"חקוק באבן חתוך בעץ" הוא הספר השישים ושניים
בסדרת ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני
החושן. נדפס אופסט בגוֹפָן
"דרוגולין"  על נייר
קרם 110
גרם

הספר הקטן הזה הוא ביטוי לידידות ארוכה בין שתי אמניות ירושלמיות. הפסלת והגרפיקאית חנה פּייזר בן-דוִד נולדה בדנציג ועלתה לארץ בשנת 1940. היא למדה גרפיקה באקדמיה לאמנות בצלאל ופיסול בבית-הספר לאמנות בסטוקהולם. השתתפה בתערוכות רבות בישראל ובח"ל, כולל תערוכות של אמני ירושלים בשוויץ, פינלנד, ארה"ב, הולנד, קנדה, מקסיקו, דרום אמריקה, מוזיאון ירושלים, מוזיאון הלנה רובינשטיין ומוזיאון אשדוד. בין השנים 1964-2001 קיימה ארבע תערוכות יחיד בארץ ושמונה בחו"ל. תיכננה וביצעה פסלים בירושלים ואנדרטה ב"יד ודם" לזכר תאומי אושוויץ (זכייה בתחרות).
חמוטל בר-יוסף היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות, ילידת הארץ. זהו ספר שיריה ה-11. זכתה בפרס אקו"ם, פרס האישה היוצרת, פרס קרן תל אביב ופרס ברנר. שיריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, אוקראינית, איטלקית, גרמנית, שוודית, ספרדית וערבית.
"אֶפִּיטָף" (יוונית: על הקבר) הוא שיר הספד חרוט על מצבה. אפיטפים היו נהוגים בעולם הקלאסי, הנוצרי והיהודי. רוב האפיטפים בספר זה הם בעלי אופי הומוריסטי.

השתוות מאת חמוטל בר-יוסף | צבעונים מתחת לריצוף

כשרון הכתיבה בעברית משמש את המחברת לדו-שיח משועשע עם הסוף. בספר קטן בהוצאת אבן חושן, שהופיע יחד עם "השתוות" ושמו: "חקוק באבן, חתוך בעץ", קובצו יחדיו כתובות מצבה שנכתבו בתקופות חיים שונות. הספר מלווה חיתוכי עץ אקספרסיביים, כמיטב המסורת של ז'אנר זה, שנעשו בידי חנה פרייזר בן-דוד. בספר 15 אפיטפים המתחילים כולם במלים "פה נטמנה אשה" ונעים בין הטראגי להומוריסטי, שוב, כמיטב המסורת של סוגה זו. האפיטף השביעי מסתיים כך: "עדן ותופת המנוחה ידעה כבר בהיותה אשה ואמא./ ואם התפרסמה בעיתונים, ואם התפרנסה מהוראה -/ מעבר לנהר החיפזון הזה, בצד של הלבב פנימה/ גדה נכלמת צרה את צלוחית שירה". השירה היא אפוא אירוע שהתחולל "מעבר לנהר החיפזון", על גדה של נהר אחר, נכלם, שהיה שם כל הזמן, נהר של זמן אחר, אטי יותר, נצחי יותר, נפשי יותר. נהר זה יכול להיות מצב מודעות שונה, או נהר מטאפורי, או זה של הרקליטוס או אפילו נהר הלתי - נהר השיכחה והמוות.

אילו לא הוכנסתי בסודה של המשוררת שביקשה בבוא העת, וכולנו מאחלים לה שזו תרחק, להיטמן בעמק הירדן של הילדות - גם אז הייתי רואה כאן את "הנהר הצר בגאונו הסתוללתי" מן השיר "וידוי". מחוזות הנפש שנבגדו לא אבדו, רק התחתרו מתחת לפני השטח של היומיום, בלי לחדול לפכות השראה ולהעניק תחושה מייצבת של בית.

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

Ynet
20.2.2011

*

פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה בְּגֹדֶל בֵּינוֹנִי

שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִתְאִימָה,

כִּי לֹא יָכְלָה וְלֹא הִסְכִּימָה

לֶאֱכֹל מַה שֶּׁנָּתְנָה לָהּ אִמָּא.

גַּם כְּשֶׁגָּדְלָה סֵרְבָה לִבְלֹעַ

דַּיְסָה שֶׁל תֶּרֶד, קְרִישׁ דָּגִים

סְרָטִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה, עִתּוֹנִים

וְכָל מַה שֶּׁנִּרְאָה לָהּ לֹא טָעִים.

*

פֹּה נִטְמְנָה מִי שֶׁהָיְתָה לָרֹב אִשָּׁה כּוֹעֶסֶת,

כִּי הִתְוַכְּחָה עִם הַחַיִּים וְהַמֵּתִים שִׁשִּׁים שָׁנָה,

בָּהֶן חִבּוּק חִבָּה, צִחְקוּק שִׂמְחָה וְזִיק שֶׁל חֶסֶד

קִבְּלָה הַרְבֵּה וּקְצַת נָתְנָה.

הַאִם הִיא לֹא רָצְתָה אוֹ לֹא יָכְלָה לִהְיוֹת שַׁיֶּכֶת?

בְּגִיל שָׁלֹש סֵרְבָה לַחִיּוּכִים הַמְשֻׁתָּפִים אֶל הַצַּלָּם,

הֵקִימָה מֶרֶד בַּמּוֹרֶה הַלֹּא-צוֹדֵק בְּכִתָּה חֵית.

מֵאָז הִיא רָבָה, מִתְפַּיֶּסֶת וְשׁוּב רָבָה עִם כֻּלָּם.

עֵדֶן וְתֹפֶת הַמְּנוֹחָה יָדְעָה כְּבָר בִּהְיוֹתָהּ אִשָּׁה וְאִמָּא.

וְאִם הִתְפַּרְסְמָה בָּעִתּוֹנִים, וְאִם הִתְפַּרְנְסָה מֵהוֹרָאָה –

מֵעֵבֶר לִנְהַר הַחִפָּזוֹן הַזֶּה, בְּצַד הַלֵּבָב פְּנִימָה

גָּדָה נִכְלֶמֶת צָרָה אֶת צְלוֹחִית שִׁירָהּ.

*

פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה אֲשֶׁר חַיֶּיהָ לֹא הָיוּ לַשָּׁוְא,

אִם נַאֲמִין לְעֶזְרָא פָּאוּנְד. לְפִי דְּבָרָיו

מֶטָאפוֹרָה אַחַת מֻצְלַחַת מַסְפִּיקָה

כְּדֵי שֶׁחַיֵּי הַמְשׁוֹרֵר יִזְכּוּ לְהַצְדָּקָה.

הִיא גַּם הִגְשִׁימָה אֶת חֲלוֹם אִמָּהּ:

בְּהַשָּׁקַת סְפָרֶיהָ הִיא עָלְתָה עֲלֵי בָּמָה

וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּנְגִינָה לֹא הִצְטַיְּנָה כָּל כָּךְ

נִגְּנָה בַּחֲלִילִית סְוִיטוֹת שֶׁל בָּאךְ.

הִיא לֹא הָיְתָה רוֹפְאָה, כְּפִי שֶׁחָלַם אָבִיהָ,

כִּי אִם כְּמוֹתוֹ הָיְתָה מוֹרָה, וְכָל מַה שֶּׁהֵבִיאָה

לָעוֹלָם וּלְבֵית הַסֵּפֶר תִּקְּנָה בְּעֵט אָדֹם.

כָּל מְאֹדָהּ בַּתִּקּוּנִים הִשְׁקִיעָה. כָּךְ הִבִּיעָה

אֶת תְּמִימוּתָהּ הָעַקְשָׁנִית, אֶת הַחֲלוֹם

הַמְרַפְרֵף לְהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבּוֹרֵא בְּשַׁעֲשׁוּעָיו.

הנוצרי והיהודי. רוב האפיטפים בספר הזה הם בעלי אופי הומוריסטי.

לקריאה באתר Ynet לחץ כאן

7.2.2011 מאתר נוריתהה:

הספר הזה מדליק!!!
לקחתי אותו איתי בדרכי לביקור משפחתי ולא הפסקתי להקריא לכל הנוכחים שהיו בסביבתי את ה"אפיטפים", החכמים, השנונים והמצחיקים על נשים.  נשים חכמות, תמימות, כעוסות, סבלניות.
וכבר התחלתי לחרוז חרוזים ולשורר לי "אפיטף" משלי, על עצמי...
"אפיטף" הוא שיר הספד החרוט על מצבה. אני מודה, שרק המחשבה על כך עוררה אצלי חרדה, לא מוצדקת!
הספר הזה משעשע מאוד, ועושה כבוד לשתי הנשים שעמלו עליו ולנשים בכלל...
הוא מלא באפיטפים חינניים ומקסימים, של נשים ועל נשים, גדולות מהחיים ובהדפסי חיתוכי עץ נפלאים ויפיפים.
שילוב הכוחות של משוררת נפלאה ופסלת מוכשרת הביא ליצירה מופלאה זו.
הספר המקסים הזה יצא במהדורה מיוחדת ומצומצמת.
האפיטיפים נכתבו על ידי חמוטל בר-יוסף ולוו בחיתוכי עץ של חנה פייזר בן דוד, הודפסו על ידי עוזי אגסי ונכרכו בידי עידו אגסי. קיבלתי אותו מההוצאה תמורת סקירה ואני חשה על כך גאווה.

*
פה נטמנה אישה בגודל בינוני
שאף פעם לא התאימה,
כי לא יכלה ולא הסכימה
לאכול מה שנתנה לה אמא.

גם כשגדלה סרבה לבלוע
דייסה של תרד, קריש דגים
סרטים בטלוויזיה, עיתונים
וכל מה שנראה לה לא טעים.

*
פה נטמנה אישה שלא הגשימה
רבים מחלומות אמה,
וביניהם את התכנית
לקנות לה שם של שחקנית.
אף על פי כן בפני עצמה
תמיד ניצבה על הבמה.

*
פה נטמנה אישה
דלת חזה ועתירת עכוז
אם תעבור פה, הלך,
יש לנפטרת בקשה:
באבן גע, משש אותה
ואל תבוז
למשוגתה של הטיפשה.

*
מקסים, מקסים, מקסים!!!
אהבתי מאוד!!