עגלת קניות |
||||
|
שירים סותרים |
|||||||
טוביה ריבנר | |||||||
"שירים סותרים" הוא הספר השישים ושלושה בסדרת במפת השירה הנכתבת היום לטוביה ריבנר מקום מיוחד ויקר. בעשור התשיעי לחייו, בדומה לייטס המאוחר, וכשרבים מבני דורו כבר אמרו את אשר היה להם לומר, זוכה שירתו של ריבנר לתנופה ולבהירות חדשות, למיומנות ולשכלול חדשים. דבר-מה חרישי ועמוק מתרחש בשירה הזאת. כמו פלג תת-קרקעי נסתר, שזרימתו לא הופרעה מעולם, ואף יותר מאשר בספריו הקודמים, המשורר דובר אלינו כאן בשפה חסכונית, לא-מתייפייפת, צניעות, נקיון-דעת, כמעט פרישוּת. דומה שהמבט בהם חמור ומחמיר יותר, יותר החלטי. העין יודעת לצלם מצב סטטי על האימה ועל השמחה שבו. פרטים, שאפשר נעלמו ממנה לפני כן, נחשפים ומוּארים עתה באור העשוי להיות לפעמים אכזרי. "להתפלל לאלוהים ולא להאמין בו", רשם פעם, בכתב-ידו המיקרוסקופי, עגנון הצעיר. משהו ממין זה יש גם בעמידה הסטואית של טוביה ריבנר אל מול העולם, אל מול הזוועה של המאה העשרים, לנוכח האסון הפרטי והכללי. עכשיו חדל רעש העולם מאת ישראל פנקס | תרבות וספרות, עיתון הארץ 24.6.11 בעשור התשיעי לחייו, בדומה לייטס המאוחר, וכאשר רבים מבני דורו כבר אמרו את אשר היה להם לומר, זוכה שירתו של טוביה ריבנר לתנופה ולבהירות חדשות, למיומנות ולשכלול חדשים. עולמו השירי של טוביה ריבנר מציג זה שישה עשורים תהליך מרתק של התפתחות - למן פרסום ספרו הראשון של ריבנר, "האש באבן" (ב-1957), ועד לשלב שהחל ב-1999, עם פרסום הספר "שירים מאוחרים". אף שמבחינה לשונית עברה שירה זו דרך ארוכה מן הימים הפוסט-אלתרמניים-גולדברגיים של סוף שנות החמישים ועד ללשון הפשוטה, הנקייה והחדה כתער של ימינו אנו, גרעינה הרעיוני של השירה הזאת היה ונשאר משפט הזהות, הטאוטולוגיה. "שירים סותרים" מאת טוביה ריבנר | זקן השבט מאת ארז שוייצר | דברים שבשירה, מוסף ספרים של עיתון הארץ 30.3.2011 מעודן כל כך הסייג שמציב טוביה ריבנר בפתח ספרו "שירים סותרים", שאין להבחין בו כמעט. "לו האצילה הזקנה מחוכמתה ומיישוב הדעת על שירי", הוא פותח, "היה מאיר פנים לכל מי ומה שיש בו הארת פנים". לרגע הופיעה מלת התנאי הקצרה, לו, וכבר נשכחה, שהרי המשפט המלא, והבאים אחריו, יש בהם מיישוב הדעת והחוכמה של משורר צלול, בן 87 בעל עיניים פקוחות ולשון תמציתית המכירה אמת בלבד. ואלה דבריו: "לא היה צריך לבקש שמחה כי תוך תוכו שמחה/ על שהעולם עדיין קיים... וגם הזדון לא תמיד שולף טפריו ואני נושם... ומסוגל ליהנות גם מיין טוב ומהדשא עם עצי היקרנדה/ באור בין ערביים שריכך את לבו ונותן לצבעים/ להיראות ולעורבני צעיר למצוא חרקים בעשב... איזו ברכה הן העיניים הרואות! ... בערב הציפורים שרות ביתר שאת והאוויר מלא שירה/ וגם לך יצא שיר אווירי, שיר מעודד - והייתי מאמין בלב שלם". אם כן, תיאור כוליותם המפעימה של החיים, של החסד המתגלה בטבע ברגע של הפוגה מן הזדון, מכריע לכאורה את הכף. לא רק הקוראים, לבם מתרחב, גם המשורר עצמו חותם את דבריו בחיוב נלהב. "והייתי מאמין בלב שלם". ובכל זאת, משהו מן התנאי, מן הסייג, נשמר גם כאן - "והייתי" - ומחזיר את העין לראשית, אל הסייג. זריחה מציתה אש בעצים רפי וייכרט | Ynet 3.4.2011 טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2008, הוא אחד משלושה משוררים ישראלים חשובים שאירע להם "נס הפריחה המאוחרת". הראשון היה אבות ישורון חתן פרס ישראל לשנת 1992, ששירתו הגיעה לשיאיה משלהי שנות השבעים ואילך. בחינה כרונולוגית טוביה ריבנר (יליד 1924) הוא השני. ספר ביכוריו "האש באבן" ראה אור ב-1957. מאז פרסם ספרים רבים שבהם מיטב השירה העברית בשלל נושאים ודגמים. עם זאת, מבט על ביצירתו מגלה שהחל בספר "פסל ומסכה", הוא נכנס למהלך יצירתי נדיר המשלב פוריות מדהימה עם איכות שירית בכותבו מאות שירים, רבים מהם מן המעלה האמנותית הגבוהה ביותר. המשורר השלישי הוא אריה סיון, חתן פרס ישראל לשנת 2010, משורר תל-אביבי וילידי מובהק שהחזקים בספריו ראו אור החל בראשית שנות השמונים. כדי להבין את כותרת ספרו החדש והמעולה של טוביה ריבנר "שירים סותרים", די לצטט את שורת הפתיחה של השיר "אי אפשר": "אי אפשר לומר שירה שוב ושוב" כותב המשורר. אבל בגיל 87 הוא מפרסם ספר חדש העולה על גדותיו משפעת שירים נפלאים, רובם נכתבו בשנה האחרונה. גרילה בתוך השירה
את תבנית הסתירה ניתן לגלות כמעט בכל השירים, אולי משום שהיא המצב הבסיסי של היצור החי, כל עוד נשמה באפו. הנה, למשל, בשיר אהבה קצרצר המכונה "זריחה" כותב המשורר "חושך/ זאת את?/ מבול של אור", ובכך מצליח בצורה בקטית או ג'אקומטית, מינימליסטית להפליא, לתאר אהבה גדולה לאישה תוך מתן תוקף חדש למטפורה השחוקה זה מכבר "אַת האור של חיי". ויש סתירות אחרות, המתקיימות בין השירים לבין עצמם. בשיר קצרצר נוסף "דמדומים קצרים מדי", כותב ריבנר: "לא ניתן להמשיך - / מחשיך". זה כל השיר וההחשכה גולשת אל תוך המרחבים השקטים של העמוד הריק, המשתרעים מתחת למילה האחרונה. אבל מי כריבנר מודע לאפקט "הבוקר שלמחרת" וכך הוא מתחיל את "זה שיר" בשורה: "זריחה מציתה אש בעצים", וממשיך בתיאור טבע יפהפה בטרם ימטיר אש וגופרית על החברה הישראלית: "הצמחנו טייקונים במהירות של טייפון./ כרינו בור לעניינו./ התעמרנו בערבים. גזלנו כיזבנו לעגנו". מי שלא הבחין ששירתו של ריבנר היא גם מיצירות המחאה החברתית והפוליטית עזות המבע במקומותינו מוזמן לקרוא ברצינות את הספר "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים". צאתו לאור עברה בשקט מעורר דאגה והרי הוא זועק יותר מכל המגפונים של עמיתיי הצעירים מקבוצת "גרילה תרבות". מטבע הדברים רשימה מעין זאת איננה יכולה לכסות את תנועת המטוטלת שבין שירי הלל לנוף לשירי זקנה, המודעים לפרידה הכפויה ממנו; בין שירים שבמרכזם מוזיקה או אמנות פלסטית המעומתים תמיד עם משהו נוסף - שואה, מלחמת אזרחים, אבדן אישי, שכול. אם יש שירה ארס-פואטית יש גם שירה ארס-קיומית, כמו שמיטיב לשאול השיר הקצרצר "שאלה": "כמה שנים אפשר/ לשמור על שיווי-משקל/ על פי התהום?". כל יצירתו של ריבנר בשירה, בצילום, במחקר, בהוראה, בעריכה ובהוצאה לאור היא שמירה נדירה על אותו שיווי משקל על פי תהום, תהום הביוגרפיה שלו. יצירה זו היא ניצחון יוצא דופן של רוח האדם החי והיוצר על קריאתם של צללי המתים הקרובים לו ביותר, קריאה המטלטלת אותו בשוכבו, בקומו, בלכתו וביושבו אל שולחן הכתיבה. פרוזה קצוצת שורות
זהו המרחק שבין ראיית הירח כאיש זקן או כ"גווייה מתגלגלת" להיאחזות בנעורי העבר, לא רק בברטיסלבה הרחוקה אלא גם ב"ימי העמק" שהיו "אביב ימי מרעה, צאן לאט, לאט/ והשכיבה על פני האדמה, צמוד כמו/ אל אהובה נושמת ניחוחות". שכן שיריו של ריבנר מלאים חיים עד קצה גבול היכולת לא פחות משהם מלאים "מחשבות על מתים", כשורתו הנודעת של אלתרמן (שכמדומני הושאלה מן המשורר הפולני-יהודי יוליאן טובים). אולי אין זה המקום לדבר על לשונם של השירים הללו אבל אי אפשר שלא להזכיר את העברית החזקה והמשוכללת שלהם, את המקצבים החופשיים שמצליחים לנוע בגמישות בין הסיפורי-דיבורי לשירי, בין מסורות השירה הגדולות להווה, בין הנשגב ליומיומי. אין זה דבר של מה בכך לכתוב בשלהי העשור הראשון של האלף החדש שירי טבע שעומדים איתנים על רגליהם, כמו השיר "בין חשון לכסלו", המוקדש לזכרו היקר של עמיתנו המשותף, המשורר פיצ'י יהורם בן מאיר. בשיר "מונולוג של השירה" כותב ריבנר "אני מתחבאה מפני עצמי ולובשת פרוזה". יש רגעים כאלה שנדמה למשורר שהוא כותב בעצם פרוזה קצוצת שורות. שלכאורה הסיפור מתגבר על מה ששר בשיר. אבל זה רק נדמה משום שהשורות של ריבנר מצליחות לשיר דרך הסיפור, מבעד לסיפור, מעבר לסיפור. מיטיב לתאר את השירים הללו המשורר ישראל פנקס, שכותב באחרית הדבר הקצרה לספר: "דבר-מה חרישי ועמוק מתרחש בשירה הזאת. כמו פלג תת-קרקעי נסתר, שזרימתו לא הופרעה מעולם, ואף יותר מאשר בספריו הקודמים, המשורר דובר אלינו בשפה חסכונית, לא-מתייפייפת, החפה מכל ספרותיות". לצד היותו משורר משובח טוביה ריבנר הוא גם צלם-אמן. רבים משיריו עושים שימוש בתצלומים כדי להתמודד עם תחנות חייו באירופה ובישראל וכבר עמד על כך בהרחבה פרופ' גבריאל צורן, שייחד לתופעה הרצאה מרתקת. אביא כאן כדוגמא את השיר המצמרר "תצלום שחור-לבן, קיץ 1939". איזו דרך מופלאה להציב זיכרון אהבה לחברים משכבר. איזו דרך חכמה ונוקבת לומר את שעשתה לדורם מלחמת העולם השנייה: "הנה הם כולם, חברי תנועת הנוער בסלובקיה/ המסתכלים שבעים שנה הישר אל תוך עיניי./ א, לא כולם, יש צוחקים זה אל זה, אחד/ עוסק בדגל קטנטן, ובחורה אחת מסבה/ את ראשה. היער שברקע האפיר כולו./ את השמות אני זוכר רק בחלקם./ למעלה, אמנון, שמשון, אחר כך אלי, בהיר מאוד,/ ויהושע, חולמני מעט, גרשון, מטפחת על ראשו/ כמו ספרדי או אינדיאני, מָצוֹ הרוצה להסתתר/ דוּבְּקוֹ – חיוך ומשקפיים./ למטה, בשורה הראשונה אַיָּה ושִׂמחה./ מעט מעליהן באמצע מיכאל וגבריאל, חיים/ חציו נועז וחציו רהוי, וגם אני ללא חולצה./ אף לא אחד לא הסתלק מכאן. אף לא אחד./ אנחנו בטיול, בפסק-זמן, שמחים./ כל העתיד לפנינו". התמזל מזלה של השירה העברית שריבנר עם חלק מחבריו נחלצו מן התצלום ומאירופה ההיא והגיעו לחופי המבטחים של ארץ ישראל. עשרות שנים אחר-כך התמזל מזלי להיות המו"ל של אחדים מספריו - שירה, אוטוביוגרפיה, תצלומים. על אלה מודה לי המשורר בהקדשה בפתח ספרו הנוכחי בעודי עומד משתאה לנוכח יפעת שיריו החדשים. דבריי האחרונים יכולים להוות גילוי נאות. שאר דבריי הם קידה למשורר עברי דגול. טוביה ריבנר, שירים סותרים
אלי הירש | פורסם בתאריך 20 במאי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך השנים – הוא כותב כבר קרוב לששים שנה – אבל כמעט תמיד היה בה משהו כאוב וקשה במיוחד. חווית היסוד שלה היא פרידת המשורר מבני משפחתו שנספו בשואה, פרידה שהתרחשה בשני שלבים, ראשית כשריבנר היגר מסלובקיה לארץ ב-1941 בהיותו בן 17, ושנית כשהתברר שהעולם שעזב חרב עד היסוד ותשתית קיומו אבדה מתחת להריסות. את רוב שירתו הקדיש ריבנר לניסיון לעבד את תחושת החיים הקשה מנשוא שלאחר האובדן – חיים של גלות בהווה שומם וזר, כמעט חלול, שמקורותיו נעלמו מעבר להרי החושך ועם זאת הם נוכחים בכל עוצמתם במרחב הסגור והקרוע, הפרטי עד יאוש, של הגעגוע והזיכרון, ובעקיפין גם של השירה והאמנות. מה שהפך את שירתו למעוררת כבוד, ותרם תרומה מכרעת לזכייתו בפרס ישראל, היתה התעקשותו המתמדת של ריבנר על הקושי, כלומר על פרטיותו וסגירותו של הכאב. המתיקות המסוימת שאפיינה את שיריו המוקדמים נעלמה די מהר, וריבנר חתר מאז, בעקביות ראויה לציון, לשירה שאין בה שום סוג של התרפקות או היאחזות בנחמה, והיא מחוייבת בכל מאודה לניסיון לשקף את האובדן והשממה כשהם לעצמם, על צחיחותם המרתיעה והתסכול הכרוך בהם. במידה רבה תולדות שירתו של ריבנר הן תולדותיה של חריקת שיניים מתמשכת – שירה שפני השטח שלה נוקשים וטרשיים במתכוון, ואת זכות קיומה, כלומר את יופיה המיוחד, היא טומנת במקומות עמוקים מאוד. על הרקע הזה קשה שלא להשתאות לעוצמת השמחה שפורצת בשיריו החדשים. נכון שמדובר במהלך רחב יותר, שראשיתו לפני כעשר שנים, ועם זאת ברור שככל שהמשורר מעמיק לחדור אל תוך העשור התשיעי לחייו קולו לא רק הולך ונפתח אלא מניב שירים מנוחמים יותר ויותר. אמנם גם בספר החדש יש חטיבת שירים שבה ריבנר נאמן לנימות הכאובות יותר של שירתו (ביניהם שירים חזקים במיוחד, כמו "זה שנים" שעוסק במפלצתיותם הבלתי נמנעת של החיים ו"הימים הריקים" שעוסק בדיכאון שאין ממנו תקומה) אך בכללם שיריו החדשים הולמים את שם ספרו, "שירים סותרים", שכן נובעת מהם חדוות חיים שכמו עומדת בסתירה ליסודות שירתו, כלומר לחוויות האובדן, הישימון והזרות. מה ההסבר לנחמה החדשה, המאוחרת, השופעת בשיריו של ריבנר? האם השירים עצמם מספקים לה הסבר? התשובה היא במידת מה חיובית, אם כי גם מבחינה זו נותר ריבנר נאמן לעצמו, כלומר לצד הלא מתמסר של שירתו, ואת ההסבר הוא הופך לרשת קטועה ומוצפנת של רמזים המדלגים בין שירי הספר, ועוטפת אותם במין הילה השרויה על סף התפוגגות. אני נרתע מניסוח ישיר של ההסבר, ובכל זאת אפשר לומר בזהירות שמי ששירתו עמדה בעיקרה בסימן האבל על מותם של אנשים אהובים, שומע אולי תווים ישנים-חדשים כשהוא עצמו חש קרוב יותר למקום שאליו אהוביו נעלמו ובו הם עדיין קיימים במצב צבירה מסתורי – מימד הזמן הפרדוקסלי שאליו הכל זורם וממנו הכל נובע, ואפילו האבל מוצא בו מנוחה. רמז להסבר הזה אפשר למצוא במלים החותמות את השיר המצורף – "יפה העולם על קו הקץ" – אבל בשירים אחרים בספר יש לו רמזים נוקבים ומורכבים אפילו יותר. שירתו של ריבנר הוקדשה תמיד למימד הזמן השבור שבו היש והאין נפגשים, אבל בשיריו החדשים, "הסותרים", מתברר ביתר שאת שהמימד הזה אינו רק מקור של קרעים שאינם ניתנים לאיחוי אלא גם של שמחה ונחמה, הנרמזות בשירת הציפורים כשם שהן נרמזות בשירתם של בני אדם, אף שתוכן רצוף כאב ואימה. בין חשון לכסלו לזכר פיצ'י (יהורם בן-מאיר) הַיַּרְגָּזִית מוֹצֵאת אֶת קִנָּהּ מֵאֶשְׁתָּקַד וְשָׁרָה שִׁיר מִזְמוֹר עוֹרְבָנִי מְנַסֶּה לְחַקּוֹת עֶפְרוֹנִי. הוּא מַצְלִיחַ? בְּקֹשִי. שִׂקְשַׂק וְנַחֲלִיאֵלִי הָלוֹךְ וְטָפוֹף יֵלְכוּ. בּוּלְבּוּל מִתְאַמֵּן בְּקוֹלוֹרָטוּרָה. עֲגוּרִים בַּשָּׂדֶה, שִׁרְשׁוּר שַׂקְנָאִים בַּשָּׁמַיִם. שְׁרַקְרַק מִתְהַדֵּר בִּגְוָנָיו וְתוֹפֵשׂ חֲרָקִים בְּמָעוֹף. צִיגְצְוִיק וְטִקְצוּפּ וְצצצסססס וּפִיפּפִיפּפִיפּ וְנַקָּר מְתוֹפֵף. דְּרוֹרִים רְכִילָאִים-אֵין-כְּמוֹהֶם מְפַטְפְּטִים מְפַטְפְּטִים. כֶּלֶב נִצָּב מוּל חָתוּל וּמַרְצֶה לוֹ עַל דֶּרֶךְ אֶרֶץ גַּם חוֹחִית נוֹתֶנֶת קוֹלָהּ, שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה כִּדְבָרוֹ עֲנָנִים מִתְקַרְזְלִים לְקַשֵּׁט אֶת הַכָּחֹל. עֵצִים מִתְרַפְּקִים עַל הָרוּחַ, עֵץ אַחַר עֵץ. אֲוִירִים שֶׁבֵּין הֶעָלִים גּוֹלִים אֶת אָזְנוֹ שֶׁל קָשִׁישׁ: הַבֵּט, אוֹר כְּמוֹ כְּפָפָה, יָפֶה הָעוֹלָם עַל קַו הַקֵּץ. ספרים חדשים } שכדאי לבדוק טוביה ריבנר מתקרב לגיל 90 ומוציא ספרון ובו מבחר מצומצם של שירים חדשים ועדינים. וככה זה מתחיל: "לו האצילה הזיקנה מחוכמתה ומיישוב הדעת על שירי/ היה מאיר פנים לכל מי ומה שיש בו הארת פנים/ ומתקשט בכלניות שהשרב קטלן כי היו קמות לפריחה./ לא היה צריך לבקש שמחה כי תוך תוכו שמחה/ על שהעולם עדיין קיים ואינו מגלה עד תום את שבליבו..." ('הדברים כפשוטם'). |
|||||||
|
|||||||
|
|||||||