שירה בעיר זרה

"שירה בעיר זרה" הוא הספר החמישים ותשעה
בסדרת ספרי השירה"פיטדה", אבן מאבני
החושן. נדפס אופסט בגופן
"דרוגולין" על נייר נטול
עץ 90 גרם

דברים שבשירה | עפעף נופל על עין רעבה
מאת ארז שוייצר | מוסף ספרים של עיתון "הארץ" 21/07/10

נדמה כי כל מי שהאפור והגשום מושכים את לבו ימצא את עצמו מתענג בקריאת "שירה בעיר זרה", ספרו המאופק והיפה עד מאוד של אברהם בלבן. די לעיין בכותרות שיריו ולחוש במצב הרוח הסגרירי, במקצב המהורהר ובמלנכוליה המתוקה הממלאים אותו. "תמונות חורפיות לאורך הקם", "על גשר האבן העתיק של קליר קולג'", "תות שדה אנגלי במאי", וגם "הזמנה למחשבה על בדידות" - אין מנוגד מאלה לקיץ הישראלי, ולכן, דווקא לכן, זהו ספר טוב לעונה הזאת. משב רוח קריר עולה מבין דפיו.

בלבן, המשמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה, הוזמן ללמד בקיימברידג' שבאנגליה ושהה בה בחורף 2007. את רשמיו מן העיר האוניברסיטאית העתיקה, ובמיוחד מטיוליו הרגליים על גדת הנהר קם ובסביבותיו, העלה על הכתב בשירים קצרים וצלולים, נטולי עומס מטאפורי, שאינם מנסים לומר הרבה, כביכול, ורק מנסים ללכוד את הרגע בהתהוותו: "רוח פתאומית גורפת/ עלים יבשים על הדשא/ מי הנהר מצטופפים/ נדחפים כברווזים נבהלים".

במיטבם, שיריו של בלבן אכן גורמים לקוראים להיות שם, לחוש כאילו גם הם עומדים משתהים מול תמונה שהיא נצחית כשם שהיא חולפת. "על מי הקם ברבור יחיד/ מושך את שובל/ כל אדוות הנחל". זיקתם לשירת זן, לרישום הסיני, ניכרת, ולא רק כשהיא מרומזת מפורשות, בשורות כמו "גגות הבתים/ צוללים במי הנהר/ פגודות שחורות, רועדות", אלא גם בתמונות בריטיות לגמרי. "רחבת הכנסייה, העזובה מאז עשרים שנה/ מטפחת פרחי נרקיסים ואזוב/ ישישים מתחממים בשמש", למשל, או "קליפת הלבנה אפורה/ נפוחה כנוצות ציפורים בקרה". רק לעתים, בין הצינה הבריטית לצניעות המבע הזנית, מתגנבת לה איזו מוסיקליות גנדרנית בעברית גאה: "המים מתדפקים על גדות הקם/ מתרפקים, לוקקים/ המים גולשים לאטם/ לואטים:/ ראית לא-ראית/ היית לא-היית".

הטבע אין משמעו פסטורליה לשמה, כמובן. בלבן הוא מתבונן זהיר ומפוכח בו ובאדם ובעצמו. במבט מקרוב, לברבור האציל יש "גוף מסורבל על רגל כתומה/ איכרית" וזרימת הנחל מזכירה כי "הזמן נושב/ כלה". חשוב מכך, "היופי תקיף יותר באין איש", בלבן כותב, אבל ככל שיבקש להתענג על תוגת הנכר והבדידות, הוא אינו מסיר את מבטו מן האנשים סביבו. "גבר ואשה בנעלי עור גבוהות, מאובקות/ שומעים שיר פולני מרדיו ישן/ שפתיהם נעות עם המלים/ ועיניהם מתחמקות מעיני". מהגרים, חסרי בית, מזכירים לו כי יש "דרגות של זרות" וכי גם התענגות זו היא לו זכות יתר. אחרים, סטודנטית צעירה, למשל, מזכירה לו את גילו ואת מיקומו במדרג המשיכה המינית, המתואר יפה כל כך בביטוי "עפעף נופל על עין רעבה".

לעתים חודרות את מעטה עולמו הסטואי של בלבן המשוטט מחשבות זרות ("לך הביתה/ איש אינו ממתין לשיריך/ לא כאן, לא בארצך"), לעתים מתלכד המבט שלו בידע ובחקירה היסטוריים ולעתים מופיעים פתאום, כמו משום מקום, אשתו ומגע ידה בידו, לרגע יפה של אהבה מרומזת. ואולם עיקר ספרו של בלבן הוא אכן אותם רישומים מעודנים של נופי קיימברידג' ושל רפרופם על פני הנפש. עם תצלומיה היפים של רחל גיל, המלווים אותם, שירים אלה מצליחים במידה רבה לממש את כמיהתו של בלבן "להפוך את ירקות השקט/ לזיכרון נייד, מוחש,/ קשיח כספר במזוודה/ לחזור אליו בשעות הרועשות". לחזור אליו, גם אם מעולם לא הייתם שם.

אברהם בלבן, שירה בעיר זרה

אלי הירש | 18 ביוני 2010 מדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן שייך לגל המשמעותי של ספרות ישראלית הנכתבת היום מחוץ לישראל, שערד נתפסת כאחת מנציגותיו הבולטות. חלק מהם שבים ארצה רק לביקורי מולדת קצרים, אחרים מחלקים את חייהם בין פה ושם, וכולם שומרים על קשר הדוק עם המקום שבו נולדו דרך העברית. זוהי תופעה מתבקשת, הקשורה בין השאר לכך שסופרים ומשוררים, כאנשי רוח בכלל, נוטים להגר ממולדתם מטעמים מקצועיים (כדי ללמד באוניברסיטה זרה, למשל), ומבחינה ספרותית זוהי אפילו תופעה מבורכת, משום שהיא מעניקה לספרות העברית הזדמנות להתמודד מחדש עם כמה מחוויות הבראשית השכוחות-למחצה שלה – עם גלות וזרות ונדודים, ועם סבך המפגשים הבין-תרבותיים שליוו את הספרות העברית מאז ומתמיד.

אברהם בלבן, יליד קיבוץ חולדה, מלמד ספרות ישראלית באוניברסיטת פלורידה, אלא שהעיר הזרה של "שירה בעיר זרה" אינה גיינסוויל – העיר הפלמונית שאוניברסיטת פלורידה שוכנת בה – אלא קיימברידג' אשר באנגליה, שאין צורך להציג. בלבן לימד שם כמה פעמים בעשור האחרון, בדרך כלל לתקופות קצרות של כמה שבועות או חודשים, והשהות באוניברסיטה העתיקה עשתה עליו רושם רב. את תמציתו של הרושם הוא מנסח במלים ברורות במוטו לספרו: "תייר ותושב לא יבינו. / רק הזר, / שנפתחה לו כאן לרגע דלת, / רק הוא יכיר / את עומק הניכר."

שירי "שירה בעיר זרה" הם איפוא שירים על זרות כפולה – שיריו של יליד חולדה המתגורר בפלורידה אבל נפגש במוזה העברית שלו לא פה ולא שם אלא דווקא בקיימברידג'. ולמה קיימברידג'? כי מדובר במקום שמצד אחד הוא מרוחק מאוד מהקו הדימיוני שמחבר את החוף המזרחי של הים התיכון עם החוף המזרחי של ארצות הברית – שני מוקדיה של הפזורה היהודית החדשה – ומצד שני (בדומה לאוניברסיטאות ימי-ביניימיות אחרות, כבולוניה, סלמנקה או אוקספורד) הוא אחד המקדשים העתיקים והמכושפים ביותר של התרבות הסבוכה והרב-ממדית שמקיפה את כולנו, ומקובל לכנות "תרבות המערב".

זוהי הדרמה ההיסטורית הגדולה שנחבאת בין השירים המכונסים ב"שירים בעיר זרה" – שיריו של יהודי בקיימברידג'. לא ברומא, גם לא במכה, ואפילו לא בפריז, ברלין, אתונה, איסטנבול או בייג'ינג – אלא בקיימברידג'. ומה שהופך את הספר לעדין וצלול כל-כך זו דווקא הצניעות המופלגת, הזהירות החיישנית והמופנמת, שבה בלבן מעצב את הדרמה-לא-דרמה הזאת – על ידי סוג של דו-שיח חרישי, כמעט בלתי נשמע, בין תמונות נוף מתוקות של עיירה עתיקה הרוויה בזכרונות היסטוריים מתפוררים לבין הרהורים עבריים על זרות וניכר, אטימות וריקנות.

אני יודע שפסקת הסיום של הטור תישמע משונה במקצת, אבל חרף כל מה שנכתב למעלה על חולדה ופלורידה ו"יהודי בקיימברידג'", הסיבה האמיתית לכך ששיריו החדשים של בלבן יפים בעיני קשורה לכך שאפשר לראות בהם גירסאות מעוברתות ומאונגלזות מאוד של שירה סינית קלסית. הזרם המרכזי בשירה הסינית נכתב על ידי מנדרינים, כלומר על ידי משכילים ששירתו כפקידי מדינה, ושתי תופעות בלטו בחייהם ובשירתם: ראשית תחושת ניכר עמוקה, כי ההיגיון האימפריאלי קבע שפקיד טוב הוא פקיד המשרת הרחק מעיר מולדתו, שם הסיכוי לשחיתות קטן יותר, ושנית אהבה גדולה לטיולי נוף ולציורי נוף הרוויים ברמזים תרבותיים עתיקים. האופי הכמו-סיני של "שירה בעיר זרה" מגיע לאחד משיאיו בשיר היפהפה המצורף לרשימה: נשורת של עלי כותרת לבנים וסגולים שנארגת לשטיח דק בין שתי גדותיו של הקם, הנהר של קיימברידג', ומצליחה לשקף הן את חידת הזמן החולף והן את האלכימיה של כתיבת שירה במקום זר, שאי אפשר לחוש בו כמו בבית, ובכל זאת קשה מאוד להיפרד ממנו.

ילד קטן ומבוהל
מאת אברהם בלבן | הארץ

תיאורי העצים אדירי הממדים של אמריקה טורדים את המנוחה

למי שהאמין בילדותו באמת ובתמים שאנחנו בונים כאן חברה שוויונית וצודקת, למי שהאמין בנעוריו בשירה ובכוחה ("שירה יכולה" קראתי לספר שירי הראשון) - מספקת המציאות הישראלית העכשווית די והותר מעגלים של גלות. הגלות הגיאוגרפית רק נוספת למעגלים האלה, ואיני בטוח שהיא החוויה המרכזית בהם.

אני מלמד ספרות עברית באוניברסיטת פלורידה, ושנת הלימודים האקדמית הקצרה מאפשרת לי לחלק את השנה בין ישראל לבין ארצות הברית. בעשור האחרון ביליתי גם תקופות ארוכות באנגליה. מי שחי כך, בשתיים-שלוש יבשות, בשתיים-שלוש תרבויות, גוזר על עצמו חיים של חיכוך מתמיד עם העולם ועם הלשון.

דוגמה קטנה: אתה יודע מניסיונך הישראלי מהם דולב ואלון, ואתה מגיע לאנגליה ומגלה שכלי התפישה שלך וכלי הלשון שלך אינם עשויים להכיל את עצי הדולב האדירים הגדלים שם בכל כיכר. מי כמוני אוהב את הנופים הישראליים, את הברושים ואת האקליפטוסים ואת עצי הזית, אבל העצים האלה הם כמו ידידי ילדות, שנעים להיפגש אתם אבל הם אינם מרעישים אותך. לעומת זאת, לדולב האנגלי או לעצי האלון העתיקים של פלורידה, איני מצליח להתרגל. שוב ושוב שולחים אותי נופיהם לדף הנייר, כאילו שרק אם אצליח לתאר במדויק את העצים האלה (או את חוויית העצים האלה) יניחו לי.

יש נושאים שלמקום מגוריך אין שום השפעה עליהם. כתבתי את זיכרונותי מהקיבוץ שבו נולדתי כששהיתי חמישה חודשים ביארנטון הסמוכה לאוקספורד, ואחר כך במשך שנתיים בפלורידה. אבל כשכתבתי את הספר הזה לא הייתי "סופר ישראלי החי בחו"ל", אלא קודם כל ילד קטן, מבוהל, המנסה לשווא להירדם בבית הילדים החשוך שבקיבוץ חולדה.

ובכל זאת, בסופו של דבר, החיים הכפולים משפיעים גם על נושאי הכתיבה. הרומאן האחרון שלי, "אומרים אהבה" (הקיבוץ המאוחד), תיאר את המפגש של הגיבור עם אוקספורד, ואחר כך את המפגש המחודש שלו עם תל-אביב, שעל רקע אוקספורד נראתה לו רועשת ומכוערת מתמיד.

גם ספר השירים שאני מפרסם בימים אלה ("שירה בעיר זרה", הוצאת אבן חושן) קשור לחיים הכפולים האלה. השירים מתארים את המפגש שלי, כישראלי, עם קיימברידג', עם אנשיה ונופיה. לימדתי בשנים האחרונות באוניברסיטת קיימברידג', וכל פעם שעברתי ברגל על הגשר שעל נחל הקם, בדרך למשרד שלי, לא יכולתי שלא להתעכב על יד עץ ערבה ענק שעל יד הגשר, לנסות למצוא את המלים המתאימות לתיאור צמות-הגזע המפותלות שלו, למצוא מלים שיתפשו את ההשתקפות החמקמקה שלו במים.

במחשבה שנייה, נדמה לי שהניסיון ללכוד בעזרת מלים עבריות את הנופים האנגליים הוליד את ספר השירים הזה. לא במקרה גם הרומאן האחרון של רחל גיל, אשתי, מתרחש בעיר קטנה בפלורידה, ובמרכזו החיכוך שבין הישראליות לבין התרבות האמריקאית. אני משער שחוויית השהות בחו"ל שונה לסופרים שהיגרו בצעירותם, ודאי לגבי סופרים החיים כל השנה בחו"ל.

באתי לראשונה לארצות הברית בגיל ארבעים, מאוחר מכדי לאמץ שפה אחרת כבת תחרות לעברית. העובדה שאני עושה כאן את ארבעת חודשי הקיץ, בצירוף תקופות קצרות יותר במשך השנה, עולה בקנה אחד עם המצב הזה ומשלימה אותו. מצד אחד, סופר ישראלי בן דורי שחי בחו"ל חי חיים קרועים, חיים כפולים. מצד אחר, חיים קרועים אף פעם לא הזיקו לספרות.

אברהם בלבן הוא פרופסור לספרות עברית מודרנית באוניברסיטת פלורידה (גינסוויל), משורר, סופר ומבקר. ספר המחקר האחרון שלו, "תשע אמהות ואמא: ייצוגי אמהות בספרות העברית החדשה", רואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 לקריאת  שירים מתוך הספר באתר Ynet לחץ כאן