בחשיפה ארוכה

"בחשיפה ארוכה" הוא הספר השישים ואחת
בסדרת ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן
מאבני החושן. נדפס אופסט
בגוֹפָן "דרוגולין" על
נייר נטול עץ
90 גרם

זהו ספר ביכורים לאביטל גלוברמן (1981), עורכת ומייסדת "החוטם", כתב עת מקוּוָן לשירה, ספרות ואמנות. בוגרת החוג לספרות כללית והתכנית הרב-תחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב.

"משוררת מרתקת ובלתי צפויה, אסכולה לעצמה, היוצרת שפה שירית חדשה ומוזיקלית מאוד המשלבת יידיש ורסיסי שירים ואגדות שעברו במשפחה. זוהי יצירה בשלה ומגובשת באופן נדיר למשוררת צעירה. השירים מתמקדים במוּדר, בשכוח, ברועד – במבט חודר שרואה הכל וזוכר הכל, מבט מלא חמלה, שאינו נרתע מזיקנה, מתמהונות ומטירוף" 
טל ניצן

חֲשִׂיפָה אֲרֻכָּה

לְמַבָּט

סְלִיחָה, אוּלַי רָאִיתָ

תֵּבַת גֹּמֶא בַּנָּהָר?

הִנַּחְתִּי בָּהּ יַלְדָּה

אֵיבָר אַחַר אֵיבָר

רֵאשִׁית עֻבָּר זָהוֹב

אַחַר נוֹצוֹת יָעֵן

הִנַּחְתִּי לַיַּלְדָּה

לַהֲפֹךְ תֵּבָה לְקֵן

סְלִיחָה, אוּלַי רָאִית

תֵּבָה בִּקְנֵי הַסּוּף?

כְּמוֹ עַיִן חֲשׂוּפָה

מְשַׁוַּעַת לְעִפְעוּף.

גַּם בָּהּ

בְּלִי הֲפוּגָה

טָמוּן מַבָּט בּוֹחֵן

גַּם בָּהּ

שָׁכַךְ הַגּוּף

עַתָּה הוּא קֵן.

מרעידים את הלב | דברים שבשירה
מאת ארז שוייצר | פורסם במוסף ספרים של עיתון "הארץ"  23.02.11

יש משהו לא שכיח, אולי נשכח, בספר הביכורים של אביטל גלוברמן, "בחשיפה ארוכה". נדמה שהוא מבקש להרעיד את הלב. "זינגט, פייגלע, זינגט" - "שירי, ציפור קטנה, שירי" - קוראת המשוררת בראש השיר השלישי בספר. זו קריאה אמיצה. דרושות מקוריות ותבונה ובגרות כדי להשתמש בתבנית שחוקה כזאת ולהתכוון אליה, ולצאת ללא פגע. גלוברמן, בת ה-30, ניחנה בכל אלה. על כן, "בחשיפה ארוכה" קולע למטרה. לעתים, בין שתי שורות לרוב, הוא מצליח להרעיד את הלב.

ציפורים אכן מרבות לשיר בספרה של גלוברמן. "אני יודעת/ את אוהבת כליזמרים// ואם אפשר/ שירים עם אור/ עם סוף/ כזה ממריא/ שירי ציפור", היא כותבת. אבל אותן ציפורים שרות מול איום בהכחדה. "נדמה שהאוויר/ כבר מעורר/ את בוא ציפור/ הטרף... בטרם תצא השבת/ הקנרית תיגמר... איך אוכל אז/ לבשר, הקנרית/ לא תבטא זאת/ במקומי". אם כך, קולה של גלוברמן נלחם על קיומו. גם זו מין קלישאה, ומה בכך. מטרת האמנות, אמר מישהו, היא לנסח מחדש את המובן מאליו.

"זינגט פייגלע, זינגט/ מי מאזין, מי מאזין?" מבקשת עוד גלוברמן ושואלת. היידיש, המתבלת כמה משיריה, כמו גם תמונות העיירה הגלותית שהיא מציירת לעתים, עוזרות לה לחמוק מכמה מלכודות. הן יוצרות מין הזרה סוריאליסטית לרגשות קרובים, צובעות בשחור לבן (של סרט ארכיון, של קפוטות ושלג, של חלום) את מה שנראה כניסיון חוזר ונשנה לצייר דיוקן עצמי, או להבחין ביחיד בתוך דיוקן קבוצתי, משפחתי.

המתח הבין דורי, למשל, יחסי תלות וניסיונות הפרדה, הם אולי המתוארים בשיר "מעבר לדלת": "פעם בכפר, אמרה/ היו האווזים שומרים/ על פתחי הבתים.// פעם בכפר, אמרתי/ היה הגרון ניחר/ משמועות האהבה/ העוברת דרכו.// נרצח האווז, החווירה/ השכנים מלחשים/ נקמה ומעלילים... רציתי שתאמר/ הלך האווז לעולמו// שמרי את עלינו במקומו".

אבל רובד השפה והתרבות של העולם הישן מוטמע בשיריה של גלוברמן בדרכים נוספות. כך, למשל, בשיר הנהדר הפותח את הספר: "תני לשמש לדבר/ לגוף המתעורר/ שכבי כענב לשיכר/ שכבי עד סוכר... אולי בט"ו/ יום יבוא/ ותחת איזו תאנה". כך גם בשער המרכזי שלו, ובו גלוברמן משרטטת מעין מחזה-דיוקן של אם שכולה.

14 שירי המחזור, הכוללים הוראות בימוי, משרטטים תמונות מקומיות מאוד: "את עורמת אבנים./ להתגונן או לתקוף/ יצעקו השכנים.// בעיקר לערום/ על הקברים". אבל בייסוריה של האם, שאולי נטרפה עליה דעתה, יש משהו המדיר אותה מן הישראליות, ועושה אותה לאשה מ"שם". "לילה לילה/ היא הולכת/ אל היער/ שם נולד", כותבת גלוברמן. "אשה של אור/ בלשכה אפילה... עתה יתעלם/ ויתכחש/ שמיה רבא".

אפילו כשהיא מתארת מעמד מאובק ומקומי וקשה כטירונות בנות (כפי שאפשר לשער), גלוברמן טובלת אותו באור מיתולוגי משלה. "נערות הולכות במדבר/ נושאות מסרקים ומגבות/ תהלוכת כלולות לחשכה... מתפשטות כמו זעיר/ אמזונות, עור פשוט/ עור מתוח/ עור מושפל... מחזיקות בשטף המים/ והאור, בכי ליל/ בכי חול". המתיקות והאיום, היצרי והמרוסן, האישי והמודע לכלל, אלה דרכי השיר של גלוברמן. אולי לכן היא שואלת: "כתבת עכשיו?/ יש לך ריח/ של מי שכתבה".