אף שאינו מתכחש לעברו, יוסי שריד המשורר מבכר את האישי על פני הפוליטי. אולי חבל שכך, ולא רק מפני שקולו ודעותיו עדיין תקפים, אלא מפני ששירתו מרוויחה מכל מגע עם המציאות הסובבת אותה. בעצם, מבין שירי קובץ השירה השלישי שלו, "שירים אחרי", כמה מהמשכנעים יותר הם אלה שהמציאות החדשותית חודרת לתוכם והם נטווים סביבה בדחיפות. לעתים אף יש בהם יותר שירה מאשר בניסיונותיו הליריים ממש. "אין דם במצות/ אך יש מצות בדם/ ויש פיתות// הסעודה האחרונה בערב פסח... בסוף החודש התשיעי, ורק מנימוקים של הגנה עצמית/ היא נהרגה/ והוא נהרג אתה/ שלא יקום לה גואל דם הטבור.// בטרם יקרא התרנגול פעמיים - אור ראשון על אל בורג' - שלוש פעמים יתכחש הקצין הבכיר/ מיוחד למהדורת הבוקר". לא שיש בשיר הזה חדש, לא מבחינה לשונית ולא מבחינת הידוע והלא-ידוע על המתרחש מאחורי מהדורות החדשות, אבל יש בו משהו ישיר ודחוס ויציב מאוד. רבים משיריו האחרים של שריד אווריריים הרבה יותר, קלי משקל במכוון, מבקשים לאו דווקא להשאיר חותם, אלא לצייר ולהמחיש תהליך של התפוגגות, את התפוגגותו של האדם, רב מעשים ככל שיהיה. הזקנה והמוות שכבר עומדים בפתח הם

מגיבורי הספר הזה, ואולי דווקא משום ששריד הוא אדם רב פעלים ובעל פרסונה ציבורית חזקה, הוא מרשה לעצמו להרהר ברגע זה בכישלונותיו, בתשוקותיו האבודות, בדימוי העצמי שלו. מבחינה זו, זה ספר טראגי מאוד, לא רק משם ששריד אינו מאמין, כמובן, בהישארות הנפש ("אתם מצביעים עלי/ זה האיש שעלה וירד/ שבמותו ובחייו נפרד"), אלא גם משום שנדמה כי אינו רואה במורשתו הציבורית מצבה ראויה. "אתם תזכרו אותי/ בדיוק מאותן סיבות/ שבגללן אני רוצה/ לשכוח". עמדה כזאת וביטויה בפומבי הם מעשים אמיצים, כמובן. יש, אכן, לא מעט רגעים חושפניים מאוד ב"שירים אחרי", כמתבקש מספר העוסק בהתבוננות עצמית כפייתית כמעט. אבל לעתים קרובות החושפנות הזאת מעוררת אי נוחות. לעתים יש איזו זחיחות דעת בעצם המחשבה כי כל דבר ראוי לחשיפה, וליתר דיוק - מעניין כחשיפה - או שכל הרהור ראוי לשיר. לעתים קרובות אותה חשיפה גם מלווה בהיפוך עמדה והחולשה מומרת בכוח בתהליך מהיר מדי, שבע רצון מדי. לרוב, על כן, ההתפעלות מהפתיחות של שריד וההירתעות ממנה שלובות זו בזו ומנחות יחד את הקריאה בשיריו: "מה לעשות, זה קרה/ עשיתי במכנסיים.// לא היו בגן בגדים להחלפה/ אבל היתה בובה גדולה/ שאותה הפשיטו/ ואותי הלבישו.// ?בובה-יוסי, יוסי הבובה'// מאז אני בודק אם אין/ חוטים בגבי.// אני לא הבובה שלכם, שיהיה ברור".

ואולם על ילדותו ועל גילו המאוחר שריד מסתכל גם בשירים מרומזים יותר, מאוזנים יותר, ובהם הוא מגלה את זריזות לשונו, לא רק במשחקי מלים וברק רעיוני, אלא גם ברישומים צנועים ורבי יופי של תמונות פנים וחוץ. "בין שיחי הפטל ושריגי הגפן והסוף/ בתוך הריח שתאני הבר נותנות/ כאן, על גשר העץ/ מוצאת נפשי מנוח// על המים האלה רק אור יכול ללכת/ עד שיכבו המים/ והאור ייבש// דג אחרון בנחל/ ועוד דג  בצלחת// חיי מפרפרים ומופזים פתאום". מדי פעם שריד אף מצייר תמונות ביתיות קטנות, מלנכוליות

ונוגעות ללב ("אהבת המחמד שלהם תרים ראשה מהשטיח/ ואת אוזניה השמוטות תזקור/ היא מרגישה שמדברים עליה") או משתמש באופן נבון במודעות העצמית שלו ("לאלביס פרסלי קמו יותר חקיינים/ מלכל זמר אחר בהיסטוריה/ אני אחד מאלה.// גם אני רוצה לצחוק על תוגת שירי - האם את בודדה הלילה בגרסה ההיתולית"). גם על השירים הפרוזאיים, שהוא כותב בקול סב ואב, נסוך איזה תום כובש: "הבן הצעיר חוזר הביתה לחודש... בלילה, על בהונות, נכנס לחדרו של בני/ שרוצה בעילום שם/ כדי לבדוק אם הרופא ישן"; "פעם עמדתי ברחוב/ ושני נכדי אתי.// הם רצו שאקנה להם משהו/ שלא רציתי לקנות... כתמים של וניל על הלחיים/ של עלמה ואיתמר". ככלל, נדמה שככל ששריד מפנה את מבטו החוצה, שיריו צוברים נפח ממשי יותר, ובאופן פרדוקסלי דיוקנו מצטייר בהם באופן בהיר ומושך לב יותר, ואחרי הכל, נדמה שדיוקן עצמי הוא ניסה לצייר פה. כאשר הוא מצייר את עצמו ישירות, דיוקן זה מסקרן לעתים, שנון לעתים, רכילאי או כמו-היסטורי לא אחת ("מנחם בגין מחכה לי שם/ במבט מזוגג") וגם מזעזע למדי פה ושם (בעצם, אנשי ימין ימצאו כאן לא מעט חומר לדיוניהם בנרקסיזם ובשנאה העצמית שהם מייחסים לעתים לאנשי שמאל). אבל כששריד מוציא את עצמו מהתמונה, או מניח רק לצלו לרחף עליה, וכשהוא אינו ממהר לומר דברי חוכמה, אז נעשה זה דיוקן שירי של ממש: "כמו כפר סיציליאני שנלפת אל מרגלות האתנה/ כפר שאוהב את הר הגעש שלו עד כלות/ שאוהב את השקט שלפני ההתפרצות/ ולאחריה/ את הגפנים הכבדות ואת יינן המעונן/ כמו כפר סיציליאני מאוים/ שמשקיף מגבוה על נהר האש שהולך לים".

ועדת המדרוג - מדריך שבועי לקורא הרב-תרבותי
מוסף הארץ, עמ' 14 | 27/8/2010

---

 

יוסי שריד בלי חרטה ובלי געגועים
מיה סלע |  'גלריה' עיתון "הארץ" 25.8.10

 

יוסי שריד מביט אחורה בלי געגועים. הוא אוהב להיות בבית, אינו מתחרט על הקריירה הפוליטית אבל מצטער שהסכים לעמוד בראש ועדת פרס ספיר. בספר שיריו השלישי הוא עוסק במוות ופרידה, וגם שואל: "מי יספיד את יוסי שריד"

בתחילת שיחתנו אומר יוסי שריד שיש לו סקופ לא נורמלי בשבילי, אבל מתעקש שאמתין בסבלנות. "תשאלי קודם את מה שתיכננת", הוא אומר. בסופו של דבר הוא מטיל את הפצצה: "לא תאמיני, בעוד כחודשיים אהיה בן 70". באירוניה המוכרת שלו הוא מציין כי זהו גיל בלתי מתקבל על הדעת.

"התחלתי מאוד צעיר את הכל, בכל מקום הייתי הכי צעיר והייתי ילד הפלא", הוא מוסיף. "בהדרגה נכנסתי לחדרים והייתי מסתכל על סביבותי ורואה שאני כבר לא בין הכי צעירים. אחר כך אתה כבר בכלל לא בין הצעירים, ובסוף אתה מגיע למצב שאתה נכנס לחדר ואם שמעון פרס לא נמצא, אז אתה הכי זקן. מכיוון שאני מאמין בעיקר בהומור עצמי כי אחרת אין הומור, המצאתי לעצמי גם תואר. הייתי צעיר חברי הכנסת של מפלגת העבודה איזה 15 שנה וזה נדבק ולא מרפה. בסוף לא היתה ברירה אלא לכנות את עצמי בתואר המאוד מכובד ‘זקן צעירי חברי הכנסת'".

בימים אלה רואה אור בהוצאת אבן חושן "שירים אחרי", ספר השירה השלישי של שריד. ספר השירה הראשון שלו, "פגישה במקום אחר", ראה אור כבר ב-1961 בהוצאת מחברות לספרות. ישראל זמורה כתב אז על שריד הצעיר שהוא "משורר עברי, בעל ‘אני', בעל צביון אישי, בעל לשון עברית שיש לה דופק, שאינה בועטת במסורת, אם כי גם אינה משועבדת למסורת, ואדרבא - מחדשת חידושים, מרכיבה טעמים חדשים מודרניים". עוד ציין זמורה: "אנחנו צופים בסקרנות לראות מה יהיה המשך כישרונו ומשעשעים עצמנו בהנחה, כי עוד צפויים למשורר, שהוא כבר בראשיתו בעל צביון אישי, עליות והישגים חשובים נוספים".

אבל מהר מאוד מצא עצמו שריד טרוד בעניינים אחרים: "היה ברור מה אהיה והיה ברור מה אמא שלי רוצה. היא רצתה שאהיה פרופסור באוניברסיטה וסופר, עדיף משורר, זה גם מה שאני רציתי. הרבה דברים שיבשו את התוכניות. כשהשתחררתי מהצבא הייתי צריך להתחיל לעבוד, הרי אדם צריך לפרנס את עצמו ולא יכול להיות סמוך על שולחן הוריו. אמא שלי היתה מוטרדת מן העובדה שהייתי קם ב-12:00 בצהריים. בבית בעל הכרה מעמדית לא היה מקובל לישון עד הצהריים. מה יש לישון? תקום, תעבוד, תעשה משהו. היא שאלה, ‘תגיד, אתה לא מתכוון לעבוד?' אמרתי, ‘מה זאת אומרת? ודאי שאני מתכוון'. אמרה, ‘אז מה אתה מתכוון לעשות?' אמרתי ‘מה זאת אומרת מה אני מתכוון לעשות, אני הולך להיות קריין בקול ישראל'. היא שאלה ‘הם יודעים?' אמרתי ‘לא. אבל הם יידעו'".

שריד נבחן בקול ישראל אצל משה חובב, "גדול הקריינים של כל הזמנים. הוא נתן לי מלים קשות כמו מסצ'וסטס. סיימתי את הבחינה והוא אמר, ‘נפלא ומצוין'. שאלתי מתי אני יכול להתחיל, והוא אמר שאני לא יכול עדיין להיות קריין כי אין לי ריש מתגלגלת, אבל שזה לא אבוד ושבמאי ייפתח קורס לקריינים. אמרתי לו, ‘שמע, מר חובב, אני חוזר עכשיו הביתה, מה אני אגיד לאמא שלי? שבמאי ייפתח קורס? זה לא נראה לי סביר'. הוא אמר, ‘אה אוקי, בעיה של אמא', ולקח אותי לחדר של יומן החדשות. היתה שם חבורה של אנשים, כולם מאוד ידועים, שלא הציצו בכיוון שלי. איכשהו התברגתי שם ועד מהרה הייתי גם קריין, גם כתב וגם עורך ‘יומן השבוע'. היתה שם חבורה מפוארת של אנשים - יורם רונן, חגי פינסקר, ירמיהו יובל, יגאל לוסין וירון לונדון. אף פעם לא עבדתי עם חבורה כל כך מוכשרת".

אחרי שלוש שנים בקול ישראל התעוררה בעיה עם ההנהלה, שריד כבר לא זוכר מה בדיוק קרה. "זה דבר שמאפיין אותי כל חיי, תמיד היו לי בעיות עם ההנהלה. בצבא, בבית הספר, בממשלה. לעומת זאת, אף פעם לא היו לי בעיות עם אנשים שעבדו אתי. כשעזבתי את מפלגת העבודה, יום אחד מישהו בא אלי ואמר ‘תשמע, מאז שעזבת שמעון נורא שמח, ומרסל כל הזמן בוכה'. מרסל היתה מגישת התה במזנון בבית המפלגה. אמרתי למבשר שזה הרבה יותר טוב מאשר להיפך, שער בנפשך מה היה קורה לו היית מספר לי שמאז שעזבתי שמעון פרס ממרר בבכי ולעומת זאת למרסל לא היו ימים טובים יותר. הייתי ממש נפגע'".

כשהיה בן 24 הציעו לשריד להיות דובר מפא"י. "אני לא יודע איך לתאר לך מה המשמעות של להיות דובר מפא"י. אמרתי, ‘רגע, כלומר כל הגדולים - בן גוריון וגולדה וספיר וגלילי ויגאל אלון ודיין - אני מדבר בשמם?' חשבתי שאעשה את זה במשך שנה ואחרי שנה אולי אכתוב ספר. אבל קרה לי מה שקרה לזה שהציץ ונפגע. כל הזמן זה היה על תנאי, חשבתי שאנסה פעם אחת להיבחר לכנסת, כי אני יודע יותר טוב לעשות את הדברים האלה שהם חושבים שהם יודעים. ניסיתי וזה הלך. לא הייתי צריך לשלם מחירים, תמיד נבחרתי והבחירה שלי אף פעם לא היתה כרוכה במאמץ. לא הייתי צריך ללכת לבר מצוות ולא לחתונות. מכיוון שזה בא כל כך בקלות וחשבתי שיש לי תפקיד למלא, אז זה נמשך".

הוא לא מצטער, לדבריו, על הדרך שלא נבחרה. "היה לי מאוד מעניין. אני תמיד אומר שאני מסתכל אחורה בלי חרטה ובלי געגועים. היו לי חיים מאוד מעניינים". הוא כן מתחרט על הקדנציה האחרונה שלו בכנסת, בין 2003 ל-2006: "היא היתה מבוזבזת. הייתי צריך לפרוש ארבע שנים קודם לכן. הייתי מאוד אומלל, הרגשתי שם זר לגמרי. גם בהנחה שאולי עשיתי משהו לא נכון, ואפילו פשעתי, הייתי שואל את עצמי האם מגיע לי עונש כבד עד כדי כך? כשנכנסתי לכנסת היו שם אנשים כמו מנחם בגין ובן אהרון ומי לא. פתאום הייתי מוקף בגמליאלי, שלומיאלי וירחמיאלי. כל מיני טיפוסים שלא ידעתי מה לי ולהם. כמו שאמי היתה אומרת לי: ‘אלה לא חברים בשבילך'. ישבה שם מי שהיתה שרת החינוך הגרועה ביותר לדורותינו, לימור לבנת; קטסטרופה כזו לא היתה. ופתאום פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאני נעשה מר נפש. הייתי קצר רוח והייתי איש לא נעים, אפילו יותר מכפי שאני בדרך כלל".

השירים בספר החדש של שריד עוסקים בסוף. "לא מתחרט,/ לא מתגעגע,/ נוגע בקרון האחרון", הוא כותב בשיר "דרך אחרת". יש בהם סיוט, מוות ופרידה. בשיר "טיפ למספיד" הוא שואל "מי יספיד את יוסי שריד", אבל יש בו גם אירוניה והומור כמו בשיר "עניין בחיים", שבו כותב שריד על המוות שהוא מכיר כבר הרבה שנים: "הוא היחיד שלא העיר לי על העישון". בשיר "במרתף" הוא כותב: "היד שלי קרה/ ואני רוצה להתעטף בך/ לברוח מהמרתף שהוא כמו עליית גג/ לחולה שחפת/ מנחם בגין מחכה לי שם/ במבט מזוגג".

"אני היום יושב אוהלים", הוא אומר, "ביתי הוא מבצרי, רוב הזמן אני מבלה בבית. אני יוצא לפעמים לעבודת יומי, אבל בסך הכל אני בבית. לפעמים הישיבה הזאת בבית מזכירה לי - להבדיל כמובן אלף אלפי הבדלות - את הישיבה של מנחם בגין בבית, את המצב הזה שאתה כולא את עצמך בבית. הוא עשה את זה מתוך שבר גדול ואני עושה את זה מתוך איחוי. ההזדקקות שלי לסביבה החיצונית היא היום קטנה. אבל בכל זאת אני לא פטור לגמרי מן המחשבה הזאת שאני חושב שבעצם זה די דומה. הוא בבית ואני בבית. אמנם זה מבצרי ולא בית הכלא שלי, הוא ביתו היה בית כלאו. אבל לפעמים נדמה לי שאם אני אפתח פה את הדלת, אולי אני אמצא את בגין מחכה לי".

 

קשה להביט מן הצד על הדברים בלי יכולת להשפיע?

 

"לא יודע עד כמה השפעתי קודם. כשמררתי מצטברת בי, יש לי, לאושרי הרב, איפה להוציא אותה. כשאני כועס או מעוצבן אני כותב מאמר לעיתון. כשאני יותר מפויס ומהורהר אני כותב שיר, ובין לבין, כשאני רוצה לשלב בין הכעס לבין המהורהרות, אני מתפנה לכתוב פרוזה".

על יחסו למוות הוא אומר: "כמה פעמים הוא דווקא התעניין בי ואני לא מתהלך בקטנות. אם מישהו רוצה להתעסק עם טחורים שיהיה בריא ויתעסק בטחורים או בסינוסיטיס. אני מתהלך בגדולות - אני רק במחלקות הראשונות, או ראש או לב, השאר זה זוטות. המוות התעניין בי באופן אישי ואני התמודדתי ונשארתי בחיים. זו עובדה. עכשיו העניין יותר מסובך כי אני נכנס לשדה המגנטי של סטטיסטיקת המוות. אני יודע בדיוק מה תוחלת החיים לגברים, 78-79 שנים. אתן מחזיקות מעמד יותר זמן. אני מכיר במציאות הזאת ולכן יש לי תחושה של מצוקת זמן, אני עוד רוצה להספיק הרבה דברים. אנשים לא כל כך מגדירים נכון את עניין המוות. אז הגוף בסוף מת, ביג דיל. אבל הרבה לפני שאדם מת, מתה הנשמה. לכן כל יום אני עושה בדיקות לעצמי מה מצב הנשמה שלי".

 

איך בודקים?

 

"זה מאוד פשוט. אני בודק האם אני עדיין מתעצבן? כן. האם עדיין אני כועס? כן. האם עדיין אני כואב? כן. האם עדיין אני אוהב? כן. אז סימן שהמצב בסדר ולא כלאחר ייאוש. אני רוצה לבדוק אם האש עדיין בוערת ואם היא בוערת, אז סימן שאני חי בינתיים".

הוא אומר שבספר ניסה לפענח את סוד הצמצום: "אני חושב שאם תעבירי את הספר הזה במחשב ותנסי למצוא שמות תואר אולי לא תמצאי בכלל, אולי יש שניים-שלושה". לטענתו מאס בשימוש המופרז בשמות תואר. "אל תכתבו לי שמשהו יפה ותתארו לי אותו באופן מלאכותי ושטחי. אני כבר אבין מן הכתוב שמדובר בעניין או באיש יפה", הוא אומר, ומדגים את האינפלציה בשמות תואר, "המלה הכי שימושית היום בישראל היא ‘קשה'. הכל קשה. תאונה קשה, פיגוע קשה, אירוע קשה. מרוב קשה לא רואים את הקושי. אם הקריינית בערב לא תגיד שזה קשה, אז לא נדע שזה קשה? או אולי נחשוד בה שהיא לא חושבת שזה קשה?"

 

זוהי סדום

 

כשם שאין לו חרטות על הקריירה הפוליטית שלו, גם פרס ספיר והשערורייה סביבו בשנה שעברה, שהסתיימה בביטול הפרס, ששריד היה יו"ר הוועדה שלו, אינה מעוררת בו חרטה עזה. כשהוא נשאל על כך, הוא נשמע אירוני: "יש לי חרטה גדולה על כך שקיבלתי את זה על עצמי. שלוש שנים עשיתי את זה. קראתי 250 ספרים, מתוכם 200 ממש גרועים, כמעט קיבלתי הרעלת ספרים. בשביל מה הייתי צריך את זה בכלל? איזה שד דחף אותי? עד היום, כשאני מסתכל אחורה, אני מתקשה להבין את זה. אלא שהחרטה היא לא מידה אצילה באופן מיוחד. כל חיי אמרתי שצריך להתחרט מראש ולא בדיעבד. בשנה האחרונה היו אנשים הרבה יותר חכמים ממני שהתחרטו מראש ולא בדיעבד. אין אדם שלא פנו אליו בהצעה להיות יו"ר הפרס ואנשים השיבו בשלילה מתוך תחושת מיאוס, וגם כי הם לא רצו לעבור מבדק ביטחוני".

שריד אומר שהוא וחברי הוועדה עשו את עבודתם "מתוך ניקיון דעת גמור, הרי אף אחד לא יעלה בדעתו שהיה פה איזה שיקול זר. היתה בזה קצת התנשאות מצדי. אני יצאתי מתוך הנחה - שהיתה צריכה להיות מופרכת אבל האמנתי בה - שאיש לא יכול להטיל ספק בתום הלב שלי, ויש בזה יותר משמינית של התנשאות".

הוא מדגים בסיפור את הצהלה של הבריות סביב שערוריית פרס ספיר ומספר שלפני שנים רבות הוזמן להרצות במכללה לפיקוד של המשטרה: "המכונית שלי התקלקלה, צילצלתי אליהם ואמרתי שאני נורא מצטער אבל אין לי איך להגיע. אמרו שישלחו מכונית. ירדתי למטה לחכות ופתאום מרחוק אני רואה ניידת. הם שלחו לי ניידת. נו, מה אעשה? אגיד שאני לא עולה לניידת, מה ניידת זה לא מכונית? בדרך אין ברירה אלא לעצור ברמזורים. בכל פעם שעצרנו ברמזור אנשים היו מסתכלים והיו כאלה שהבחינו כי אני יושב בניידת. ראיתי, או היה נדמה לי שראיתי, שהרבה אנשים היו דווקא שבעי רצון, ראיתי נהרה שפוכה על פניהם, ‘סוף סוף תפסו את הצדיק הזה'. איזה אושר יותר גדול יכול להיגרם לאנשים?"

ספר הפרוזה "לפיכך נתכנסנו", שפירסם ב-2008 בהוצאת ידיעות ספרים, היה רב מכר ו-55 אלף עותקים נמכרו ממנו. שריד מספר שקיבל בערך חצי שקל לעותק. "יש אנשים שמדברים על ההיבטים המסחריים של הספרות מתוך תחושה של קיפוח. אני אחרון המקופחים, אני אדם שאין לו סיבה להתלונן ולכן אני יכול לדבר על זה באופן אובייקטיבי. מה שנעשה בקרית ספר במובן הזה זו שערורייה שאין כדוגמתה. לי זה לא כל כך משנה כי אני לא חי מזה ולכן אני לא סמוך על שולחנו של איש".

 

אתה בעד חוק הספרים?

 

"אני לא עד כדי כך בקיא בחוק אבל אני בטוח שאני יודע שהמצב כפי שהוא עכשיו אינו יכול להימשך. לא יכול להיות שהסופר שבלעדיו אין כלום יקבל חצי שקל או שקל בעד ספר. זה סדום. זה לא מתקבל על הדעת. יש סופרים לא מעטים שזה עיסוקם וזו פרנסתם. מילא שזה מקומם אותי מהצד המוסרי של התופעה, אבל יש אנשים שאצלם זה עניין של חיי יום-יום, חייהם לא חיים. למה? מפני שהם סופרים. זה לא סביר, אי אפשר לקבל את זה".

שריד מוכן לגלות שהוא כותב בימים אלה אוטוביוגרפיה ספרותית: "היא תהיה מעניינת, בלשון המעטה. בכל זאת ראיתי כמה דברים מעניינים בחיי ושמעתי כמה דברים מעניינים בחיי".

 

---

סתיו חייו

נעמי רייכמן | 27.8.10 עיתון ידיעות תל אביב, עמ' 94

 

בספר שיריו השלישי, "שירים אחרֵי", מתאר יוסי שריד את חייו של אדם
העומד להיפרד מהעולם ומעצמו כפי שהכיר

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, כתב יהודה עמיחי: "כל הלילה עלה צבא מן הגלגל/ להגיע עד שדה הקטל ועד בכלל./ המתים באדמה שכבו בערב ובשתי./ אני רוצה למות על מיטתי". (מתוך "אני רוצה למות על מיטתי").

עשרות שנים אחר כך, בספר שיריו השלישי, מתכתב יוסי שריד, הפוליטיקאי לשעבר, שר החינוך לשעבר, המורה לשעבר, עם עמיחי ומלחמת העצמאות שלו/שלנו ומציג את הגרסה הפרטית שלו למלחמת העצמאות האחרונה שנשארה לאדם מבוגר:

"כאב לב מופיע גם באיברים אחרים,
עם לב מתעתע לעולם אינך יודע:
אולי הכאב שלי בבטן מתחזה לכאב חזה.

גם אני רוצה למות על מיטתי
בין אהבות מוכרות
ולא בין קירות

שסוגרים על כאבי בטן ובעיות בשתן"
("פחד", מתוך "שירים אחרֵי", עמ' 84)

 

■ ■ ■

 

"שירים אחרי" (הוצאת אבן חושן) ממשיך את הקו האינטימי של ספרי השירה הקודמים של שריד ("פגישה במקום אחר" מ-1961 ו"שירים 2003-2005" מ-2005). אין בו מן הפוליטי, הגם שיש רמיזות קטנות וכמעט נחבאות לעולם הזה שבו בנה ויצר שריד עשרות שנים. יש בו, ואין דרך אחרת להגיד זאת, התכוננות לפרידה מן העולם ןמן האנשים האהובים ויש בו כנות חושפנית מטלטלת. שריד לא בורח מהאוטוביוגרפי. להפך. הוא נכנס לשורשי חייו ומשתף באומץ וחושף את הפחדים כמו בשיר "במרתף" (עמ' 62)"

"בעיניים עצומות

את מכירה את כל מאורות

העצב שלי

כמו אשתו של שיכור

שמחפשת אותו באמצע הלילה

במקומות קבועים.

 

היד שלך צוננת, את מתלוננת,

 

היד שלי קרה

ואני רוצה להתעטף בך

לברוח מהמרתף שהוא כמו עליית גג

לחולה שחפת

מנחם בגין מחכה לי שם

במבט מזוגג".

 

זו לא רק האינטימיות הזוגית, העצובה, המשלימה עם דעיכת הגוף והנפש, זה החיבור האנושי, זה הנמצא מעבר לכל מחלוקת פוליטית, בין מי שהיה יריב פוליטי לשריד. החיבור הזה מכווץ את הלב, דוקר את הנשמה בדקות האבחנה הקיומית. הדעיכה העצובה והמדכאת הזו היא נחלת כולנו. ובמקום הזה, במקום מזוגג העיניים, המרתף החשוך והמאיים הזה סוגר על שריד ועלינו ומשאיר אותנו אזוקים זה לזה בגורל שאין לשנותו. כולנו יוסי שריד הקר המחפש מפלט. כולנו מנחם בגין שמחכים לנופלים אחרינו אל הבור.

 

■ ■ ■

 

קשה להגיד שיוסי שריד הוא משורר שמעלה חיוך טהור של צחוק על הפנים. קריאה בשיריו מעלה שחוק מריר של פחד, של הזדהות עם הסוף, שחוק של נידונים למוות שיודעים שאין בידם לעשות דבר לשנות את עתידם. לפעמים השפתיים מתרחבות קצת יותר כששריד מצליח ליצור תמונה מילולית משעשעת/מרירה כמו בשיר "אלביס" (עמ' 86):

"לאלביס פרסלי קמו יותר חקיינים
מלכל זמר אחר בהיסטוריה,
אני אחד מאלה.

 

גם אני רוצה לצחוק על תוגת שיריי-

האם את בודדה הלילה בגרסתו ההיתולית;
אני רוצה שיהיה לי מספיק אומץ
לצחוק על כל השירים העצובים שכתבתי כאן".

 

כמעט אפשר לשמוע את שריד כותב את השיר הזה, לשמוע את צבע קולו האירוני, המתחכם, המושך את המילים באופן מוכר כל כך.

 

■ ■ ■

 

עמיחי אינו המשורר היחיד שאיתו מתכתב שריד. גם עם שירו של נתן זך "ועוד לא אמרתי הכל" ("ועוד לא אמרתי הכל/ ועוד יש לי מה לומר// לפני שיהיה מאוחר והקהל יתפזר/ וכל אחד יהיה זוכר// מה שכל אחד זוכר כשאחרים כילו/ לומר מה שאמרו ומה שלא אמרו.// ועוד לא אמרתי הכל") מנהל שריד דיאלוג:

"כשאדם מגיע לסתיו
חייו

הוא מחדד סיוטיו,

זה מה שקורה לי עכשיו.

 

עוד מעט אשא את נאום חיי

מעין נאום של סיכום

ואין לי כוח לקום-

ראשי כבד, רגלי כבדות-

 

אולי כל מה שהיה לומר
נאמר – יש אפשרות כזאת –

נאמר ונגמר, פשוט מאוד,

ומילים נעתקות".

 

("סיוט", עמ' 34)

אמיץ ונוקב. כמו שרק יוסי שריד יכול להיות.

 

---

שירה בציבור: יוסי שריד
רן יגיל עם שיר עברי אחד בשבוע. והפעם: "בובה" מאת יוסי שריד

מוסף תרבות, עיתון מעריב | 3.9.2010 עמוד 7

 

מָה לַעֲשׂוֹת, זֶה קָרָה,
עָשִׂיתִי בַּמִּכְנָסַיִם.

לֹא הָיוּ בַּגַּן בְּגָדִים לְהַחְלָפָה
אֲבָל הָיְתָה בֻּבָּה גְּדוֹלָה,
שֶׁאוֹתָהּ הִפְשִׁיטוּ
וְאוֹתִי הִלְבִּישׁוּ

"בֻּבָּה-יוֹסִי, יוֹסִי הַבֻּבָּה",

מֵאָז אֲנִי בּוֹדֵק אִם אֵין
חוּטִים בְּגַבִּי.

אֲנִי לֹא הַבֻּבָּה שֶׁלָּכֶם, שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר.

מאוד מתאים, ליוסי שריד, השיר המחאתי הזה. אי אפשר ואף לא רצוי להתעלם ממי שעומד מאחוריו. הדובר הזה נראה לכאורה, רק לכאורה, חולמני או צייתן: יוסי ילד שלי מוצלח, או אם תרצו ילד טוב ירושלים, אבל בפועל הוא עצמאי, מרדן ומקשן ולא מקבל את דעות המבוגרים או הממונים עליו כמובן מאליו.

מאוד יפה ההתחלה המפתיעה באמצע הדברים, המקפלת בתוכה את האפשרות שמותר לא להיות גיבור, מותר לעשות במכנסיים. יפה גם העניין המגדרי (נשי גברי) המתגנב לשיר, שהרי האסוציאציה שעולה במוחנו באומרנו בגדי "בובה" היא דווקא בגדי תינוקת. יפה גם איך טון ההשלמה בבית הראשון מתחלף בטון המסקנתי וההחלטי בשורה האחרונה, העומדת כבית נפרד.

באמת יוסי שריד הוא מהפוליטיקאים העצמאים, החופשיים באמת והישרים שהיו לנו, הן כחבר כנסת, הן כראש מפלגה והן כשר חינוך. למולו הייתם צריכים לשבת למשא ומתן, לדבר ולשכנע, לחצים מאחורי הקלעים ומשיכה בחוטים נסתרים, לא היו עוזרים כלל.

השיר לקוח מתוך ספר שיריו החדש "שירים אחרֵי" (הוצאת אבן חֹשן) יוסי שריד (1940) כבר הוציא בעבר שני ספרי שירה. את ספרו השני "שירים 2005-2003" בעריכת פרופ' דן מירון, אהבתי מאוד ואף כתבתי עליו ביקורת אוהדת.

 

---

יוסי שריד מוציא ספר שירה

זהו ספר השירה השלישי של חבר הכנסת והשר לשעבר, וספרו השביעי בכלל ^• "כששבתי מן הדרך שכל באיה לא ישובון, חזרתי לעצמי, ולא לאדם אחר," כותב שריד באחד משיריו
עמר לחמנוביץ | "ישראל היום" 22.8.2010

 

יוסי שריד אחד מאנשי המילה הבולטים בארבעת העשורים האחרונים בישראל - בפוליטיקה בעיתונות וגם בספרות - מפרסם בימים אלו את ספר השירים השלישי שלו "שירים אחרי" (הוצאת אבן חושן.(

שריד שיחגוג באוקטובר הקרוב 70 היה חבר בתשע כנסות מטעם מפלגות העבודה רצ ומרצ ושר בשלוש ממשלות. בשנים 2007 עד 2009 כיהן כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר ובשנים האחרונות הוא משמש פובליציסט פורה בעיתון "הארץ."

ככלל שריד נחשב לאחד הפוליטיקאים הספרותיים ביותר שכיהנו בכנסת ישראל וגם אולי לגדול הרטוריקנים שבה. בעבר כשנשאל בראיון על ידי העיתונאי צור ארליך על הדיסוננס שבין פוליטיקה לכתיבת ספרות אמר: "אין לי חרטות על חיי הפוליטיים ולא אכפת לי שיזכרו אותי כך ולא אכפת לי שיזכרו אותי אחרת. הועדתי עצמי לדברים אחרים לגמרי. חשבתי שאהיה פרופסור באוניברסיטה וחשבתי שאהיה משורר וסופר ועוד כל מיני דברים: מנצח על תזמורת שוער ליברפול."

מרבית השירים בספרו החדש של שריד מתאפיינים במרחב האישי האורבני והתודעתי וגם מתארים טבע קרוב. חלק מהשירים קצרצרים מאוד אך מתוכם יכול הקורא ללמוד משמעויות רבות לגבי החיים שאחרי הפוליטיקה וגם כמבט אחורה - אל חיים שלמים. "כששבתי מן הדרך / שכל באיה לא ישובון / חזרתי לעצמי / ולא לאדם אחר" כותב שריד בשיר "אכזבה." בשיר אחר "צעיר לנצח" הוא כותב: "כשאתה מתחיל הכי צעיר / כך התחלתי / הזיקנה תמיד מדהימה אותך / היא לגמרי לא מתאימה לך / היא מקדימה את זמנך."

ספר השירים הראשון של שריד "פגישה במקום אחר" ראה אור כשהיה בן 21 בלבד ב1961- עוד לפני שעשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה כשמונה לדובר מפא"י. מאז ובמשך חמישה עשורים הקדיש את חייו לעשייה הציבורית אולם ב2005- סמוך מאוד לפרישתו מן החיים הפוליטיים ב ג י ל 65 פירסם את ספר השירים השני שלו "שירים: "2005-2003 בעריכתו של דן מירון.

עוד פירסם שריד בעבר שלושה ספרים שאינם שירה: "זה הניתוח שלי" ב2004- " פפיצ'ק: הוא לא ידע את שמו" ב2006- ו"לפיכך נתכנסנו" ב- 2008- ספר שניצב על הגבול שבין סאטירה לנוסטלגיה.

 

 

חשבון נפש מסוג אחר | על ספר השירים של יוסי שריד

כמו דג אחרון בנחל

 דפנה שחורי | ישראל היום 16.9.2010

"אסור להראות חולשה וצריך להיות שזוף" כתב יהודה עמיחי. יוסי שריד בספר שיריו השלישי כמו לא שמע לעצתו של עמיחי ואינו מתאמץ כלל להסתיר את חולשותיו. ואף שהוא מצהיר בשיר "אני לא רוצה להישמע קדורני מדי" הוא מקונן על הזיקנה חרד מן המוות מתגעגע נפרד מצטער ואפילו מהרהר "מי יספיד את יוסי שריד."

קריאה רציפה בספר עצוב זה שמלווה בחשבון נפש מגלה כי המילים "אחרי" "אחרית" ו"אחרון" חוזרות על עצמן שוב ושוב כחבלים שמתלפפים ומתהדקים על גרונו של המשורר שמחמת הבהלה מתחלף צבע פניו ומקבל את: "צבע החיות החלשות / שמבקשות מסתור."האורחת הכי נוכחת בין דפי הספר (אם כי גם בלתי רצויה) היא האחרית שכמו באה לה מן הדלת האחורית בלי התראה מדהימה את שריד וגורמת לו לחוש כמו אבטיח של סוף עונה ספוגי ורך. ניצב בסתיו חייו על הישורת האחרונה ומתבונן אחורה על הילד שהיה על הוריו שנפטרו חש כמו "דג אחרון בנחל / שחייו מפרפרים ומופזים פתאום."

"שירים אחרי" כמו גם ספרו הקודם של שריד "שירים: "2005-2003 שערך פרופ' דן מירון הם ספרי שירה יפים נוסטלגיים ואישיים מאוד. ועם זאת נדמה כי בשעה ששריד בא בשערי השירה בניגוד לדרכו בפוליטיקה הוא נזהר יתר על המידה כמי שעוטה כפפות של משי. הוא משתדל שלא להיות נשכני מדי משאיר מאחור את הפובליציסט החריף את הפוליטיקאי המתוחכם את איש השמאל ותחת זאת לובש בגדי שבת וחג.

נכון שרק מעטים מצליחים לכתוב שירה פוליטית טובה ונכון שכאשר איש ציבור דורך רגלו בשדה השירה הכל מרימים גבה. אבל נדמה כי דווקא שירתו של שריד היתה יוצאת נשכרת אילו היה "מערבב איפה ואיפה" ושם בקערת השיר את הפואטי עם הפוליטי. טוב היה לו היה מלכלך את הדף משחרר את הסוסים מתיר את הלשון האזוקה ולא מפריד בין קודש לחול בין שירה לפוליטיקה ובין פוליטיקה ללשון. כי שילוב מנצח ונדיר כמו זה ששריד ניחן בו - של חייל אמיץ בשירותה של המחבה הפוליטית-מדינית לצד רגישותו הלשונית הגבוהה - יכול להוליד את השיר הנכסף.

סטטיסטיקה

אֲנִי לֹא מַכִּיר עוֹד דֻּגְמָה

לִסְטָטִיסְטִיקָה כָּל כָּךְ מֻבְהֶקֶת,

הָאִישׁ הָאֶחָד שֶׁקָּם מִן הַמֵּתִים

חָזַר לִשְׁכַּב,

בֵּינְתַיִם הוּא מְעֻכָּב.