתן// ובכל זאת, לאחר מחשבה/ כלום תוכלי לקנן לי על קצות המפתן?"

לפעמים אפילו ברקוביץ' בעצמו תוהה אם אינו מגזים בתשוקתו לצבוע את העולם כולו בשירה. בביקור במוסך אהובתו מבקשת ממנו "לגלות אחריות", כלומר, כנראה, לא להתחיל להטיח דברי שירה באוזני המכונאים. תשובתו במקרה זה יפה והגונה: "ודאי שלא אעשה זאת. אינני חושב שמישהו/ יכול להפריע את רעשם המוכר של אלה היודעים את מלאכתם". וברגע לא שכיח של הודאה במגבלות השירה, ואולי של הכאה על חטא, הוא כותב: "השיר ענוג, מוכר/ יותר מדי. הרי רובנו לא/ הושטנו יד. רובנו לא מושיטים יד".

ואולם דווקא השירים שברקוביץ' מושיט בהם יד ומפנה את מבטו מהעולם ההרמטי שברא אל המרחב הפוליטי והחברתי המיידי שסביבו מאכזבים. בשירים המכונסים בשער "חרובי מלחמה", למשל, היופי הפואטי והקרקס הצבעוני שבשירתו מתערערים מאוד, וטוב שכך. ערעור זה אך מתחייב מהעיסוק בהרס, ברצח, בפיגועי תופת. אלא שברקוביץ' לא עושה כאן צעד נוסף, אל מעבר לשירה כהלכתה. הוא לא פונה אל הקיטוע, הגמגום, הצרימה, שבכוחם אולי לבטא, וגם זאת רק בקושי, את מה שהוא מזוויע, גרוטסקי, נטול נחמה.

גם את השירים שמעט ממרירות הרפובליקה הספרותית מחלחלת אליהם, למרות הכל, אולי היה כדאי לשמור מחוץ לקובץ זה. אלה וגם אלה פוגמים מעט בלכידותו וברושם שהוא מעורר תחילה. אבל גם בנוכחותם, זהו קובץ המחזיק הרבה שירה נהדרת, רחבת לב ומתסיסה, שיש בה גם רדיקליות שבשמחה, רדיקליות שבסירוב להניח על הפנים מסיכה של עמקות שבעצב וצניעות מדומה. אם כך, וקשה להתאפק מלומר זאת, ייתכן שברקוביץ' אינו רחוק כל כך, כפי שאולי נדמה לו, ממי שמצטייר כיריבו הספרותי המובהק ביותר, רועי (צ'יקי) ארד. אחרי הכל, האחרון היה יכול לחתום בקלות על שורות כמו "פיטיפיטא, אני עף מהמיטה אל/ השולחן, גדול כמו החיים, גדול/ כמו תל אביב, גדול כמו אלוהים", ובוודאי על ההצהרה "אני המשורר המאושר/ מי שראה בי ליצן אז/ טעה".

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

אילן ברקוביץ' - חרובים
אלי הירש | פורסם 4.6.2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך שמשורר מהזן התפוזי – כזה שמאוהב בשיריו ובעצמו, באהובותיו המפונטזות ובאהובתו הממשית – מציב את עצמו מראש במקום עדין, מלא ספקות וסתירות, מקום שהופך אותו ל'משורר כמו פעם': דמות תמימה עד חשד, מין טרובדור אגדי עם עיניים זורחות ופה מפיק מרגליות, שנעקר משורשיו ונקלע למדבר פוסט-מודרניסטי עוין וציני.

ספרו החדש, 'חרובים', פחות טוב מקודמו. נדמה לי שמלכתחילה הוא תוכנן להיות הקוטב המשלים של 'תפוזים' – כזה שלא מוותר על בשורת התום והשמחה, אבל מצרף לתמונה את הצד האפל של הירח, כלומר מחדד את תחושת החורבן שמלווה את המשורר, ומדגיש את המסכנות והתסכול והאלימות שבעצם היו שם תמיד. על הנייר זו תוכנית מצוינת, שמעלה על הדעת את 'שירי התום' ו'שירי הניסיון' של הרומנטיקן האנגלי וויליאם בלייק – להתחיל בספר בהיר ותפוזי ולהמשיך בספר אפל וחרובי, ובעצם לרמוז שהם שני צדדים של אותו מטבע. אלא שתוכניות יפות לא תמיד מתגשמות כמו שרצית.

העובדה ש'חרובים' פחות טוב מקודמו אינה מעידה בהכרח על מה שזך כינה פעם "ירידת כושר הריכוז של המשורר", אלא על שני קשיים אחרים. קושי אחד הוא נסיבתי או ביוגרפי: פרסום 'תפוזים' היה בשביל ברקוביץ' מאורע מכונן שלווה בתקוות גדולות, והעולם ענה אמן. יצחק לאור פרסם ביקורת משבחת על הספר, ובני ציפר העניק לברקוביץ' טור במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שמוקדש לסקירת אירועי שירה צעירה. ברקוביץ' ניגש למלאכתו העיתונאית-ביקורתית באותה רוח שאפיינה את 'תפוזים', רוח של תמימות נעורים מופזת וחולמנית, של מי שנושא בגאון את בשורתה המטושטשת, הלא לגמרי מנוסחת או מבוררת, של 'השירה הצעירה', וגילה שהחיים לא פשוטים. הוא נתקל מיד בביקורת חריפה, לא פעם דווקא מצד הציבור שאת אהבתו ביקש: המשוררים הצעירים עצמם.

אפשר לשער שהשנתיים האחרונות בחייו לא היו קלות. הוא נחשף לג'ונגל הכתיבה הביקורתית, וסבל לא מעט. לסבל הזה יש עקבות די ברורים בכמה משירי 'חרובים', אלא שאלו עקבות בעיתיים. כשברקוביץ' מאבד את רוחו הטובה, התפוזית, משהו מתקלקל באיזונים הפנימיים של שירתו. הוא גולש לטון מתגונן ומתלונן מדי, לאירוניה מרירה ולא משכנעת, ובעיקר פותר מהר מדי, במין חיפזון כוזב, את הקונפליקט בין חדוות השירה המפעמת בו לבין העלבונות הקטנים שפוגמים בה. לא שהשירים רעים, אבל התפוזים הרעננים הפכו לחרובים קצת בנאליים.

וכאן אנחנו נוגעים בקושי העקרוני יותר של שירי 'חרובים', שאינו קשור בהכרח לאירועי השנתיים האחרונות (מה גם שחלק משירי הספר נכתבו לפני כן, במקביל לשירי 'תפוזים'). כשברקוביץ' נישא על כנפיה של חדוות שירה חסרת עכבות הוא כותב היטב, אבל יכולתו להתמודד עם כאב וזרות, ובעיקר עם קונפליקטים לא פתורים, די מוגבלת. זה ניכר, למשל, בסדרת השירים הפוליטיים או הלאומיים בספר החדש, שבהם מבכה ברקוביץ' את מותם של נרצחי האינתיפאדה מהצד היהודי. אפשר לכבד את הרצון לחרוג מהנימה השמאלית השולטת היום בשירה הצעירה – אבל שיריו של ברקוביץ' סנטימנטליים ושטחיים לא פחות, לפעמים יותר, משירי המחאה הפרו-פלסטיניים שכנגדם, כמדומה, הם מתריסים.

ובכל זאת יש בספר החדש שירים מצוינים, כמו זה שמצורף לרשימה. השיר עוסק בסקס שנתפס בעיני המשורר כ"חוטא" או "סוטה" – כפי שנרמז בביטוי "סדום ועמורה" – ויופיו מבוסס על האיזון שהוא יוצר בין המשורר והאהובה: לא ברור למי משניהם קשה יותר ובאיזה מובן, מי מבוהל יותר, מי מטייל בתוך מי ומי חודר לתוך מי.

לקריאה באתר של אלי הירש לחץ כאן

חרובים
דליס |  "מאזניים" גיליון 5-6,ינואר 2011

אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". הוא בוגר תואר ראשון ושני מטעם אוניברסיטת תל אביב בחוגים לפילוסופיה וספרות עברית, דוקטורנט לשירה עברית וחוקר ב"מרכז קיפ" לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל אביב. את ספר הביכורים שלו – "מודה באהבה" הוציא בשנת 1955 בהוצאת "סער". זה היה בשנות העשרים לחייו, שהיה ספר שירה בוסרי, גם על פי גרסתו.

הספר "חרובים" הוא השני בטרילוגיה שנושאת כותרת: "תפוזים, חרובים, חרוזים". הספר "תפוזים" הופיע בשנת 2007, ועורר פולמוס מסוים בין מבקרים על תפיסת הסגנון, השימוש בציורי לשון, בדימויים פיגורטיביים ובסמנטיקה חושית. הסקאלה בביקורת נעה בגבולות שבין נועז וחדשני, ועד לירידה בנגיעה בגרפומניה פואטית.
הבחירה בטרילוגיה שמכריזה מראש על מאפייניה היא בחירה תוחמת במסגרת.שלושת השמות לספרים הם בבחינת קונספט רעיוני. אלה הם שלושה מושגים, מונחים מיטונימים, והם, אם נרצה או לא, גימיק. שחוק או מאתגר? השירים הפרטניים ידברו בעד איכותם, לא הגימיק הכללי.
בספר "תפוזים" ישנה עמידה מול אור של שמש, שהרי זאת מהות התפוז כסמל. כך גם התימה המרכזית בספר. התפוזים הם תפוזי אהבה רומנטיים, צעירים, רכים, מתלהבים. בספר מופיע הטרובדור, הפייטן המוגזם אך התמים. כל שיר הוא תפוח-זהב, וכולם מתכנסים לפרדס שירה נאיבית, חגיגית בהגשתה, מתיפייפת.
בספר השני בטרילוגיה, "חרובים", ישנו מסע אל צד אפרורי, אפל, לאזור של חורבן, של תסכול פרטי מצד אחד, ומן הצד השני היבט ציבורי של שייכות לעם שנמצא במצב מלחמה (בשער שנקרא חרובי מלחמה). כאן נפרשת דרך בהתנסות רחבה בתוך מצבים לא מושלמים. הרומנטיקן התמים מהספר הקודם, שרואה את האהבה כמרכז חייו, מתפקח, ואז היבטים אחרים עולים לסדר היום, לראש המחשבה, ואלה הם זרקורים חווייתיים, נרגנים ומרירים.
בעמ' 27 מסביר אילן ברקוביץ' את שם הספר, ומכאן את ערך מסריו. בראש הדף נכתב: "שמו של עץ החרוב נובע מפריו דמוי החרב ומיכולתו לצמוח באדמה חרבה".
השיר הנלווה לכותרת הוא "האגדה": "האגדה מספרת על חרובים כעל / נשיקות שנחרבו ונתלו על עצים.// האהבה מספרת על טרובדור שחלף שם, / חדור ברצונו להדביק / נשיקה בלחי עלמה כאביר על סוסו הלבן.// ואני מספר לך על כך בעודי נמלט מאלף / חרבות שהטלת לעברי, זב דם על / שגיליתי חולשה אבל נעור מחדש / בלהט השיר, נעמד וצועק מול צבא – חרובים: // זה אני האביר!".

אילן ברקוביץ' חי במציאות נוסטלגית ורומנטית. מיני געגועים לנשגבות מיתולוגית מניעים את גלגליו, ובו בעת גם חושפים בפניו את הנרפות שלו עצמו ואת המגבלות האותנטיות.

את הקובץ פותח שיר ללא שם, שגם מופיע בכריכה האחורית. הוא מופיע כמצג עוד בטרם נפתחו חמשת שערי החרובים (חרובי אהבה, חרובי מקום וזמן, חרובי מלחמה, חרובי משפחה, חרובי בדיה ומציאות). ברור שלא במקרה נבחר שיר זה כהכרזה מתריסה. השיר הוא מניפסט יומרני, מגלומני, מושך אש.
"אני האיש המולי לכל אורך הרחוב את חיוכו, / אני בהיר ומקסים וכך טוב לי. אני מקסים ובהיר להאיר / פניהם של אנשים בשלל חיוכים טובים וגם בצחוק. / בעוברי, מתחלף עצבונו הישן של הרחוב / בצבעונות חדשים של זהב / ואהבה – מה רבה היא כשעוברה...".

שיר זה איננו מסוג השירים המוצנעים, המבטלים רהב, שמופיעים בשערים הפנימיים של הספר, והם, לטעמי, היותר רגישים, היותר מעניינים. שיר זה הוא ראוותני, טווסי, מקושט בנוצות נלעגים, מגוכחים. אך השיר הוא גם תמים, נאיבי וילדותי, וגם אירוני במסריו. מתוך המשתמע עולה ביקורת ומחאה על החשיבות העצמית של האדם הפרטי. בשל מצבור כל ניגודיו שלהשיר אני אוהבת אותו והוא מקסים בעיניי, הוא שווה דיון על היבטיו הרטוריים.
השער הראשון של הספר עוסק באהבה. אלה הם שירים פואטיים מדיי, שירים מיופייפים, מקושטים בבחירות לשוניות מוגזמות. הסיטואציות נוגעות בהגשה תיאטרלית לעיתים השאיפה לחדש ולהתחדש נעשית מלאכותית, אולי עדיף להנמיך את האווירה החגיגית. אווירת הנשף הרגשי לעתים מכבידה כאשר היא מתרחשת לאורך מסלול ארוך של שירים. במסלול קצר היה נוח יותר, אבל בנתיב ארוך קצת מתעייפים.

אילן ברקוביץ' נותן אווירת קרקס כדי להדגיש את התאהבותו במושא האהבה.

עמ' 30: בוקר קרקס – "הפעם, הבטיחו לנו חגיגית / כל העצים יקודו לקראתנו, / רוח תנשב לא חרישית / ושמים יכחילו מאוד כמצופה. // כמה יפה. / כמה יפה להיות לך בבוקר רוח זה, / אף שאת לבך אני מוצא / עדיין קר מדי אלי. // מהעבר השני של הקרקס / לוליין מבקש לעשות מחווה לאהובתו//".

מכאן עובר המשורר למטונימיה לוליינית שצוללת למטה ומביאה תובנה שיש עולם אחד בלבד לאוהב והוא הימצאות פיזית במצבים סקסואליים, והם באופיים מובילים מטה להסתבכות בחבלי הרגש.
שני שירים שמתכתבים בין שני אוהבים מול חזית שקרויה – מוות. השיר בעמ' 20: "אהובתי, אני יודע, / מותי מסקרן אותך. // גם אני איני רוצה להודות בכך / אהבתי אליך מגבילה אותך / במעש ובנפש".
השיר השני בעמ' 41: "עם מותך / אהפוך כלי דמעה / אנטוף / כמערה שפנו נטיפיה מנה / ואוותר דמעה / כולי לבד".

מעניין שכותב צעיר נסחף אל רגשות היפרדות טרמינלית ומגלגל בתוכו אפשרויות תחושתיות.
השיר בעמ' 74 מסווג את המשורר בתוך חבורה ספרותית שיודעת שמילים יכולות להשפיע על ציבור, שיש להן כוח מנהיגותי: "הכונו נכונו, / חבורת משוררי בית הקפה / חוזרת להופיע ועמה הבשורה: / השלום מתדפק על זגוגיות העיר, / הקפה הסמיך בהיר / ומנהיגם לעתיד מבהיר: אנחנו".

אילן ברקוביץ' מחויב לשירה. הוא מקדיש את חייו ליצירה פואטית, והוא נפגע כשהוא לא מקבל את הפידבק על כתיבתו. ובענין זה אגע בשלושה שירים. עמ' 101: "לאחר שלא הוזכרתי בביקורת השירה / מצאתי נחומים ליגוני ביין-השיר. / ... / אני אכול. מוטב לשתוק. מוטב לחתום / על צ'ק וחזור אל פקיד הבנק שהייתי / נוהג להיות ליום אחד".
השיר בעמ' 102 – פרלוד: "בכתבי שיר על רשימה / מפרי עטו של אדם / שרשעו נגר על יריבו, / טפין מזה ודאי / מחלחלות אל שירי, נאספות / סביבו כדם הפורץ מן הפצע, / מאיימות להכניעו, אבל אז / אני קם, / פותח חלון, / מכניס / אביב. / מנצח".

והשיר בעמ' 103: "עוד חלום הופך בי כר. / אני המשורר המאושר. / מי שראה בי ליצן אז / טעה. מי שטעה בי / ליצן בעצמו. אני המשורר / המאושר מאוד, ועוד חלום הופך בי / כד לעוד".

ההתייחסות לתהליך הארספואטי מעסיק אותו. מצד אחד הוא שלם בטרמינולוגיה היצירתית שלו, ומצד שני הוא מתעסק בביקורת עליה. המצב הקונפליקטי מוציא ממנו עוד יצירה. מתחשבת בביקורת או מחשבנת מהלכים ספרותיים, עוד אין לדעת.

לשירה בספר זה יש רבדים רבים. רובד שירי האהבה נכתב בפרץ תודעתי שונה משירי המלחמה. למשל, השירים הנוגעים במלחמה הם שירים שמציבים מצלמה מול אירועים ספציפיים. הם רגישים ומדויקים, והם ההיסטוריה הישראלית שלנו. שירי השער שכותרתו "חרובי משפחה" לוקחים את הקורא לנוסטלגיה משפחתית שסוחטת דמעה מקצה העין: "אני מאושר אמא. / ץץץ / אני על הקצה ובכל זאת מאושר, אמא. / מאושר וכולי. בערב אני שב הביתה. אהובתי נושקת על שפתי".

בשער: "חרובי בדיה ומציאות" נפרשים אלמנטים רעיוניים אחרים. בעמ' 129, מחול החלומות: "חוטים ארוכים נשלחים מן השמים אלנו / ומאתנו אליהם. יחד הם יוצרים את / מחול החלומות של כולנו מדי לילה. פעם אחרת / נשלח חוט, צומח, עולה ומתרקם. מול חלוני / הלילה ילדים חולמים, קולם הומה שירה".
אילן ברקוביץ' נוגע בעולם ארצי דווקא מתוך הנשגב, וכאן הוא במיטבו.

בכל האילוצים להיות מפתיע הוא מתגלה כרגשן, וכאן הוא סוחף אותי יותר.

בגלל מגוון רבדיה של שירה זו ייקח ממנה הקורא את שנוגע בו. יש בשירה זו פינה לכל אחד, ובסיכום כללי היא בהחלט מעניינת.

והערה אחרונה. יש לשבח את הוצאת אבן חודן על ההגשה החיצונית הנעימה. סוג הנייר, הפרזנטציה של הכריכה. הנה אנחנו רואים שאין צורך באיור, בצילום תמונה, בציור, במשחקי צבע ממוחשבים. יש אפשרות ליצר ספר נעים ללא אמצעים צבעוניים לשם משיכת תשומת לב, ועל כך הברכה.