עגלת קניות |
||||
|
||||
.jpg "אבן חושן")
תולדות העתיד |
|||||||
| שחר-מריו מרדכי | |||||||
| שחר-מריו מרדכי | |||||||
"תולדות העתיד" הוא הספר החמישים ושמונה על העטיפה: עבודה של האמן העיראקי הידוע ופאא בילאל (Wafaa Bilal) אשרהעניק לשחר-מריו מרדכי את הזכות להשתמש באימג' שלו לאחר שקרא חלק משיריו בתרגום לאנגלית וערבית.
דברים שבשירה | הוא רבים אפשר שכדי לעמוד על מלוא כוחו של הספר המרשים הזה, "תולדות העתיד", מאת שחר-מריו מרדכי, יש לקרוא בו מהסוף להתחלה. זוהי אפשרות טובה, ולא רק משום שבמחציתו השנייה של הקובץ מרוכזים מיטב השירים של מרדכי, ולא רק משום ששם, במחזור סונטות מבריק או בסדרה של תרגילי סגנון מרהיבים ממש, באה לידי ביטוי הווירטואוזיות הבשלה שלו, אלא גם בשל תחושה חמקמקה יותר, ולפיה המקוריות של מרדכי מתבהרת ככל שהוא מתרחק מ"זירת הפצע", כלשונו, מאותו מעגל אינטימי של ילדות פגועה ובדידות קיומית, שהוא מנסח היטב בשיר הנושא שם זה. מחרוזת ישראלית
שחר-מריו מרדכי מוכשר כמו שד. הוא כותב כמעט בכל סגנון אפשרי, ורבים משיריו הם פרודיות משוכללות או הומאז'ים משועשעים למשוררים עבריים שקדמו לו – ממשוררי התנ"ך, התפילה, הפיוט, תור הזהב והתחיה ועד נתן זך ואגי משעול. נתן זך בולט במיוחד כמקור השפעה. ממש כמוהו, מרדכי מומחה בכתיבת שירים שנעים בין סנטימנטליות ואירוניה – אלא שהסנטימנטליות שלו אפילו דביקה יותר, האירוניה בוטה יותר, ומה שמחפה על העדר המעצורים המסויים הזה, הפוסט- מכיוון שזה ספר ביכורים מרשים כל כך, זו גם ההזדמנות להכריז על התרקמותו של זרם רחב למדי בשירה הישראלית של ראשית שנות האלפיים, שאפשר אולי לכנות זרם "המתיקות שאחרי". מרדכי מצטרף לשורה מגוונת של משוררים כדורי מנור, יקיר בן משה, אמיר אור חגית גרוסמן, רפי וייכרט, אנה הרמן, אילן ברקוביץ', יערה שחורי ואחרים, שחלק מהם קשורים מה שמייחד את מרדכי בקרב משוררי "המתיקות שאחרי" – והופך אותו לנציג בולט של הזרם – זה הגיוון הרב של דגמי העבר שהוא משתמש בהם, והחיבה שלו לאירוניה והומור. ההרגשה היא שמעבר לאהבתו לשפה העברית הוא לא מחוייב לכלום, והעדר המחויבות הזה מאפשר לו מידה רבה של חופש פעולה. הדבר בולט מאוד בשירי האהבה שלו. שוב, כמו אצל זך, אלה הם בעצם שירי פרידה שמתרפקים על המתיקות שאבדה לבלי שוב, המתיקות שאחרי, ולא שירים שחותרים לאהבה ממשית. הצד השמח והמקורי בשירי האהבה האלה, שאולי קשור גם הוא לצורך של מרדכי בחופש פעולה, הוא הביסקסואליות שלהם, ויכולתם לנוע במרחב פתוח יחסית של דימויים מגדריים. השירים המעניינים ביותר בספר הם השירים הפוליטיים. מה שמפתיע בהם זו העובדה שמרדכי מציע, ובכך הוא יוצא דופן
קַבּלוּ שיר בְּ-ח"ח בָּעַיִן פִּתְאֹם הִתְנַפְּחָה לָכֶם הָאוּנָה הַמִּזְרָחִית. לוּ רַק דִּבַּרְתֶּם שַׁבָּזִית ריה"לית נִצְחִית. פַּעַם שִׁיר לֹא הָיָה טוֹב בְּלִי קְצָת מַאהלֶר וּקְצָת בַּאךְ; הַיּוֹם לֹא מְבַשְּׁלִים שִׁיר בְּלִי סַבָּא עִירָקִי וְקוּסְקוּס בַּמִּטְבָּח. לָמָּה מַה כֻּלְּכֶם רָצִים אֶל הַכִּוּוּן מִזְרָח? תִּסְתַּכְּלוּ טוֹב-טוֹב עַל סַבָּא יוֹם-טוֹב שֶׁלִּי. אֶת הָעַיִן-לְצִיּוֹן-צוֹפִיָּה שֶׁלּוֹ הוּא כִּוֵּן מִבַּגְדַד כָּךְ: לְפַאֲתֵי מַעֲרָב קָדִימָה.
הכי ישראלי אני מאוד אוהב את שירי הפיוט שלו אשר בהם הוא מתחקה היסטורית סגנונית – מבחינה זאת הוא מצוי 180 מעלות ממשורר רזה וחסכן ככרמלי (שקשת ההשפעות שלו נעה באדיקות בין אבידן-הורביץ ולסקלי) – אחר המשוררים כרבי ישראל נג'ארה, רבי שלום שבזי, או שירת יהודי ספרד המופתית. בכלל, נראה שהצורה מאוד מעסיקה את מרדכי, והוא הופך בה והופך בה. אבל תמיד יגיע בשיריו לכדי וידוי כן, חשוף, עירום, למשל באשר ליחסיו עם אביו, עם סבתו או עם שותפתו לדירה. העתיד כבר כאן הקריאה ב'תולדות העתיד', ספר הביכורים עב הכרס של שחר- מריו מרדכי, מזכירה ישיבה במסעדה עשירה ומגוונת בתפריטים שכל סועד בה יוצא נשכר. מרדכי, משורר משכיל ואינטליגנטי, בקיא בשירה העברית לדורותיה, שמסוגל לכתוב בשפע של סגנונות. סונטה, פואמה, שירת הייקו, פרגמנטים, שירה פוליטית, תנכי"ת או אישית. הוא מזגזג בוירטואוזיות בין שפת קודש לחול, בין משלב לשוני נמוך לגבוה, משתעשע בתחבולות רעיוניות ולשוניות ובמשחקי מילים. לעיתים יצטייר כמי שניצב 'מאחורי גבם של השירים', מניף שתי אצבעות קונדסיות מעל לראשם, קורץ קריצה אירונית ועושה שרירים. וחושך על פָּנַי. תהום יְקוּם תַּרְבּוּת | הזירה המקוונת לתרבות עברית ענת חנה לזרע | ספטמבר 17, 2012 מאת דניאל עוז "תולדות העתיד" יצא בתש"ע, 2010, בהוצאת אבן חושן, והוא ספרו השני לשחר-מריו מרדכי, ששלושה משיריו פורסמו כאן לפני שבוע. הספר בן מאה ושמונים עמודים ומהווה לדעת עורך מדור זה מפגן כוח פיוטי, משופע תכנים וסגנונות, מרובד לשונית ומגוון טונאלית מן ההומור ועד לפאתוס. במאמר שלפניכם, ענת חנה לזרע ממליצה ומעשירה אותנו בתובנותיה על מספר משירי הספר הבולטים בעיניה. – ד"ע איזהו עשיר? – השמח בחלקו (פרקי אבות, ד', א'). 'תולדות העתיד' הוא ספר שירה עשיר ומרהיב בשפתו, סגנונותיו ורעיונותיו. כותבו, שחר-מריו מרדכי, חותם את שירו 'על ראש יאושי' (עמ' 105– 104) באופן הבא: … יֵשׁ בִּי שִׂמְחָה. תפיסת הזמן עוברת בספר כחוט השני. עליה נסמך המשורר בטויית עולם ומלואו ובהשלטתו בו סדר ושיטה, על אף הרושם החזק של חופש ורבגוניות שמעוררת ומותירה שירתו. חורבן בית שני אשר נחווה כחזרה על חורבן בית ראשון חולל סוג של מהפך מבחינת תפיסת הזמן. בניסיון להבין את סדרת האירועים, נרקמה בקרב חז"ל המחשבה הפרדיגמאטית [נסמך על מאמרו של יעקב ניוזנר שתורגם ע"י פרופ' מאיר גרובר, 'מחשבה פרדיגמאטית ומחשבה היסטורית: המקרה של מחשבת חז"ל' - הערת המחברת]. זו באה לשמש כחלופה למחשבה המחזורית (מזרח קדום) והמחשבה ההיסטורית (מקרא), ששלטו עד אז. הפרדיגמאטית היא מחשבה תבניתית, שיטתית, נצחית, הניצבת מעל לזמן. שאיפתה לשמור את שלושת הזמנים – עבר, הווה ועתיד – במסגרת אחת, ולנתח את קורות ההווה לאור העבר על מנת לסמן בקווים את תולדות העתיד לבוא (תולדות עם ישראל). באמצעותה ניתן לייצר סדר חברתי שבכוחו להעצים את יכולת ההתמודדות עם ואל מול כל אירוע וחוויה, לרבות הכאוטיים. המשורר מנסה לפענח את אירועי ההווה בהתבססו על העבר תוך שהוא יוצק בם משמעות. בנוסף, הוא מצביע על העתיד. העתיד נקבע מראש כך שלמעשה מגולם הוא בהווה. מרדכי עושה זאת בשני מישורים – האישי והחברתי, תוך שהוא מקיים וחושף שיח דינמי ביניהם. שני שירי הספר, הראשון והאחרון, מתכתבים ביניהם רעיונית. שניהם מבודדים ומופרדים משער. שניהם גם מופיעים בעמודים שאינם ממוספרים. עובדות אלה תואמות מבחינה צורנית וחזותית את תוכנם ואת תפיסת הזמן הפרדיגמאטית הנצחית, המשתקפת בשניים כמו גם בספר כולו. השיר הראשון הפותח את הספר הוא שיר אישי המתאר תפיסת המשורר את ילדותו, עברו, כאבו האישי הראשוני, בדידותו. השיר, ביחס ליתר הספר, בודד כמו המשורר. ה'ארוע' – משתה הבדידות, ה'פשע' של ההורים, הפצע של המשורר, מתברר ויתבהר, אינו חד פעמי, הוא יחזור בעתיד בלבוש אחר (בשיר האחרון ובכלל). העתיד הוא ההווה. ההווה מתמשך לנצח. על פי הטענה הפרדיגמאטית, מה שקרה בראשית הדברים הוא שיקרה באחריתם. עם זאת ובניגוד לטענה המחזורית, 'חורבן' לא יִשָּׁנֶה עד אין קץ. אחזור לשיר הנועל את הספר, בהמשך. זירת הפצע שָׁנִים אֲנִי עוֹקֵב אַחַר וּבַלֵּילוֹת – מַעֲשֵׂי כְּשָׁפִים: בְּשָׂפָה חֲדָשָׁה מֵעֵבֶר בְּבֵית הַסֵּפֶר קָרָה סִפּוּר מוֹתוֹ שֶׁל בְּחִפּוּשׂ אַחַר הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם הַרְבֵּה בְּלִי אַהֲבָה. בְּשָׁפְכִי לְהַפְצִיעַ שַׁחַר. מתוך השער הראשון 'תוכנית בריחה', עמ' 25: נצח וַאֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הספר משופע בשירים ארוכים. עולה השאלה האם שיר בן שמונה מילים יכול לשקף נצח. הסתירה בין אורכו לבין שמו ותוכנו מאירה עיניים, ולכן התשובה היא כן. יש לו לשיר, גם לנצח, את כל הזמן שבעולם ואין בו צורך להאריך בדברים. העולם הזה, על פי חז"ל, משול לפרוזדור, ואילו העולם הבא לטרקלין ובו מתקיימים חיי נצח. המשורר 'הולך' (פועֶל בזמן הווה), נע בפרוזדור אל היעד והיעד איננו מקום, היעד הוא זמן. הנצח הוא זמן אינסופי, בלתי-מוגבל או על-זמני. כל עוד מתקיימת תנועה, מתקיים וחי המשורר. כל עוד לא הופך לו הנצח פניו, כל עוד סטאטי הנצח, נמשכת תנועת המשורר, נמשכים חייו. עם תזוזת הנצח ולו הקטנה ביותר, כהפניית פניו, כהפניית עורפו, תחדל תנועת המשורר ויהפוך האחרון סטאטי בעצמו. השיר מכיל את שלושת הזמנים: עבר (הָפַךְ), הווה (הוֹלֵךְ) ועתיד (שֶׁטֶּרֶם) באפן מיוחד שאינו מובן מאליו. גם הנצח מכיל את שלושת הזמנים ולמעשה מתייחס לכולם כאל הווה מתמשך. הפילוסוף היווני אריסטו טען כי חומר, תנועה וזמן מתקיימים באופן נצחי. השיר מכיל חומר (וַאֲנִי), תנועה (הוֹלֵךְ) וזמן (הַנֶּצַח). בסדרת החיבורים 'וידויים' של התיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס, א, י, 13 נכתב: "אנחנו חיים רק בהווה, אבל להווה הזה יש כמה ממדים: ההווה של הדברים שחלפו, ההווה של הדברים שבהווה וההווה של הדברים העתידים להיות. שנותיך הן יום אחד, ויום זה אינו הופך להיות מחר בדיוק כמו שהוא אינו בא אחרי איזה אתמול. ההיום שלך הוא הנצח" מתוך השער השני 'חלומות תרשיש', עמ' 30: והִגדת בְּכָל דּוֹר "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הטקסט כמו גם ההגדה של פסח כולה, מעיד על עתיקוּת האומה וזיקתה הנצחית לארץ ולעצמה. המשורר מעניק לטקסט הקדום נופך לאומי מעידן מאוחר יותר ויוצק בו פרשנות חדשה, שונה ובה בעת דומה. יותר מכך, הוא מהדק את הטקסט אל עצמו (או את עצמו אל הטקסט) כצאצא לניצולי שואה. סוף השיר מתריס, מתקומם (כְּאִלּוּ הוּא לֹא יָצָא מִגֶּרְמַנְיָה). בשירו 'על מלאכת התִּרגום' (עמ' 14-16) מתייחס המשורר באופן ספקני אף ציני למלאכת התרגום של העוולה מגרמנית לעברית, למעשה, מטרגדיה קולקטיבית של אומה ובעיקר מכאב וטראומה פרטיים של בני אדם, להיסטוריה, ל'מַעֲשִׂיּוֹת', להגדה. השיר 'והגדת' מבקש מאדם, למען הדיוק מאב, לנצח לזכור, בכל דור ודור, לנצח להגיד לבנו על היציאה מעבדות בגרמניה לחירות בישראל כאילו (כאילו = כ, אם, לו) לא יצא הוא מגרמניה, כלומר גם אם אין הוא ניצול שואה בעצמו. ניתן לפרש את המלה כְּאִלּוּ כסלנג עכשווי (הומור של שפה), או אז להבין כי צירוף המלים 'כאילו לא' הוא סרקאסטי, ומשמעותו למעשה 'כאילו כן'. מתוך השער הרביעי 'פַּנְגיאָה', עמ' 83: יַעֲקֹב, כְּשֶׁתַּחְזֹר, תִּמְצָא אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ; לֵאָה.
השיר כתוב כמכתב שהשאירה אשה לבעלה או לבן זוגה (שם השיר הוא שם הנמען) והוא כולל הנחיותיה לגבי מיקומם של דברים שסביר או לא כי יבקש עם שובו הביתה מהעבודה: מפתח (אם כך המכתב הושאר מחוץ לבית), נזיד, דודאים, ספרים, חשבונות, היא עצמה. השיר מתייחס לסיפור המקראי לפיו עבד יעקב שבע שנים בעבור רחל בתו הצעירה של לבן, אותה אהב, אלא שחרף ההבטחה, קיבל במרמה את בתו הבכורה לאה, בשיתוף פעולה מצדה. בשיאה של הפרשה, בעת גילוי מעשה הרמייה, מופיע הפסוק: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי"? (בראשית כ"ה). בפרשה לא נתקיים דיאלוג בין יעקב ולאה, ואולי זו הסיבה לכך שהשיר נכתב כמכתב ולא כדיאלוג מדובר. בסיפור המקראי, נזיד עדשים היה התבשיל שהכין יעקב כאשר חזר עשו (אחיו) מן השדה רעב לנזיד "הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", מוכן אף למכור תמורתו את הבכורה. דודאים היו הפרחים הנאים או הפירות העסיסיים שבאמצעותם "קנתה" לאה יחסיה המיניים עם יעקב כששב מן השדה (יוחסו להם סגולות רפואיות כחיזוק תאוות המשגל). בשיר, הנזיד הוא רק נזיד, לא מוזכרת המלה עדשים, וכמו כן לא מוזכר צבעו האדום. הצבע האדום מסמל בין היתר אהבה ותשוקה ולכן אי-אזכורו מסמל ומדגיש את העדרן. בשיר אדישים הדודאים ונטולי כח כישוף. אין הם מפתים, אין הם מעוררים מינית. במשחק לשוני, התואר 'אדישים' הדומה במצלול מחליף את 'עדשים', ומשוייך לדודאים ולא לנזיד. בצד המיטה מוטלים הספרים כפי שעזבם, לא הוחזרו למקומם, והדבר מרמז על אי תפקודה ועל לאוּתה של לאה. היא עצמה מוטלת כמו הספרים, כאבן שאין לה הופכין, שוכבת כבתנוחת עובּר, קפואה, סטאטית, עיניה רכות, מלאות אהבה, אך גם ריקות ממבע, ריקות מרוח כשהיא בוהה, כפי הנראה מצפה לשובו. היא בכשלונה, בכשלון אהבתה. יש כאן ביטול עצמי של לאה. כשלונה נח לה. כאילו אין לה חיים או קיום מלבד לחכות לו. לאה היתה אשתו הפחות נאהבת של יעקב, יחסית לרחל שאותה קיבל לאשה לאחר שהקריב למענה שבע שנות עבודה נוספות. אגב, אחד הדגמים במחשבה הפרדיגמאטית נשען על מעשי שלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב. חייהם מייצגים את תולדותיו של עם ישראל ומעשיהם מתארים גם את גורלו בעתיד. מתוך השער החמישי 'גוף זָכָר וְזֵכֶר גוף', עמ' 125: אני זוכר אֲנִי זוֹכֵר שֶׁאָכַלְנוּ בְּשַׂר בָּקָר עִם תַּעֲרֹבֶת שֶׁל אֲנִי לֹא זוֹכֵר כַּמָּה זְמַן עָבַר עַד שֶׁהִשְׁתַּפַּלְנוּ במבט לאחור, זוכר המשורר כל פרט בארוחה הזוגית, תיאורו אותה טבול בקורטוב רומנטי-ארוטי הגון. המשורר, כמו הבשר, שחום היה ושמר על רכותו. האהובה, כמו פרוסות הפלפל הדקות, הוסיפה חריפות נעימה. רגעים בלתי-נשכחים בעוצמתם. רעבים היו השניים, למזון כמו גם לאהבה, לתשוקה, לעצמם. למעשה מסמלת הארוחה את האהבה שחלקו. מן הפרידה זוכר הוא רק פרטים גאוגרפיים, מתאר הוא אך את הסביבה, אין הוא זוכר כל דבר אחר. אין הוא זוכר כמה זמן עבר עד שגלשו והתדרדרו משיאה, מפסגתה של האהבה, של התשוקה. הוא והיא כבר אינם קיימים אלא רק תנועתם לשני קצוות מרוחקים. פרידתם העלימה אותם פיזית ורוחנית. המעבר מתיאור בשרני, עסיסי, פיזי ומפורט לדיווח חיצוני ויבש עושה את שלו. שיר נוסף מתוך השער החמישי 'גוף זָכָר וְזֵכֶר גוף', עמ' 147: ואז שִׁכחה בְּאֵיזֶה רֶגַע חָדַלְתָּ לִהְיוֹת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲנִי לֹא לוּ רַק יָכֹלְתִּי לְהָאִיץ אֶת סִבּוּבֵי כַּדּוּר ברגע נסתיימה האהבה מבחינת מושאה, לעד נמשכת מבחינת המשורר. המשורר מבצע אידיאליזציה של האהוב, של האהבה. אין בו כעס, אין בו טינה. לבו של האהוב זהב בעיניו גם כשהוא מפנה לו את גבו וממנו פניו. אך הזהב קבור ואין הוא יודע הגישה אליו. האהבה מתה בקרבו של האהוב, נקברה, לנצח אבדה. מבקש המשורר ברגע אחד לחדול לבקשו מה שיאפשר לנצח לשכוח. סוף השיר הוא הבעת משאלה לסובב כדור הארץ על צירו מהר יותר, לגלגל היממה מהר יותר, שיחלוף הזמן, שיסתיימו החיים, מהר. לגמור עם זה, עם הכאב, עם האהבה שבו, עם החיים. השיכחה היא המוות. כל עוד יחיה המשורר, ירעב לאהבה הזו. ישכח אותה אך במותו. השיר הנועל את הספר מתכתב עם השיר הראשון, וכמוהו מבודד ומופרד משער: עייף " וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; (קהלת ד 1) הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת עַל מִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ. הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת: אֵיךְ חַיִּים אֲנָשִׁים עִם מַעֲשֵׂיהֶם? בְּאֵיזֶה שִׁכְנוּעַ עַצְמִי הֵם מְבַטְּלִים אֶת חֵטְא הַגֶּזֶל הוּא עָיֵף. בעוד השיר הראשון אישי-פרטי ומתייחס לעוול שנגרם למשורר בילדותו, הרי שהשיר האחרון חברתי-קולקטיבי ומתייחס לעוולות חברתיות. הוא מסתמך על פסוק מספר קוהלת בו מתאר שלמה עושק, כאב וחוסר נחמה. על אף שמצוין בפסוק "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" למדים חז"ל כי יש נחמה, קרי מיד עושקיהם אין מנחם, אך לעומקו של עניין, יש מנחם מידו של הקב"ה. השיר מלין על עושק, על גרימת עוולות, על מתן חנינה עצמית שלא בצדק, על ניקלוּת. גיבור השיר ('הוא') יכול להיות שלמה כהמשך לפסוק המצוטט הנאמר בגוף ראשון, או המשורר המדבר על עצמו בגוף שלישי, ואולי האל המנחם כהמשך לפירוש חז"ל. בכל מקרה, 'הוא' אינו יכול לשמוח, 'הוא' עייף פיזית ונפשית. אפשר לפרש את העייפות כחוסר יכולת זמנית להתמודד או לנחם, כי עייפות עשויה כמובן לחלוף, או כעייפות 'כרונית' המתהווה לנוכח חוסר הצדק, העוולות, האנשים העושקים, והיא לאו דווקא מונעת התמודדות ומתן נחמה לעשוקים. אולי כעייפות דווקא בשל המאמץ המושקע בהתמודדות או במתן נחמה. מסקנת קהלת: "מַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' 9). אין חדש בטבע ובטבע האדם, העבר משמש מפתח לעתיד, הכל ידוע מראש. על פניו, זוהי מסקנה פסימית, יחד עם זאת היא אופטימית ומתייחסת להתחדשות כאל אין-סופיות. צריך רק ללמוד את העבר, לנתח את קורות ההווה לאור העבר, לסמן את תולדות העתיד. הספר מרתק ביופיו ובעושרו.
לפני הספירה בראשית ברא אלוהים את הראשית. תמיד צריך לקרות משהו גדול ולכאורה כל זה לא מעניינו של כלבלב וגם לפני הספירה כמו ברגע זה ממש יש מי שנושם אוויר לא אכביר כאן מלים על השיר הזה, אך אפנה את הקוראים והקוראות למעבר המבריק המתבצע בשיר בין ה"גדול באמת" – אותם אירועים חובקי-ציוויליזציות המוזכרים בתחילת השיר (הבריאה, הספירות), לבין הספִירה הנעשית בספֵרה היומיומית של היחסים בין כלב לאדונו. ושוב – למעבר בין הרגש המופשט של האהבה לאינטימיות היומיומית של כביסה ומכולת. ולבסוף, לקפיצה-לא-קפיצה בין אלה לבין פומפיי – מטאפורה קשה לחורבן (האהבה?) ו/ או לקפיאה-בזמן. חיי היחיד, אומר מרדכי בשיר הזה – אם נסתפק כעת בפרפראזה – הם הדרמה של המפגש בין הגדול והרחוק ביותר ממנו לבין הקטן והקרוב ביותר אליו. הקטן והקרוב, מצדו, מוגדל לפעמים בנפש היחיד לאירוע גדול, חסר-זמן ועל-זמני כמעט, כמו פומפיי. והכול בהומור הדק והכאוב של היודע את תולדות העתיד. למי שמבקש להעשיר את ספרייתו בספר שירה מקורי וצעיר אחד בלבד מהשנה החולפת, זה כנראה הספר! אגי משעול על הספר: שמח בחלִקי, עצוב בחלִקי האֵחר: עם שחר-מריו מרדכי שחר הוא נער דיכאוני וסגור מהקריות שהפך למנחה טלוויזיה. מריו הוא נכדו של ספן איטלקי, ויועץ מדיני שניסה לשנות את האנטי-ישראליות הבריטית מבפנים. מרדכי הוא אינטלקטואל ישראלי מזרחי שמוטרד מהאנטי-ציונות של חבריו. שחר-מריו מרדכי הוא כל החלקים האלה ביחד, וגם הכלאה של נתן זך עם רבי ישראל נג'ארה צור ארליך | מוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011 כשתבנו את ביתכם, פִּתחו שַׁער אחד בתקרה להזכיר שאפשר לנסוק ביחד לכוכבים; וחור אחד ברצפה לזכור שאפשר אחד-אחד לצנוח לתהום זה היה 'בית', שיר בן בית אחד מתוך 'תולדות העתיד', ספרו החדש של שחר-מריו מרדכי, וזה היה גם הסבר מנומק למה המשורר הזה אמור לעניין אתכם. שימו בצד את הסיפור האישי שלו על לילה נפשי ארוך שבסופו שחר, עזבו את שבע שנותיו כיועץ ישראלי בשגרירות בריטניה בתל-אביב שמנסה, וכפית קטנה בידו, לייבש ים של עוינות ודעות קדומות, התעלמו מקריירת ההנחיה בטלוויזיה, הניחו לפרס הראשון בתחרות 'שירה על הדרך' לשנת תש"ע – גם בלי כל אלה, 180 העמודים בספר שבהוצאת אבן חושן הם 180 סיבות מספיקות. למשל – "בכל דור/ ודור/ חייב/ אדם/ לראות/ את עצמו/ כאילו/ הוא/ לא יצא/ מגרמניה" ('וִהגדָת'). או השיר 'שיחת טלפון' – "כל ערב/ יש לי עננים להחביא/ ולאמא אין מה להסתיר/ שהלב שלה מרוסק./ ובבוקר דבֵרי אמא בי/ כעץ המוסיף להמטיר/ אחרי שהגשם פסק". או השיר 'על ראש ייאושי', בעקבות ליקוטי מוהר"ן מברסלב, המתחיל ב"שמע, יש ייאוש. יש ייאוש בעולם" ונגמר בפנייה ל"אל חיַי" – "אנא, אל תתייאש ממני./ ואל תבין אותי שלא כהלכה:// יש בי שמחה./ ואהבה אחת גדולה אני היטב זוכר./ שמע, אני שמח בחלקי;/ רק עצוב/ בחלקי האחר". נחלק אפוא את שחר-מריו מרדכי לשלושה חלקים. שחר, מריו ומרדכי. שחר וַמְריו, ייאמר מיד, הם שני שמותיו הפרטיים. שחר הוא חלקו העצוב וגם חלקו השמח. "מוזר שאני מתעורר בבוקר, ולא רוצה למות. פעם לא ידעתי שיש אפשרות להפציע שחר", הוא אומר בסוף השיר הפותח את הספר. ובשיר על אודות "ההשלמה עם הגוף" שחווה בגיל מתקדם: "ובשנת עשרים ושבע לחיַי/ שחר התפהק בו/ ושמש התהלכה לו בעצמות". ואפילו: "גבהים שאין לאלוהים היה לבי הֶרה/ כל הלילה עד צפרא אישין ולחשין/ שיעלה עמוד השחר היה בי קול קורא" ('ונגעתי בשורשי נפשו' – שיר שלא מעלמא הֵדין שכתב לדבריו מתוך טראנס, בעקבות קריאה בשירי רבי ישראל נג'ארה). ולבסוף, "כי ִמלילה אני, ואל ֵלילי אשוב". שוב ושוב שחר מפציע, שחר נפצע. לילות והיפקחויות וזריחות. "השחר בספר הוא כמעט תמיד אני", הוא מודה.
"בבית הוריי לא היו ספרים. רק תנ"ך וספרי לימוד. הדבר הראשון שהתוודעתי אליו מבחינת אמנות היה ביאליק המשורר הלאומי, כי כל ילד בקריית-ביאליק לומד על המשורר הלאומי ועל כך שהקריה נוסדה בשנת 1934, שנת פטירתו. בבית קראתי בעיקר בספר התנ"ך. בבית הספר התחלתי להתוודע לשירת משוררים. דרך ספרי הלימוד. אבל כן, את ביאליק הכרתי ראשון. לא הייתה פרוזה בבית, בטח לא שירה, לא הייתה אמנות, גם לא מוזיקה. אמא עודדה אותי להירשם לספרייה, אבל הוריי לא היו אנשים שהאמנות הייתה בראש מעייניהם. בראש מעייניהם הייתה הפרנסה". - והיית ביאליק-היֶלד כזה? "הייתי ילד מופנם, סגור, מכונס בעצמי, די בודד. אני לא יודע למה זה קרה ככה, אבל מאז שאני זוכר את עצמי אני אדם עצוב, אדם שמתקשה להסתגל לסביבה ולחברה. זה דבר שהשתנה בשנים האחרונות. אני הרבה יותר קומוניקטיבי עם אנשים. אבל עדיין מכונס. כמו שתיארתי בספר, אם אני מתוודע לאדם אחר אני צריך אחר כך ללכת לחדר ולקרוס שם. אני מתקשה עם אנשים". ככתוב בשירו 'אנשים': "...לא להתפתות לחברת בני אדם./ תמיד להיות דרוך. תמיד זהיר לידם./ לא יזיק – במינון הנכון – להיות גם חרד". ביותר משיר אחד הוא מזכיר גילוי עצמי משחרר בגיל 27 – כמשתמע משירים אחרים, השלמה מאוחרת עם זהות חד-מינית. הביישנות נשברה עד כדי כך, שהוא מצא את עצמו מנחה בטלוויזיה. "זו הייתה אפיזודה משעשעת שנמשכה כמה שנים טובות. כשהופיע הספר הראשון שלי הוזמנתי לראיון בערוץ הראשון, ובעקבות הראיון החליט הבמאי לצרף אותי לתוכנית. בתחילה כמגיש פינה קבועה שעוסקת בשירה, ובהמשך כחלק מצוות המנחים. לא סייעתי להפוך את התוכנית לפצצת רייטינג, יש להודות. כשהתפנה מקום בתוכנית הבוקר של אברי גלעד בערוץ 10 קיבלתי פנייה להגיש אצלו פינות, ועברתי לערוץ 10. משם כבר התגלגלתי לתוכנית הבוקר של סיגל שחמון, שבה נתתי את הזווית ההיסטורית לאירועים אקטואליים. "בתקופה ההיא פגשתי את דליה רביקוביץ, במסגרת סדנאות שירה. היא התיישבה לצדי וניהלה איתי שיחה במהלך הרצאה, אינני זוכר של מי. הייתי אחוז התרגשות לשוחח עם דליה רביקוביץ, אבל הסו אותי, כי מי יעז לנזוף בדליה רביקוביץ – אז היא נטלה את המחברת שלי, והמשיכה את שיחתנו בהתכתבות. למה אני מספר לך את זה? כי סיגל שחמון אמרה לי שאני בחור מוכשר ודליה רביקוביץ' אמרה לי שאני בחור יפה. אם רק אפשר היה להחליף ביניהן את המחמאות". - תחילת הכתיבה שלך היא פרי הביישנות או פרי ההיפתחות? "אמנם עברתי מהפך בחיים שלי, הודות להחלטות שקיבלתי ולהכרעות שעשיתי, כולל אפילו החלטה להפסיק להסמיק, ואני היום הרבה יותר קומוניקטיבי מבעבר – אבל לא זו נקודת המוצא של חיי. ואני מניח שקשה להימלט מחוויות יסוד של הילדות, שבתבניתן נוצקת. באמצעות הכתיבה יצרתי לעצמי מקום שִאפשר לי לתקשר וִאפשר לי לנשום, וגם לקבל שליטה או תחושה של שליטה על חיי, וחשוב מזה – להתמסר לחיים. במקום להיטרף כמו פרפר לילה סביב מקור של אור, הכתיבה הייתה ניסיון ליצור את מקור האור עצמו". - נעבור למריו. זה שם שלך מלידה? "כן. שמי הפרטי המלא הוא שחר מריו. מריו היה סבי, אבא של אמא. ימאי איטלקי. הוא חי באיטליה. בשנות השלושים המוקדמות הוא פגש את רוזה, מי שתהיה סבתי, ברודוס, שם חיה, ושכנע אותה לצאת מאירופה. דרך לוב לקח אותה לארץ ישראל. הוא ניסה לשכנע גם את המשפחה שלו לבוא, אבל הם לא הסכימו. אמא של סבתא ומשפחתה נלקחו לסלוניקי ומשם לאושוויץ". 'אהבת מריו לרוזה' הוא שם ספרו הקודם, הראשון, מ-2001. אבל הוא לא סופר אותו. "בגן, ילדים צחקו על השם מריו. ילדים הם אכזרים. ויתרתי עליו כל שנות ילדותי ונעוריי. בצבא הייתי חייב לראשונה להיות בחברת בני אדם, יומם ולילה. גיליתי שאני יכול לעשות זאת, וגם גיליתי שאני אהוב. כלומר שאנשים מפתחים כלפיי חיבה, שאני לא נטע זר בכל מקום. התגלית הזו עשתה אצלי טלטלה ענקית. שם גם לא הייתה לי בעיה לחזור לשם מריו". - הייתה פה, אפשר לשער, גם איזו התחברות לשורשים האיטלקיים, היפתחות לספרות אירופה, משהו כזה. נכון? "זה בטוח. התחלתי לקרוא ספרות באופן אינטנסיבי והשם מריו מצא חן בעיניי. החזרה לשם מריו קשורה גם להתעניינות בסבא שלי, בשורשים בכלל. הצד הדומיננטי בבית היה העיראקי, והאיטלקי די שתק. רציתי להיפתח יותר לתרבות שלו, ולתרבות איטליה. התחלתי לקרוא דנטה אליגיירי, פרנצ'סקו פטררקה". ["אני חושש: אולי אתה לי כמו לָאוּרה לפטַרְרָקה./ אין לנו עתיד. יש רק אולי, מחר, אחר-כך". מתוך 'דברי ימי געגועים: כמעט כליל-סונטות לַסָפּן']. "עוד מעט אני יוצא לחמישה חודשים באיטליה. התפטרתי לא מזמן מהעבודה, ועד שאולי אתחיל באחרת אני יכול לנסוע". זו הייתה עבודה בת כשבע שנים, יועץ מדיני לשגרירות בריטניה בישראל. הוא הגיע לשם עם תואר שני בממשל ופוליטיקה מאוניברסיטת חיפה. "התפטרתי בגלל שחיקה ותחושת מיצוי – בכל זאת שבע שנים – אבל גם בגלל העוינות כלפי ישראל שהרקיעה שחקים בקרב חלק מהדיפלומטים שעבדתי עמם. ככל שהעמקתי שורשים בשגרירות ובמשרד החוץ הבריטי, והתמודדתי עם דיפלומטים בריטים שעובדים בארץ ובארצות ערב וכמובן בלונדון, יותר ויותר נחרדתי. - זו ממשלת בריטניה, או הדיפלומטים עצמם? "הממשלה הוגנת כלפי ישראל, ובתקופת בלייר אפילו הייתה פרו-ישראלית. לגבי משרד החוץ, ההיסטוריון הבריטי אנדרו רוברטס טוען זה זמן רב שמשרד החוץ הבריטי מוטה נגד מדינת ישראל באופן שיטתי. לא פגשתי דיפלומט בריטי שהמליץ לקרוא את דבריו של ההיסטוריון. אבל במהלך הזמן הבנתי שמה שקובע הוא לא המדיניות שמתווה משרד החוץ, אלא בעיקר תפיסת העולם של הדיפלומטים. למשל, דיפלומט בריטי בכיר ביותר (לא בשגרירות בישראל) המליץ על עיון בספרו של שלמה זנד 'מתי ואיך הומצא העם היהודי'. אני בטוח שהוא לא היה ממליץ על ספר שנקרא 'איך הומצא העם הפלשתיני'. "אותו דיפלומט ערך השוואה בין מספר ההרוגים הלבנונים והפלשתינים במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה לבין מספר ההרוגים הישראלים בשני העימותים הללו, וגזר את המסקנה שישראל מעוניינת לגרום למספר רב של אבדות בקרב אזרחי האויב כדי להשיג את מטרותיה המדיניות. המסקנה המשתמעת, אם כי הוא לא אמר זאת מפורשות, היא שישראל היא זו ששמה לה למטרה לפגוע באזרחים ולא ארגוני הטרור. גם הפעם הוא המליץ על קריאת ספר, ספרו של דיוויד הירסט 'היזהרו ממדינות קטנות' שעוסק בישראל. אתה אולי זוכר כיצד דיפלומטית בכירה בלבנון (שגרירת בריטניה. צ"א) קוננה על מות המנהיג הרוחני של חיזבאללה, שיח' פדלאללה, במאמר שכותרתו 'לכתם של אנשים הגונים'. דיפלומט בכיר בתל-אביב ביקש ממני לא לדווח ללונדון שהוא הצהיר באוזני עיתונאים ישראלים שהוא ציוני". - אין להם מקורות משלהם, שהם מעסיקים מקומיים כמוך? "הם מעדיפים מישהו שנולד כאן וחי כאן ויכול לתת להם את הניואנסים ואת התמונה הרחבה. מקריאת הגרדיאן לבדו הם לא יגיעו רחוק. גם לקרוא את 'הארץ' באנגלית לא יעזור להם. הם קוראים 'הארץ', זה האורים ותומים שלהם, אבל הם צריכים מעבר לזה. בין יתר עיסוקיי, הייתי מתמצת ומתרגם להם מהעיתונות העברית. גם מ'מקור ראשון', בהחלט; עניין אותם מה כותבים אצלכם, אבל הם יישרו קו עם 'הארץ'". - המהדורה האנגלית של הארץ היא בשבילם תעודת הכשר ישראלית לקו המדיני שלהם? "רוב השגרירויות לא מחזיקות יועצים מקומיים. הן קוראות את המהדורה האנגלית של הארץ וחושבות שזה ישראל. לג'רוזלם פוסט הם לועגים, כי הוא מציע קו ימני בעיניהם. הרבה יותר נוח לדיפלומט לקבל אישור או אשרור למה שהוא חושב באמצעות המקומיים, ועיתון הארץ עושה את זה". - הם מבינים שהוא מייצג מיעוט קטן? "תראה, אני בעצמי מעדיף לקרוא 'הארץ'. אבל זה התפקיד שלי, לומר להם שרק שבעה אחוזים קוראים אותו, וגם הם לאו דווקא מתוך הסכמה פוליטית. אני מסביר להם שכדי להבין את ישראל הם צריכים גם לדעת מה כתוב במעריב, ישראל היום, מקור ראשון. ואני מסביר להם גם את מה שהם לא יכולים להבין מקריאת העיתונים האלה – נניח, דוגמה עכשווית, שמעריב וידיעות נלחמים בגלנט לא בגלל עקרונות של ניקיון כפיים ויושר, אלא כי הם מזהים אותו עם ברק, ואת ברק עם נתניהו, ואת נתניהו עם המתחרה שלהם אדלסון". - כשקיבלו אותך לעבודה, היה להם חשוב לדעת איפה אתה פוליטית? "כן. לא בדקו בציציות אבל גיששו. ידעו שתמכתי במפלגת העבודה. אני חבר מפלגת העבודה עד היום, אם כי אינני יודע אם אמשיך את חברותי. בהחלט אכפת להם מיהם העובדים הישראלים שלהם. יש בשגרירות עובדת במחלקה מנהלתית לחלוטין, שגורם מרכזי בשגרירות רצה למנוע את העסקתה כשנודע לו שהיא גרה בהתנחלות". - הרגשת שאתה רק פועל בשירותם, או שאתה יכול גם להשפיע עליהם? "בשורה התחתונה צריך לזכור שבריטניה היא מדינה חשובה ומובילה באירופה, ושלישראל אינטרס חשוב לשמר אותה כידידה של ישראל. בטרם עזיבתי יעצתי לשגריר לכונן ועדה משותפת למכון ויצמן ברחובות ולאוניברסיטת מנצ'סטר, שבה לימד חיים ויצמן – שהוא גיבור בריטי, לא רק סמל ישראלי – שתעניק מדי שנה פרס לשני מדענים צעירים משני המוסדות. זו דרך לקרב בין שתי המדינות ולהילחם בקריאות להטיל חרם אקדמי על ישראל. אני מקווה שההצעה שלי תקרום עור וגידים".
- הגענו למרדכי. שם המשפחה. "כן. החלק המסופוטמי שלי". - החוויה היהודית-עיראקית בשירים היא של גלות, של בוזזים ופרעות. אתה מסרב לזייף אידיליה כנהוג בשירה ה'מזרחית' שנכתבת היום. אצלך הסבא העיראקי מתגעגע מבגדאד לציוֹן, "לפאתי מערב קדימה". "יש קבוצה משמעותית של הוגים ומשוררים שמטרתם להשיב את היהודים למזרח ולא את המזרח ואוצרותיו ליהודים. זה לא שהם מתרעמים על האפליה העדתית שהייתה מנת חלקם של אבא וסבא שלהם, על האירופוצנטריות השגויה, גם לדעתי, של כור ההיתוך; הם מתרעמים על הציונות עצמה. החבירה שלהם לכוחות אנטי-ציוניים מעידה שמטרתם איננה לשלב את המזרחים בישראל, אלא לשלב את המזרחים במזרח הערבי-מוסלמי. הם לועגים ליוצאי אירופה, אבל בעצם עושים מה שעשו האשכנזים באירופה במאות הקודמות, אלה שרצו להיטמע בתרבות האירופית. איני יודע לאן זה יוביל אותם, אבל ידוע לאן זה הוביל את האשכנזים. יחסם ליהודי אשכנז מעוות, ולדעתי גם יחסם למדינות הסובבות אותנו. כי הם יודעים לבקר את ישראל על הפרת זכויות אדם, בעת מלחמה ושלא בעת מלחמה, אבל לא מעניין אותם שמעבר לגבול זכויות האדם נרמסות ברגל גסה". - יש בספר שירים ציוניים גלויים. אתה כותב הרבה על כך שהגוָלה אינה בית. זה נדיר היום בשירה הישראלית. "היום משוררים צעירים חושבים שכדי להצליח בזירה של השירה העברית הם צריכים להיות כמה שיותר שמאלנים רדיקלים. ההבדל התהומי בין שמאל ציוני לשמאל לא-ציוני לא מספיק מובלט כיום, כי יש מגמה מסוכנת בשיח הפוליטי העכשווי בארץ. אם אתה מציג את עצמך כבעל עמדות יוֹניות אתה 'שמאלן', אין לי מה לדבר איתך". אם לסכם בקצרה סוגריים ארוכות שנפתחות לנו כאן בשיחה – מרדכי היהודי, הציוני הנלהב, חושב שהשמאל בישראל נרדף, שמופעל כלפיו מקארתיזם, שמציקים פה לארגוני זכויות אדם, ש'שוברים שתיקה' ודומיהם עושים עבודה חשובה, שהדמוקרטיה בסכנה, שיש כיבוש, שיש עם פלשתיני. או כמו שהוא כותב בשיר 'ציוני הדרך', אגב אזכור מקום מגוריו בתל-אביב, "אני פלורנטיני/ גר בין העלייה להרצל,/ זה שבבאזל ייסד מדינת פליטים/ (בעצם שתיים)". סגור סוגריים, חזרה לנקודה. "משוררים צעירים היום לא עוסקים בציונות. אם הם עוסקים בפוליטיקה הם הולכים למחוזות של השמאל הרדיקלי, השמאל הלא ציוני. חלקם כי הם מאמינים בכך באמת ובתמים, וחלקם כי הם מאמינים שזה יקדם אותם אישית בזירת השירה הישראלית. בלי לנקוב בשמות, יש משוררים שבשיחות אישות איתם אני מגלה עמדות ציוניות, בעוד בהתבטאויות הפומביות שלהם הם מרחיקים לכת עד למחוזות של בל"ד". - הם מכירים בפער הזה? "לא יודע. אם אני מעמת אותם עם זה, הם מיד מתחילים לחפש דרך יציאה. הם תומכים בהגדרה העצמית לעם הפלשתיני, אבל בה בעת שוללים הגדרה עצמית לעם היהודי. זה כבר לא עניין של שמאל ושל ההתנגדות המוצדקת לכיבוש. זה משהו עמוק יותר, שמעודד ואולי גם מייצר דה-לגיטימציה של ישראל. הוא מפייט גם על תל-אביב, העיר הציונית שהיא תיקון לתל-אביב המקראית על נהר כבר שבבבל, ועל שירת ירושלים. הוא מתאר את עצמו עומד בלילה בשערי תל-אביב ו"מנהל משא ומתן עם הרוח לבוא במיתריו" של כינור דוד, שיעלה "שחר ירושלים". הוא כותב על ירושלים שהולכת בעקבותיו גם כשהוא רחוק ממנה, ירושלים שעל גבו. - במה אתה ירושלמי? "אני ירושלמי כבר 3,000 שנה. אני מגיע אליה כמעט כל שבוע, מטייל בסמטאותיה, שואף אותה לקרבי. שקלתי לעבור לגור בה. ירושלים מגדירה את הזהות שלי. אני מרגיש באמת שאני נושא איתי מטען של עם, של מסורת, של תרבות, של נרטיב. אני נשוי לכל הדברים האלה. רבי שמואל הנגיד כתב, 'כתב משורר אלפי שירים ואף לא שיר אחד על ירושלים לא משורר הוא. כתב שיר אחד בלבד והוא על ירושלים – משורר הוא'. אני שמח שעל פי הגדרתו אני משורר, אבל מעבר לכך, אני לא יכול לא לכתוב עליה". - להבדיל משירה ציונית, יש היום די הרבה שירה ירושלמית. "רובה ברמה הפיזית. משוררים ירושלמים שכותבים על העיר. בעקבות המשורר היפאני באשו, שכתב 'אפילו בקיוטו, בשומעי את קריאת הקוקייה, אתגעגע לקיוטו', כתבתי 'אפילו בירושלים,/ בשומעי את המיית הכותל,/ ביקשתי את ירושלים'. גם כשאני בירושלים אני מתגעגע אליה, כי אני מחפש את מה שהיה בה לפני אלפיים ושלושת-אלפים שנה". - בשיר 'בואי כלה' אתה מבקש "שתקראי לי עם". זה כנגד "אל תקרא לי עם"? "לא חשבתי על שלום חנוך כשכתבתי את זה, אבל זו בהחלט תשובה לו. אני עם. אבל יש בשיר הזה גם התרסה נגד היהדות החילונית שמתרחקת אט אט מהמסורת. 'קראי לי: בבל./ זה יותר מיוֵבל/ מַצֵמח אני נהרות וגלוּת'. כי זה מה שמוזר במפעל הציוני: ככל שאנחנו מגשימים את עצמנו כעם בארצו אנחנו הופכים יותר גלותיים. "אני מאמין שבעבור משורר (ואולי לא רק בעבור משוררים) לשון התורה קודמת לתורת הלשון. השפה היא הטריטוריה היחידה – היחידה, כן? – שראוי לכבוש אותה ולהתנחל בה ולפרוץ את גבולותיה בעת ובעונה אחת. ונקודת המוצא הטובה ביותר טמונה במקורות. משוררים שמתנכרים לכתבי הקודש – ברמה הפואטית, לא האמונית – הם כמו ארכיאולוגים שמוותרים על חתך עומק ומתפארים רק בחתך רוחב. זו הבעיה בקרב רבים מהמשוררים או הכותבים הצעירים. מן המפורסמות היא שהם לא קוראים שירה למעט שירתם, ואם הם קוראים, אז ספר בראשית הפואטי שלהם נפתח ביונה וולך ודוד אבידן". - גם אתה לא גדלת לא בתוך שירה וספרות, וגם לא בתוך המקורות היהודיים, שכיום אתה לש בהם כבתוך שלך. איך נכנסת לזה? "הקדשתי הרבה מאוד זמן כדי ללמוד. כשלמדתי באוניברסיטת חיפה למדתי אצל הרב רונן לוביץ' בניר-עציון, במסגרת פרויקט לימודי יהדות של האוניברסיטה. מעבר לכך, באוניברסיטה הייתה לי לראשונה בחיי נגישות להרבה ספרים. העדפתי להתוודע לספרות חז"ל. היה לי חסך עצום. גם היום אני לא יודע הרבה, אבל לפחות למדתי משהו. היו לי הרבה התלבטויות לגבי הדרך שלי, עד כמה אני רוצה ויכול להתקרב ליהדות. יש פסוק בתהלים שאומר 'גיבורי כוח עושי דברו'. אף פעם לא הרגשתי שאני אחד מגיבורי כוח שיכול לעשות דברו. אז זו הדרך שלי להיות יהודי מאמין, אמוני". - כלומר המגע עם הטקסטים, התרבות היהודית? "גם במובן של 'ואני קרבת אלוהים לי טוב'. זה דבר שמסייע לי המון בחיים. הייתה לי הכרעה אישית ערכית להאמין בקב"ה. אבל בדרך שלי, כי אני לא יכול בדרך המקובלת על המגזר הדתי והחרדי. הקב"ה ברא אותי כפי שברא". - אפשר למצוא בשירים שלך עקבות של זך ושל עמיחי, וגם זיקה למשוררים השבים היום לצורות קלאסיות, וגם את שירת ימי הביניים והפיוט. מפגש לא מובן מאליו. מה מכל זה הוא נקודת המוצא שלך? "הזרימה הטבעית שלי הייתה בעיקר לאלתרמן. נטשתי את ביאליק זמן לא רב אחרי שגיליתי אותו בילדותי כי גיליתי את אלתרמן והתאהבתי. את החריזה, את הכשפים שהוא עושה בשפה, אם הבנתי או לא לא שינה כל כך. הלכתי שבי אחרי המוסיקה. התחלתי לכתוב בהשפעתו ובסגנונו. לא פרסמתי. יהיו שיגידו שיש מזה בספר הראשון, הבוסרי לדעתי. את כל השירה האלתרמנית שלי כתבתי בתמימות גמורה, כשאני חי בבועה של הספרייה הציבורית בקריית-ביאליק, כשאפילו לא ידעתי שיש דבר כזה כתבי עת, חבורות ספרותיות, קליקות. מאז, עם כל ההשפעות שנוספו, נותרה אצלי התפיסה האלתרמנית של שירה כמשהו עם משקל וקצב ומוסיקה פנימית". - ועם זה אתה תמיד לא צמוד למשקל. זה בכוונה, פריעה מכוונת? "כן. אני רוצה ששירה תהיה קרובה יותר לחיים. כשאתה קורא אלתרמן עם המוסיקליות המובנית, אתה יודע שזו שירה. אני רוצה לקרוא שיר ולא לדעת שהוא שירה, לקרוא משהו שהוא החיים עצמם. להוריד מהליטוש". - יחסית לשירת חמישים השנה האחרונות אתה דווקא קרוב לקוטב המלוטש. ודאי באותן שתי חטיבות בספרך הכתובות בצורות קלאסיות מוְבנות. "נכון. הלכתי קצת מאלתרמן לכיוון זך, אל החריזה הפנימית, אבל הספר מוכיח שאני משורר מאוד שמרני מבחינת תפיסת השפה והשירה. במסגרת, בתבנית, אני מצליח ליצור את החופש הגדול ביותר. כמה שזה נשמע פרדוכסלי. לאה גולדברג אמרה, 'האמנות אינה פריקת עול אלא קבלת עול. הראית פעם ערבייה נושאת על ראשה משא כבד וצועדת בגרציה גמורה? זהו בעיניי סמל האמנות – היכולת לשאת בקלות, מתוך גרציה, דברים שאינם קלילים כלל'. התבנית היא חופש, כי היא מכריחה אותי לומר את מה שאני רוצה לומר במשהו מוקצב וקצוב. זה עזר לי לרסן את הכתיבה שלי, כשהייתי זקוק לזה, ואז, כשהייתי בתלם, יכולתי לחרוג ממנו. בכלל אני חושב שכל משורר צריך להתחיל בתבניות, לאו דווקא לפרסם את זה, ומשם להמשיך הלאה".
להאזנה לתכנית הרדיו 'מלים שמנסות לגעת' על ספריו של שחר-מריו מרדכי בעריכה ובהגשת ענת שרון-בלייס לחץ כאן
|
|||||||
|
|||||||
|
|||||||
