|
בערב פתיחת שבוע הספר העברי תשס"ט המתין לי בתיבת הדואר ספר השירים השני והמצוין של המשורר שי דותן, "אחר כך אני מוחק". דותן הוא מבעלי המלאכה הטובים ביותר בקרב המשוררים העבריים כיום, ולעומת ספרו הראשון, "על קצה המותר" (מ-2005), הספר הזה מתוח יותר ומחדד עוד את הקושי שיש למשורר הנמצא הן בעולם השירה, כחבר בקבוצת "כתובת" הירושלמית, והן בעולם המעשה, ככלכלן בשירות הציבורי. בין שני העולמות מחליט דותן בינתיים שלא להחליט והמתח ניכר בשיריו. השירה והחיים נאבקים, כמו בשירו הנפלא, הציורי והאירוני "השירה משפיעה על העולם": "אשתי הצמיחה מקור. / אני חושב שזה בגלל השירה. / משום שהגזמתי קצת עם הדימוי של הציפור" (עמ' 50).
המשורר האמיתי, כך אני מאמין, צריך לעשות הכל כדי שקולו השירי יישמע בגאון. משורר אמיתי שאין לו קוראים משול בעיני לאדם מת שנשמתו ניטלה ממנו בעודו חי. המגע הבלתי אמצעי עם הקורא הנקרה בדרכך ופוגש בשירתך לראשונה בזכות עצמה ונכבש בה, הוא המימוש העליון של האמנות הטהורה ולמענו אני חותר. לכן הגעתי לכיכר רבין בתל-אביב, לשבוע הספר, כדי לדבר את שירתי אל הקהל.
בדרכי פגשתי במשורר המוכשר נדב ליניאל. "אתה עוקב אחרי?" שאלתי אותו, משום שאנו מרבים להתראות באקראי בעת האחרונה, והוא השיב בשובבות: "אתה עוקב אחרי!" אמת. בכל פעם שאני פוגש בו, קורה לי אחר כך משהו טוב שמן ההשראה. בגיליון השישי של כתב העת "הו!" קראתי בשירו "לשלול, לשלות": "מדוע זכר? לעד ערוף פנים... // תמיד אתה חומק, נשמט מאחיזה, / ורשומך הרך, הטוב? נשחת, נפגם, / והידיים היפות? הו, מעשה ביזה, / אינן, ובידי נמהל הזרע בפחם..." (עמ' 163). אינני נותן לכאב הפרידה שבשיר לחלחל אלי וכבר אני עומד מאחורי דוכן ספרי השירה של הוצאת "אבן חושן", שבה ראה אור ספרי "תפוזים".
טיפין טיפין זורמים האנשים. בשנה שעברה הגעתי פעמיים לכיכר. ביום הראשון, נרגש, שתקתי. נמכרו שלושה עותקים מספרי ולמדתי משהו חשוב. ביום השני דיברתי, והתוצאה: נמכרו 11 עותקים וסייעתי במכירתם של לא מעט מספרי השירה האחרים של ההוצאה. מסקנתי פשוטה וברורה: כדי שהשירה תחזור לשכון בלב האנשים, המשוררים חייבים לצאת מגדרם ולדבר אותה אליהם. רכישת הספרים, אף שהיא נשמעת תועלתנית ושיווקית, היא שלב הביניים ההכרחי בדרך אל הלבבות. הנה אז, לפני כשנה, הגיע לדוכן זוג אוהבים. הם ביקשו שאקדיש להם שיר ובחרתי ב"שוקולד": "רכה היית לפתע, חולצת שד / בעבורי עם קוביית השוקולד / הקטנטנה. לחה היית (או היא?), // איני זוכר בדיוק מה שמילמלתי, / איני זוכר את כל מה שמלמלת לי / אבל הקול היה מתוק". הוא הקריא לה ואני התבוננתי בהם ולא נמוגותי. ראיתי את שירתי חווה חיים. עיניה נצצו לעברו. הם קנו שלושה עותקים מהספר (!) ונעלמו בהמון.
חלפה שנה. לצדי בדוכן עומדים מו"ל ההוצאה, עוזי אגסי, ועוז פריימן, מוכרת הספרים. היא מתבררת לי עד מהרה כמשוררת צעירה וחולמת, אוהבת שירה אמיתית. שירים שלה פורסמו בגיליון הכפול של כתב העת "שבו", 19-20 (2008). אנו קוראים בהם ומשוחחים. עליה לכתוב עוד ועליה להתפרץ: "ריח אפטרשייב / חולף לידי, / נישא על ידי זר / נלכד בנחירי / יורד לחלל בית החזה / ממלא אותי בזיכרון משומש של חום, של מגע" (עמ' 255), כך היא כותבת בשירה החושי מאוד, "שואפת".
ומתוך שרציתי לדבר את שירתי אני הולך ומדבר את שירתם של אחרים, כי משהו מעקצץ אותי באצבעות וחודר עד פנים הלב. הכרוז מודיע על משורר גדול החותם על ספרו בדוכן אחר ואני לא מתעניין בו כשם שהוא כבר לא מתעניין בהם, המשוררים הצעירים אשר רק רוצים שקולם יישמע. כזה הוא למשל המשורר איתי אלעד, שספרו המצוין "תותב נהרה" ראה אור בהוצאת כרמל ב-2007. הוא לא ערך לספר ערב השקה, כמקובל. "מתי תערוך?" אני שואל אותו כשהוא קרב אל הדוכן, "אולי בספר הבא", הוא משיב בביישנות. מאוחר יותר, בלילה, אני קורא מכתם נפלא שלו, "מכשירי כתיבה", ומבין שלא לערבי השקה זקוק משורר משובח זה, אלא לקוראים קשובים לכאבו: "מכשיר הכתיבה שלי הוא להבה, / המאדה את הנוזלים המיותרים מתמיסת ההוויה, / עד שנותר לשד שהוא הדיו / ממנה נכתמת השירה" (עמ' 37).
"זה המשורר עמוס ינון", אמר לי אחר כך אגסי, שבוחר להתעלם מקשיי המכירה לנוכח דוכנים של "קבלה לעם" הניצבים בסמוך לנו ומבטיחים לקוראים ספר במתנה, וכמעט לא מותירים סיכוי לשירה לפרוח לצדם. לפני ניצב עלם יפה תואר בעל זיפי זקן אדמוניים, ומשום מה, כבמתוך רגשה פנימית, אני מחליט שלא להציג את עצמי לפניו אלא לקרוא משיריו בסתר, כשאני לידו. אני קורא בהם לראשונה, מתוך אותו גיליון נזכר של "שבו", ושמח לגלות קול מקורי וחזק, סלעי ומרתק. לא הכל מלוטש עדיין, אך מה שמלוטש נוצץ כיהלום: "חותך את ההרים בשיניים / לא שואל מז משנה / שם את / חבויה בצבעי חול / נבלעת בשמשת החלון / עושה מבט אל עצמך / יפה כל כך" (עמ' 214).
את המשורר שי אריה מזרחי אני פוגש בדוכנים של הוצאת "גוונים". "לאחרונה אינני כותב", הוא אומר לי בעצב, ואני, שיודע לנפשו, אגלה לכם אלא משירו "שיר אהבה", משהו שיצמיא. אהובת הדובר סוטרת לו ו"כמו אמרה: / שרוק את הלימון הזה שבך / אני אוהבת מוסיקה שמחה" והוא משיב: "לא שרתי לימונדה מתוקה, / אבל מאז אני נוטף צלילים שונים, מתוקים ומרים, / שמלווים אותי בכל" ("ציון", 2003, עמ' 53).
פתאום אני מוצא עצמי בדוכני השתייה ומעדני החינם ושם, כבחלום, אני רואה אותם, את זוג הנאהבים שלי, אלה שקראו לפני את שיר השוקולד בשנה שעברה, הם משתרכים להם, חוטי האהבה עדיין מתוחים חזק ביניהם ואני רוצה לגשת אליהם ולומר: "חכו. בואו. נלך ביחד, כל הלילה אקרא לפניכם שירים, רק שתאהבו, שלא תחדלו מזה, אתם חייבים לי, כי אני נלחם, אז גם אתם, לאהוב הכוונה", אבל הם ממהרים להיעלם מבלי שהבחינו בי ואני כבר מתחיל להתכונן למסע השירה הבא שלי. |
.jpg "אבן חושן")
