מילה של כבוד

הוצאת "אבן חושן" היא הקוטב הספרותי של רשת חנויות סטימצקי.

אב ובנו מוציאים לאור ספרים רק בעבודת יד עם גופנים עתיקים מהודרים.  החיסרון: במחיר של ספר ב"אבן חושן" תוכלו במקום אחר לרכוש ספריה שלמה- מתן שירם בדק האם העסקה שווה.

"ביבליופילים", הם מכנים עצמם.  מי הם הביבליופילים? אוהבי הספר, מעריצי המילה הכתובה, מוקירי האותיות העבריות הוותיקות בהדפס בלט.

"אנו, כמו גם קוראינו, משוגעים לדבר", הם מעידים.

במחסן ביתם השוכן בקצה הדרומי של העיר רעננה, ברחוב הנושק למושב גבעת חן, עמלים אותם ביבליופילים- עוזי אגסי- 52, ובנו עידו, 27 – על הדפסתם וכריכתם של ספרים.  ההבדל בינם לבין מוציאים לאור מהזן הרגיל הוא שאצל משפחת אגסי מוציאים לאור ספרים בעבודות יד, תוך הוספתם של תחריטים והדפסים מקוריים ומיוחדים.

מדובר ביוצרים היחידים בארץ בתחומם.  "עוזי מומחה להדפסה.  אני מתמחה בכריכה.  מעבר לזה שאני כורך את ספרי ההוצאה, אני עושה עבודות שונות לאומנים, אנשים פרטיים ולמוזיאונים בארץ ובעולם", אומר עידו.  "אנחנו מגשימים את החלום של אבא.  זה השיגעון של אבא, וזה כיף להתפרנס וגם להינות.  אי אפשר לבקש יותר מזה".

כאמור, "שיגעון" של עוזי אגסי היה ייסוד הוצאה לאור המתמחה בנושאי אמנות, ספרי שירה ואמנות הדפוס והכריכה.  "מבחינתנו כל נושא ראוי לצאת במהדורה ביבליופילית", עוזי מבהיר.  "דברי הדפוס שלנו יוצאים לאור במהדורות מצומצמות וממוספרות, מופקות בדפוס בלט או שקע, על נייר איכותי ומלווים בהדפסים מקוריים".

מילה שלי

הוצאת "אבן חושן" הוקמה בשנת 1994.  עוזי אגסי, שהיה אז אוצר לאומנות באוניברסיטת תל אביב, נסע לתערוכת הספרים השנתית בפרנקפורט שבגרמניה, ומה שמצא שם, מבחינת הקונספט, עודד אותו לפתוח גם כאן בית הוצאה לאור בעל רעיון זהה.  במהלך אותה תערוכה יצר עוזי אגסי קשרים עם מו"לים המתמחים בהפקת מהדורות מצומצמות.  בעזרתם למד את מלאכת הדפוס.  בתערוכה שהתקיימה בפרנקפורט שנה לאחר מכן, אגסי כבר העמיד דוכן ובו הציג את ניצני מרכולתו: שני דפים מודפסים.  האחד, עליו מודפס שיר של לאה איילון, ובשני הודפס שיר מתוך ספר השירים של מאיר ויזלטיר, "טיול באיונה".

אבל השאלה היא מי הם אותם ישראלים שלא רק שבוחרים להתעלם מסטימצקי, הם מעדיפים את הספר שלהם בעבודת יד? אגסי מגדיר את קהל היעד שלו כ"חולמי המילים".  "אותם אלה שרואים בספר, במילים ובאותיות מעשה אמנות.  לא בכדי משול הספר למעשה אדריכלות דו ממדי: לא סתם הדף המודפס הראשון קרוי 'שער'".  אדריכלות הפנים של אגסי ובנו מתמקדת באופי ובסגנון האותיות.  תשכחו מגופנים פופולאריים כמו "דוד", "נרקיס" , ו"אהרוני".

השניים משתמשים בשני גופנים עתיקים במקצת: האחד, גופן של אותיות אשכנזיות מרובעות מן המאה התשע-עשרה, אותיות מתכת אותן יצקו בבית יציקת האותיות של דרוגולין אשר בלייפציג.  הגופן השני, מלאכת ידיה של פרנציסקה ברוך, עוצב בישראל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת.  אגסי מסביר כי מפאת תוויה העדינים של האות, עד כה לא נעשה בה שימוש ולכן היא נגנזה.

אמור להיות רווחי

"עלילות גילגמש" הוא שמו של הספר היקר ביותר בקטלוג הארכיוני של "אבן חושן" עד כה.  האמן צביקה לחמן יצר עבורו 17 תחריטים צבעוניים.

ספר אמנותי זה יצא לאור בשישה עותקים בלבד, כאשר על גבי הכריכה (כריכת עור עם עץ, על מעמד שיש) מוטבע תבליט ברונזה.  ששת העותקים שהופקו כבר נמכרו, כאשר מחיר כל אחד מהם עמד על 4,800 דולר.

גם ספרי השירה בהוצאת "אבן חושן" מתומחרים במחיר השווה לכל נפש, אם יש לה כיסים עמוקים.

עושה רושם שקהל היעד שלכם הוא ציבור של "אוהבי ספר" עם אמצעים.  אתה לא חושש שזה יהפוך לטרנד יאפי שאינו קשור לאהבת ספרים?

זה לא שייך.  נוכחנו לדעת שיש סטודנטים לספרות שמוכנים להשקיע את הכסף על ספרים שמדברים אליהם.  במקרה כזה, אנחנו הולכים לקראתם בתנאי התשלום, והם נהנים.  את הספר של משה שמיר, למשל, הוצאנו במהדורה מצומצמת: 150 עותקים.  הוא נעשה על נייר שוודי משובח, ואפשרנו לאנשים לקנות.  הוא עלה 150 שקלים, ומי שהעריך קנה.  מי שלא הבין את המשמעות, לא קנה".

במחירים כאלה אתם מצליחים למכור ספרים?

"הכל נמכר.  דווקא הספרים במהדורותהמצומצמות מאוד, ספרים המלווים ביצירות אומנות, נמכרים מראש.  אני פונה לאותם אנשים שיש לי התחייבות כלפיהם.  אני קודם כל מתקשר ומעניין אותם.  האם זה רווחי? אמור להיות.  בפועל, כשאנחנו יוצרים את הספר, ואני רואה בזה תהליך יצירה, לא חושבים על ההיבט הכלכלי, וזו שגיאה.  זה מנוגד לחישוב המסחרי של הספר".

גם התכנים, אותם בוחרים אגסי ובנו, נטולי כל זיקה מסחרית.  שוק ספרי השירה בארץ גווע זה מכבר, וברשתות הספרים הגדולות, "צומת ספרים", "ספרי" ו"סטימצקי", מתקשים ספרי "אבן חושן" למצוא מקום מכובד- אם בכלל- על המדפים.  אך את אגסי ובנו הנושא כלל לא מטריד.  יש חנויות ספרים פרטיות, הם אומרים, שכל אחת מהן מחזיקה מדף עמוס בספריהם.

עד עתה הוציאו השניים תחת ידיהם למעלה משלושים כותרים, בנוסף ל"שבו"- כתב עת לשירה, בו ניתנת במה למשוררים בתחילת דרכם.  "שבו" יוצא פעמיים בשנה, והוא מוצע למכירה בחנויות, נוסף על המנויים עליו.  "בטוח שעדיין אין לנו הכרה מספקת.  אבל קהל אוהבי הספר בארץ יודע עלינו.  בכל מקרה אנחנו רוצים להגיע לעוד אוהבי ספרים".

עוזי: "אני נשמע אופטימי כי יש שירה צעירה טובה בארץ.  אנחנו בכל פעם מבקשים להרחיב את קהל המנויים על 'שבו', כי ההחתמה נותנת אפשרות לאנשים לעודד את כתיבת השירה בארץ".

עידו: " אנחנו מוציאים מעט ספרים בשנה, אבל עושים אותם כמו שצריך.  כמו שאנחנו אוהבים.  החזון שלנו הוא שנוכל ליצור הכל בסדנה.  בניגוד למה שאפשר לצפות, לא היינו רוצים להיות הוצאה רבת היקף עם מחסנים גדולים, אלא להצטמצם לספרים מסוימים ולהדגיש את האיכות שלהם, גם בצורה החיצונית וגם בתוכן".