"לפני הנסיעה" הוא הספר השישים וארבעה בסדרת

ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני החושן. הספר

נדפס אופסט על נייר כרומו-מט מַגנוֹ

170 גרם בגופן "דרוגלין"

  ¨                

אין איש – אמן, חוקר, או מטייל עובר אורח – שיוכל לסמן את הנקודה המדויקת שבה
הופך נחל להיות ים.

או את ההֵרֶף שבו הופך ניצן לפרח.

או את הרווח שבין הקיץ לסתיו.  ושבין נמצא לאיננו.

¨      

אני חשבתי שאותי הוא אהב, אבל אהבתו הייתה נתונה לנקודת-חן זעירה, דמוית פרפר,
שנחבאה מתחת לעצם הבריח שלי. בלילות הוא היה מתכרבל לצידי, ראשו על כתפי, ואני
הייתי מלטפת באיטיות את שערו באצבעי האחת, בקצב מתמתן והולך, עד שנרדמתי.

אם וכאשר הקיצותי במהלך הלילה, נוכחתי שוב ושוב לראות שהוא חמק לו ממיטתי 

ונעלם, ועימו חמקה והלכה לה באותה שעה גם היא, נקודת החן, כשהיא מותירה רק גומה 

לבנבנה זעירה תחתיה.

אבל בבקרים שבו שניהם להתעורר לצידי.

לכן לא מחיתי ולא אמרתי דבר.

הדימויים בספר זה נעשו מהדפסים מסוג מונוטייפ שהודפסו בסטודיו של האמן.
מונוטייפ הוא הדפס חד-פעמי שבו רישום או ציור שנעשה על גבי לוח מחומר קשיח עובר תחת מכבש תחריט, כאשר נייר לח במידה הנכונה מונח עליו. מאחר שכל הדפס הנוצר בתהליך זה הוא ייחודי ונעשה באופן ידני ובנפרד, המונוטייפ אינו דומה לסוגי ההדפס האחרים שמהם ניתן ליצור סדרה זהה. למרות האמור, המונוטייפ מסווג ומוצג כיצירה גרפית.
צילום ההדפסים: יורם בוזגלו

על התערוכה | גלריה דוויק, משכנות שאננים

"מבחוץ זה נראה כתנועה מתמדת, אך ככל שחודרים פנימה מסתבר שאין זו תנועה בכלל", כך כותבת המשוררת רבקה מרים בספר-האמן "לפני הנסיעה" המשותף לה ולצייר מאיר אפלפלד, הרואה אור בהוצאת אבן חושן. המתח בין החוץ לפנים כמגולם בפער שבין תנועה וחיפוש ללא הרף לבין שקט מוחלט מתקיים כל העת בשורותיה של מרים ובהדפסיו של אפלפלד. אמנם, "הפתקים", כפי שהם נקראים בספר, של רבקה מרים והדפסי המונוטייפ של מאיר אפלפלד נוצרו כגופי כתיבה וציור נפרדים לחלוטין וחברו יחדיו במרחב התצוגה המשותף הקרוי ספר-אמן. אלא שמעל דפי הספר מתווים שני גופי היצירה מהלך דומה בדרך שבין אהבה והכרה לבין זרות וריחוק, בעודם מבקשים לגעת ברווח שבין הדבר לעצמו.

את הדפסי המונוטייפ יצר אפלפלד בסטודיו שלו, מתוך התבוננות בנופי ירושלים הקרובים אליו ביותר, הנופים העירוניים שהוא פוגש יום-יום ליד ביתו ובסמוך לסטודיו. בדומה לציורי השמן ולרישומים שלו, אפלפלד ניזון מן המראות האינטימיים הסובבים אותו, וחוקר את קרבתם, את טיב נוכחותם.
האינטימיות הזו מובילה אותו באופן פרדוכסלי ליצור הזרה של המראות המוכרים. באמצעות טכניקת המונוטייפ – ציור על לוח קשיח בצבע הדפס שחור שעליו מניחים נייר לח ומעבירים במכבש תחריט כך שהדימוי עובר לנייר – הוא יוצר משטחים שחורים שמתוכם הוא מגלה את הקווים ואת המשטחים המוארים. התוצאה היא קומפוזיציות חומריות ודחוסות אשר מסרבות למבט הפתוח ומתכנסות לכדי אפלה חידתית. אמנם מדובר בהדפס שאיננו ניתן לשכפול ועל כן הוא יצירה חד-פעמית, ואולם גם אין זה ציור שנעשה ישירות על מצע אלא הוטבע והועבר באמצעות לוח לנייר.

הריחוק הטכני מאפשר לאפלפלד לחדד את הפער שבין המציאות לבין הייצוג שלה, בין הגוף לבין אפשרות הנגיעה בו. זהו אותו פער בלתי ניתן לגישור אשר בו טמונים החלומות, האהבה, הפרידה והאובדן שמתארת רבקה מרים בפרוזה השירים שלה. "לפני הנסיעה" הוא מצב מתמשך של עמידה במקום, משך אינסופי של חוסר תזוזה ושל דממה. "לפני הנסיעה" הוא קריאה להתבוננות בשקט שלפני המסע ואחריו, שכן הוא מכיל בתוכו את מעגל החיים כולו, את הערגה ואת המלנכוליה, את העונג ואת הכאב שאחריו.

לצייר את ירושלים / מאיר אפלפלד

עם חזרתי מלונדון לירושלים, עיר הולדתי, גיליתי כי הרחובות מדברים אלי, ההוד האצור בהם התגלה לי בהליכה היומית בשכונתי, וכל שנותר לי הוא לרשום אותם
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

ברצוני לומר מספר מילים על אודות ציוריי או ליתר דיוק על אודות הדרך שבה נוצרו. דבריי נאמרים בדיעבד שהרי כאשר צייר יוצא להרפתקה של ציור חדש הוא צועד אל הלא נודע. ראשית אומר כי הציורים של ירושלים נולדו מתוך אהבה לעיר. ירושלים היא צירוף מרתק של  העבר וההווה, של המונומנטלי והצנוע, של העירוני והכפרי. העבר המצוי מעבר להישג ידנו מגודר על ידי חומות העיר העתיקה. העיר החדשה עדיין מתהווה בחיפוש אחר זהותה. אם הייתי צריך לומר מה מייחד את ירושלים הייתי אומר האור, האטמוספרה. לירושלים יש אור חיצוני ואור פנימי. אור גלוי ואור הידוע רק לאלו שהפכו לחלק ממנה ולהם היא מגלה טפח מסודותיה.

יד מחפשת בפחם

עם חזרתי מאנגליה לפני יותר מעשור, גיליתי את ירושלים, עיר הולדתי, מחדש. הייתי זקוק למרחק בניכר לגלות עד כמה ירושלים קרובה ללבי. בעוד שבאנגליה נמשכתי אל חללי החדרים הישנים המגלים לך דבר על אודות ארעיותך, וכן אל פני האנשים המכסים יותר מאשר הם מגלים -  הנופים, נופי אנגליה, היו חתומים בפניי. הם נשאו תבנית פנימית של המקום שהייתה זרה לי, היו מאוכלסים באנשים שלא הכרתי.

עם חזרתי לירושלים גיליתי כי הרחובות מדברים אליי, ההוד האצור בהם התגלה לי בהליכה היומית בשכונתי. השהות באנגליה עזרה לי להסיר מסך שהסתיר מפניי את העיר, ועד עתה כאשר אני צועד ברחובות העיר אני תמה ביני לביני מה נתן לי עיניים חדשות. אמנם עשר שנים חלפו באנגליה שבהן חיפשתי את שפתי כצייר, דבר שאפשר לי לראות את ירושלים דרך שפת הציור, להתרגש מפרט זה או אחר ואף יותר מהתגבשותם של הפרטים לכדי מראה שלם – אך היה זה יותר מכול הד המראה של ירושלים שנשאתי עִמי, שהפך את ההתבוננות והרישום למרתקים. אני אומר הד המראה שהרי כוונתי אינה לזיכרון מסוים של רחוב זה או אחר. כאשר ישבתי ורשמתי בחוץ לא עלו באוב זיכרונות ילדות מסוימים. הייתה זו יותר נוכחותה של תחושה מוכרת, הצטברות של טיולים ברחובות העיר אשר לימדו את הגוף דבר על אודות המקום הזה. עיר הולדתך הוא מקום שאתה נושא בגופך. שילוב זה בין ידיעת הגוף ליד המחפשת בפחם את המראה מפרה את עבודתי.

וכאן ראוי להדגיש כי אמנותי מנסה לגעת במוכר מתוך התובנה שהמוכר הוא הסמוי מן העין אשר זכה למלבוש. למיטב הבנתי אין עניינו של התהליך האמנותי חשיפת הסמוי מן העין אלא עניינו לאפשר את נוכחותו באמן ובצופה.

אני רושם ומצייר את האזור הקרוב לביתי. הרחובות והחורשות הם הרחבה של ביתי. כאשר אני אומר בית, אני מתכוון למראה הספון בזיכרון. במילים אחרות – מקום שבו הגבול בין החיצוני לפנימי היטשטש. במקום מוכר זה, נוצר קשר בין הצורה הטבועה באמן ובין צורתו העצמאית של הטבע.

יחסי האור והצל

תהליך העבודה מתחיל ברישום מהטבע, בניסיון לאצור את המראה בזיכרון ובעת ובעונה אחת לפתור בעיות מרכזיות הקשורות בקומפוזיציה ובהבנת יחסי האור צל. בסטודיו תוך קשב לרישום נעשה הציור. בתהליך התהוות הציור נוכחים שני רצונות סותרים – להיות נאמן למראה שהזיכרון עוד נושא, ולהישמע לדרישות הציור המתהווה על הקנבס אשר בכול רגע מתרחק מחוויית המראה ולובש חיים עצמאיים.

 ציוריי לא עוסקים בירושלים המונומנטאלית אלא בכבישי האספלט והבניינים שנבנו בשנות החמישים והשישים. הם מנסים לחבר את תחושת הרגע הבאה לידי ביטוי ברישום עם הקצב האיטי יותר שבו מתהווה הציור מתוך מחשבה שנייה על אודות המראה. בניסיונם לתפוס רגע מסוים ולהתבונן בו הם מודעים לנרטיב סמוי, ילדותי בירושלים. תחושת נרטיב זה דומה לספר שקראנו ואנו נזכרים בו לאחר שנים, קווי המתאר של העלילה כמעט אבדו, פני הגיבורים היטשטשו, אך טעם המילים עוד נותר בפינו.

אני ירושלמי אבל כרבים מהירושלמים אני נושא עִמי נופים אחרים. אלו הם נופים סמויים שירושלמים רבים נושאים עמם מעצם היותם בנים או נכדים למהגרים. בציור נוף של ירושלים יש ערגה כפולה, או יותר נכון שתי נוכחויות – האחת היא זיכרון ילדותי בירושלים, השנייה היא הנוף שנשאו עִמם הורי. נוכחויות אלו ספונות האחת בתוך רעותה ולא ניתן להתירן. ביני לביני עליי להודות שמזינות הן את עבודתי גם אם איני יכול להצביע באופן ישיר על נוכחותן.

בעבר הלא כל כך רחוק ירושלים הייתה מושא של ערגה. עצם הערגה הייתה חשובה יותר ממימושה. לכאורה סנטימנט זה אבד עם איחודה של העיר, אך רק לכאורה. נראה לי לעתים כי הערגה שלי לירושלים היא כאל מושא שלעולם לא יבוא לידי מימוש, לידי נגיעה ממש. שהסנטימנט שהרחיק את ירושלים במשך דורות מכל מימוש עוד ספון בעורקי תושביה ומהווה את אחד מסודותיה של העיר.

ירושלים שאנו נושאים עִמנו יהיה בה תמיד תוקף כפול: האחד, היומיומי, בייחוד לאלו שנולדו לתוכה; השני – התחושה של ירושלים הבלתי מושגת, ירושלים כמושא שלעולם לא יבוא לידי הגשמה.

חוסר היכולת לרשום

מבחינה זו ירושלים כמושא אמנותי (בידיים הלא נכונות) היא אולי סמל גלוי מדי לפער בין האידיאה ליכולתנו לממשה. האמנות עניינה הפרקטיקה, ריטואל מתוך הכרה שמשאת נפש תיוותר תמיד משאת נפש. האמן איננו איש של אידיאלים במובן הדידקטי שעניינו מתן מלבוש צורני לאידיאה שנחשפה. עליו לפעול מתוך ידיעה כי האידיאה חבויה, וידיעתה הכרוכה בחשיפתה אינה מאפשרת את קיומה בעולם החיצון במלבוש. ערטולה זה ממלבוש אינו גילויה אלא אובדנה כפי שניסח זאת היטב רילקה:

אל לו לצייר (ולאמן בכלל) להגיע לתודעת התובנות שלו. בלי לסטות לדרך עקיפה, דרך הרהוריו, צריך שכל הישג מהישגיו, שהוא בגדר חידה לו עצמו, ייכנס ליצירתו במהירות כזאת, עד שלא יהיה מסוגל להבחין בו ברגע כניסתו לשם. אם יארוב לו שם, יבחן אותו, יעכב אותו – מיד ימיר זה את צורתו כזהב היפה באגדות, שחדל להיות זהב משום שאיזה פרט קטן היה פגום.

כצייר אני עסוק במלאכתי בשאלות פורמליות. את ירושלים, בדומה לקשר אל אמנות העבר, אני מבקש באמצעות השפה העתיקה של הרישום. קשה ואולי אסור להתבונן בירושלים ללא הכרה בצידה המטפיזי. אנו חשים נוכחות זו בדרכים ישירות ועקיפות. נוכחות זו פוקחת ומסמאת את עינינו בעת ובעונה אחת.

גם אם אני נרתע אני חייב לומר כי בניסיון לרשום ולצייר את ירושלים ישנו סנטימנט רליגיוזי, גם אם רב הוא הקושי להתחבר לסנטימנט זה וכל התקשרות אליו היא עקיפה. האם ניתן להתבונן בירושלים באמת ובתמים שלא דרך עיניו של המאמין? האם אלו החומות והבתים בלבד המגלים את צפונותיה? בהתבוננותנו בירושלים עדיין חשים אנו את נוכחות הסוד, ובעת ובעונה אחת את חוסר יכולתנו להתקשר עם סוד זה. ניתן לומר כי כל שנותר לנו זה לרשום את ירושלים.

מאיר אפלפלד הוא אמן ובוגר האקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון. הדברים נאמרו בחנות הספרים 'אדרבא' בירושלים, בערב לכבוד צאת הספר המשותף "לפני הנסיעה" – מכתמים מאת רבקה מרים וציורים מאת מאיר אפלפלד

לקריאה באתר מקור ראשון לחץ כאן