עגלת קניות |
||||
|
גליונות 22-23 2010 |
|||||
הגיליון הכפול 22-23 של "שבו – אבן מאבני החושן שצִבעה "לא לבן ולא שחור, אלא מעורב שחור ולבן ומשייכים לה את ההגברה של היכולת היצירתית בבני-האדם – נדפס על נייר נטול-עץ "דרוגולין" האמנית המלַווה את הגיליון היא חנה פייזר בן-דוד. ל-28 עותקים יצורף חיתוך עץ של האמנית שנדפס על ידי עוזי אגסי, חתום וממוספר
רשימת משתתפים: אדם זגייבסקי - גַּן בּוֹטָנִי שיר בתרגום דוד וינפלד צ'סלב מילוֹש - שני שירים בתרגום דוד וינפלד אשר רייך - שני שירים אִיוָאן גוֹל אִיּוֹב - שיר בתרגום אשר רייך רפי וייכרט - מִשְׁאָלוֹת שיר ברנדן קֶנֶלִי - שני שירים בתרגום רפי וייכרט רוני סומק - שְׂדוֹת תְּעוּפָה שיר ורישום רחל חלפי - שירים מָרַם אַל-מַסְרִי - שירים בתרגום רחל חלפי ז'ק טורנאי - חמישה שירים בתרגום חיים תדמון צוריאל סדומי - אגאתה כריסטי סיפור דרור בורשטיין - לב רוברט ווייאט - בְּרַאיין הַשּׁוּעָל שיר בתרגום דרור בורשטיין חגית גרוסמן - שלושה שירים יובל פז - שישה שירים גאיטָנוֹ לוֹנְגוֹ - ארבעה שירים בתרגום טל ניצן מרי אוליבר - חברִי וולט ויטמן בתרגום דורית ויסמן ורד לוינשטיין - שני שירים קמה ורדי - ארבעה שירים יוסי גמזו - Non omnis moriar שיר אלמוג בֶּהַר - ואריאציות לנִיזַאר קַבַּאנִי תרגום-עיבוד, ומאמר אלעזר בניועץ - לִפְנֵי הַמָּקוֹם, בְּלִי מַרְאֵי-מָקוֹם מחזור שירים אלפרד לורד טניסון - גְּבִירַת טִירַת שָׁאלוֹט שיר בתרגום בני הנדל בני הנדל - הגבירה ואני על התרגום יורם וולמן - תאונת דרכים סיפור אביגיל גרץ - שבעה שירים דניאל עוז - שלושה שירים אמנון זקוב - ארבעה שירים יחזקאל נפשי - שני שירים צביקה שטרנפלד - פְּנִימִית א' – 09.12.8 שיר מעין שטרנפלד - בּוֹאִי נֵצֵא מֵהַחַלּוֹן שיר יהודית דריגס - לִטְעוֹת בַּדֶּרֶךְ שיר מירון ח. איזקסון - ארבעה שירים גלעד מאירי - על הספר נִסּוּי בְּאֶבוֹלוּצְיָה מאת בני להמן ז"ל ג'ון אשברי - שלושה שירים בתרגום נָוִית בראל מריאן מוּר - שִׁירָה שיר בתרגום נָוִית בראל יקיר בן-משה - וְרָאִיתִי אֶת פַּס הָאוֹר שיר הרמן מלוויל - ג'ימי רוז סיפור בתרגום יהונתן דיין עמיר עקיבא סגל - שישה שירים פנינה עמית - שירי טקס של עמֵי האינדיאנים-האמריקאים פנינה עמית - כְּמוֹ חִצִּים שיר בנימין ברסון - שני שירים בתרגום ליאור שטרנברג ענת זכריה - שני שירים משה גנן - כל שירי פנחס שדה מאמר יעקב רביד - שלושה שירים יונתן ברקאי - שני שירים מעין כהן - חמישה שירים מַרקוֹ סֶרְמוֹנֶטָה - שלושה שירים הלית בלום - חמישה שירים שלומית רינת גורביץ - חמישה שירים ח'אלד אל קשטיני - געגועים לימי הטוב הקדמה ותרגום: צבי גבאי פועה הרשלג - שני שירים עדי לויתן - חג אורים שמח סיפור וירחיליו פּיניֶירָה - שני שירים בתרגום מואיז בן הראש עדי תשרי - שני שירים שולמית חוה הלוי - שני שירים יוסף עוזר - שישה שירים לִיבְנָה כץ - שלושה שירים עמית מאוטנר - חמישה שירים דויד מור - ארבעה שירים בַּכֹּל סֶרְלוּאִי אוּלְמַן - שלושה שירים נקודא זינגר - ספר החלומות של אלכסנדר וְוֶדֶנְסְקי הקדמה לתרגום אלכסנדר וְוֶדֶנְסְקי - מתוך מספר מסוים של שיחות בתרגום גלי-דנה זינגר יואל כהן - תשעה שירים ים המאירי - קעקוע כחול סיפור חגית בת אליעזר - ארבעה שירים שושנה אידל - שלושה שירים פוֹרוּק פארוֹחְזאד - אֲנִי מְרַחֶמֶת עַל הַגִּנָּה שיר בתרגום אילנה לבוביץ גליה אבן-חן - שמונה שירים מתי שמואלוף - שלושה שירים עפרה קליגר - שלושה שירים עוז פריימן - שישה שירים שוש נומברג אברבוך - שלושה סיפורים עודד גיורי - שלושה שירים שגיא אלנקוה - שירים יעקב ברזילי - שלושה שירים קונסטנטין מושקוביץ' - שישה שירים רחל אשד - ארבעה שירים
דברים שבשירה | שריטה על דלת לבי מאת ארז שוייצר | מוסף ספרים של עיתון הארץ 29/12/10 אפשר רק לנסות ולהמר, ולא יהיה זה הימור פרוע מדי: בשום מקום בעולם לא ראה אור ברבעון האחרון של 2010 כתב עת לספרות העולה באיכותו על "שבו". הכרזת-הימור זו נחוצה, ולו כדי להדוף כל תגובה אוטומטית, כל קבלה של גיליון "שבו" החדש כאירוע מובן מאליו. אין שום דבר מובן מאליו בהצטרפות הכישרון, הלהט, רוחב האופקים והמקצועיות המניבים אוצר ספרותי שכזה. ובעצם, גם אין בזה הימור: שימו את כספכם על "שבו". הרווח מובטח.
קו המשווה: הגשר הסורי-פרסי
מנחם בן | 24/12/2010 נכון אמנם שמשהו בסיסי חסר בחוברת "שבו" החדשה, 22-23 (בעריכת עוזי אגסי), כפי שהוא חסר גם בכל חוברות "שבו" הקודמות , ואני מתכוון בעיקר לאיזשהו ציר מרכזי של ביקורת שירה. כי אין כתב-עת אמיתי בלי ביקורת, הנותנת משמעות וקנה-מידה לכל מעשה האיסוף שסביבה.
אלי הירש קורא שירה אנחנו נכנסים במהירות לעידן הספר הדיגיטלי, שבו ספרים לא יהיו בהכרח חפצים עשויי נייר שמניחים על השולחן או מעמידים על מדף אלא יצורים חמקניים יותר. הספר יתרחק מדמותו המוכרת אך אולי יתקרב אל מהותו העמוקה יותר: מלים. פשוט מלים. הרבה מלים זו אחר זו, וביניהן סימני פיסוק ורווחים וכותרות בגדלים שונים, שאפשר להדפיס על נייר אבל אפשר גם לקרוא על מסך. בעולם החצי-עתידני הזה הוצאת "אבן חושן" היא התרסה נחוצה מאוד, כי בעיני המו"ל שלה, עוזי אגסי, ספר הוא קודם כל חפץ רב יופי שהתענוג הכרוך בו קשור אמנם למלים ולמשמעותן, אך לא פחות מכך לאיכות הנייר שעליהן הן מודפסות, הדפוס עצמו והכריכה. אם היה חשש ש"אבן חושן" תתמסר להדפסת מהדורות מצומצמות של שכיות חמדה ביבליופיליות המיועדות לאספנים הוא התגלה כמופרך, שכן אגסי אינו רק חובב דפוס מסור אלא גם אוהב שירה נלהב, ו"אבן חושן" הפכה למו"ל משמעותי של שירה. מדובר באירוע שמבחינת אוהבי השירה העברית הוא בגדר נס, שכן מצבה של מו"לות השירה בהוצאות המסחריות כל-כך רע, שרק בזכות קומץ מו"לים משוגעים לדבר כאגסי (וראוי לשבח בהקשר זה גם רפי וייכרט מ"קשב") עולם השירה עדיין נושם בקצב סדיר יחסית. לאגסי יש חיבה מיוחדת לחושן שחבש הכוהן הגדול כשבית המקדש עמד על תילו: סדרת ספרי השירה בעריכתו מכונה "פטדה", סדרת ספרי הקליגרפיה "ברקת", וכך הלאה – כולן אבנים מתריסר אבני החן שהיו משובצות בו. "שבו", גם היא מאבניו, הוא שמו של כתב עת שאגסי עורך למעלה מעשור, ושהפך עם השנים לאחד מכתבי העת המרכזיים לשירה עברית. ובעוד רוב כתבי העת האחרים מתגאים באסתטיקה הסגופה במתכוון שלהם, ומשתדלים בכל כוחם להכות גלי אבק של חדשנות ואוונגרד, שומר "שבו" על שלווה צוננת ואלגנטית: אחת לחצי שנה או שנה רואה אור גיליון חדש שלו, תמיד באותו פורמט מעודן והדור, ארוך ודק כצוואר ברבור, והוא גדוש בשירה עברית המודפסת באחד הפונטים החביבים על אגסי, "דרגוליין", המשלב ניחוח עתיק עם ניקיון מודרניסטי. היתרון החשוב ביותר של אגסי כעורך היא פתיחותו המבורכת לכל הדורות והסגנונות ושוויון הנפש המלאכי שלו להבחנות בין מעודכן ומיושן, אין ואאוט. הגיליון הוא רצף בלתי פוסק של שירה המופרע רק לעתים רחוקות בהדפס אמנות צנוע או בקמצוץ פרוזה באות זעירה: משוררים ידועים מתחככים בו עם יוצרים אלמוניים, וצעירים אופנתיים עם מי שנחשבים למאובנים פרה-היסטוריים – בולט מכולם מבחינה זו הוא יוסי גמזו, אמן גדול של שירה הגותית מחורזת ושקולה בנוסח שנעלם כבר בדור הפלמ"ח (ושקטע משירו המודפס ב"שבו", פואמה כואבת ומרשימה על התייתמות מאם בגיל רך, מצורף לרשימה). הפתיחות, המניפה הרחבה והשמרנות שאינה מתרשמת ממרוץ האופנות המתחלפות מעוררות בי אמנם כבוד, אבל אז אני שואל את עצמי לאן כל זה מוביל, ולא מוצא תשובה . ההרגשה היא שהשירה זורמת לפתחו של אגסי, שיש לו אמות מידה סבירות בהחלט שבעזרתן הוא מבחין בין ראוי ובלתי ראוי, ומה שעובר את המסננת פשוט מודפס באות דרגוליין ונכרך יחד. אלו הן אסופות שירה המלמדות יותר מכל על אהבת השירה הגדולה שלו ומיועדות לאוהבי שירה כמותו. האם העובדה שבכל זאת חסר לי משהו – אמירה כלשהי שמחברת בין השירים או איזה רמז לקונפליקט פנימי או חיצוני שבחירתם משקפת – מעידה על כך שמשהו באהבת השירה שלי פגום? אולי. שירה כשלעצמה אף פעם לא הספיקה לי. תמיד היה נחוץ לי עוד משהו: מינימום של הקשר או חזון שיקפיץ אותה ממרחבי הנצח של הטעם הטוב אל תהפוכות הזמן החולף. ב"פטדה", סדרת ספרי השירה שאגסי עורך, אני מזהה לעתים קרובות חזון כזה. ב"שבו", כתב העת בעריכתו, יש הרבה שירה ולא יותר. חדשות בן עזר מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח גיליון מס' 612
דוד אדלר תגובה לפואמות "שירים לנערה בגדות הלטה" ו"לא כולי אמות" ליוסי גמזו שלום! פנייתך בסיום הפואמה "שירים לנערה בגדות הלטה", שהתפרסמה בפתח "חדשות בן עזר" 608 – "קוראים רגישים, אוהבי אדם ושירה, שֶמה שיצא מלִבִּי נכנס גם ללִבָּם, מוזמנים בּזה לחלוק עימי גם את הפּואמה החדשה הזאת," – לא נפלה, מבחינתי לפחות, על אָזניים ערלות. מה גם שהתרשמתי עמוקות, עוד לפני כן, מהפואמה הנפלאה "לא כולי אמות" שהתפרסמה בשבו 22-23, שגם אותה אתה מזכיר בפנייתך האמורה ב"חדשות בן עזר". שתי הפואמות שלך הן שירה במיטבה. כמו כל פואמה טובה הן כתובות בתנועות רחבות, נדיבות, מקיפות וחובקות-כל. הפואמות מהלכות בגדולות. למרות שהן שזורות בדמויות ודימויים רבים מעולם המיתולוגיה (שאני אישית לא חסיד גדול שלה), הן אינן נופלות ב"בור" הפומפוזיות הנבובה, הודות לכישרון הפואטי הניכר שלך (שלא להזכיר את רוחב ידיעותיך המרשים). בקיצור: הן שירה "גדולה". אף ששתי הפואמות "נגעו בי" כל אחת בדרכה, הפואמה ב"שבו" נגעה יותר לליבי כי היא יותר אישית ומכמירת-לב. ברשותך אציין לטובת הקוראים שלא קראו את הפואמה ב"שבו", שהפואמה הפותחת ב"אני זוכר ילד קטן אחד, בגבע / אבוד כזה... היא פואמה בת שישה פרקים ארוכים שכולה געגועים שלא גוועים, אולי אפילו מתעצמים גם אחרי שבעים שנה. אציין גם שלמעשה שני הפרקים הראשונים, ובעיקר הפרק השני ב"שירים לנערה בגדות הלטה" שהתפרסמו בבמה זו – ראויים היו להיכלל בפואמה הנפלאה הזו "לא כולי אמות" שהתפרסמה ב"שבו", והם יכולים לתת לקוראי המכתב העיתי מושג-מה על אופייה האינטימי האנושי ומכמיר-הלב (כן! מכמיר הלב פעם שלישית ואחרונה, אך גם פעם רביעית, לו היתה, לא היתה מוגזמת בנסיבות העניין). בקריאה בפואמה זו (ב"שבו") החילותי לסמן קטעים שהפעימו אותי מבחינה פואטית במיוחד כמו:".....לכסוף אל / כל מה שלא-היה-עוד ושרק אליו גואים / גליו ומשבריו...." או את הבית השני כולו, שתחילתו "על קסילופון גגות העיר מקיש הגשם / ..." אך אחר-כך חדלתי כי היו קטעי השיר המפעימים רבים, רבים כל כך, עד שמצאתי זאת כמיותר אם לא יהיר. לאוהבי שירה מומלץ לרכוש את החוברת הן בשל הפואמה והן בשל שירים מעולים רבים אחרים שנדפסו בחוברת זו. לסיום, אף שאיני מכיר אותך אישית (גם אם למדתי דרך שירתך, להכיר אותך מעט) שירתך חדרה אכן לליבי והיא אף הפעימה אותי. תודה. בהערכה דוד אדלר ירושלים |
|||||
|
|||||
|
|||||