ספר לאדם בדרכים לבית

"ספר לאדם בדרכים לבית" הוא הספר השישים

וחמישה בסדרת ספרי השירה "פִּטְדָה",

אבן מאבני החושן. נדפס אופסט

בגופן "דרוגולין" על נייר

נטול עץ 90 גרם

ספרו הראשון מתוך ספרי העיזבון של המשורר דוד לויתן – 'ספר לאדם בדרכים לבית'" – הוא אחד הספרים המרתקים של השירה העברית בשנים האחרונות. בלשון חדה, חושנית עד כאב, מצליח המשורר להקים עולמות פנימיים לנפש האדם והטבע. "אֵיכָה תִּבְנֶה בֵּיתְךָ", שואל לויתן באחד משיריו, ובונה עבורנו את אחד הבתים היפים שידעה והעניקה לנו השירה העברית החדשה.
יקיר בן-משה

איכה תבנה

אֵיכָה תִּבְנֶה בֵּיתְךָ

אֵיכָה יִשְׁכֹּן צַלְמְךָ

וְגֶדֶר-אֲבָנֶיךָ

חֲרוּלִים-כֻּלָּהּ

אֵיכָה תָּבוֹא בִּשְׁעָרֶיךָ

אֵיךְ תַּחְדֹּר אֵלֶיךָ

וְקֶלֶס-שִׁגְעוֹנֶיךָ-

חַי, בְּקֶרֶב לַמּוֹרָא

דוד לויתן פרסם בחייו חמישה ספרים: "נִסֵי סתיו" (עקד 1969); "בארץ חבולים" (עקד 1974); "ישוב כצל" (ספרית פועלים 1991); "בור זבל" (ספרית פועלים 1994); "נרקיס בפירנצה" (כרמל 2005).

והשאיר בעזבונו שמונה ספרים ערוכים, בנוסף לשירים רבים שלא ערך בספרים.

"ספר לאדם בדרכים לבית" הוא הראשון מבין ספרי העיזבון היוצא לאור.

על יד המצוק במפתן המכתש

דוד לויתן היה משורר הוגה, זַן של משוררים שכמעט נכחד והולך. דוד לויתן היה איש עירוני שנלכד בנוף של מכתשים, צנוע בהליכותיו, אך גם שופע בוז אריסטוקרטי לראשים חלולים. הוא היה אדם מתבדל, מתבודד וגם חרד לחברה אשר בינוניות מאיימת להטביע אותה במים רדודים.

הוא אהב מוסיקה קלאסית, זיתים מתובלים ולגימה במשׂוּרה, ויותר מכך אהב לשוטט ביער של שרעפּים, מחפש נתיבים שאינם בנמצא. הוא ציין, ללא טרוניה, שאין היום דורש ליצירה מעמיקה או נוסקת. גם הוגי דעות לא מעטים נוהים אחר הנוצץ והרעשן.

נשאתי חלק מיצירתו היקרה אל נתן יונתן המנוח, שהיה אז עורך השירה בספרית פועלים בתל-אביב. נתן קרא, וחייך בעיניים בורקות. "אני אוהב את השירה הזאת. מעמיקה ומעוררת מחשבה," אמר.

סמי מיכאל

מתוך מאמר שפורסם בעיתון 'הארץ' במלאת שנה למותו של דוד לויתן

שירת הלויתן

                        "משורר צריך לדעת את סוד הצמצום, את קסם המילה הקולחת;

                        הוא צריך לרכוש את היכולת לרתק את הקורא בשורות ספורות."

                                                                                             סמי מיכאל

דוד לויתן כתב שירה מגיל צעיר ונהג לצטט את היינריך היינה, שאמר: "אם אתה כותב שירים בשנות העשרים לחייך, סימן שאתה רומנטיקן; אבל אם אתה כותב שירה מעבר לגיל שלושים וחמש, סימן שאתה משורר."

לאורך כל חייו כיוצר התקיים בו המאבק למצוא את האמת הפנימית ולבטאה, בדרך הישרה והאמיתית ביותר. במשך למעלה מארבעה עשורים העמיד דוד לויתן את עצמו במבחן מתמשך של כתיבה, בהתנסות בסגנונות השונים של הכתיבה, אבל תמיד מתוך בדיקה ובחינה מעמיקים ולעולם לא מתוך השלמה עם הבינוניות. משורר קפדן מאוד, ביקורתי מאוד לגבי שירתו, אשר לא פחד לגנוז מאות שירים כאשר החליט ש"אינם ראויים."

שיר הוא לא סתם ביטוי לרגש – הוא מדבר על התנסות. כדי לכתוב שורה אחת חייב המשורר להכיר אנשים רבים, מקומות רבים, לנבור באדמה ולנסוק עם הציפורים; הוא חייב לערוך מסעות בזמן אל נבכי נשמתו, ורק לאחר מכן לברור את המילה הפותחת את השיר. כמו שאמר מקסים גורגי לאיזק בבל לאחר שקרא את ביכורי יצירתו: "קום, צא אל בין הבריות ולמַד להכיר את החיים כהווייתם קודם שתנסה לכתוב."

ולאחר כל זאת צריכים הדברים להיאמר מתוך יושר פנימי, אבל לא פחות מכך – מתוך אהבה. האיזון המתמיד והקפדני בין שני דברים אלה אינו פשוט, ודוד לימד את עצמו לא להגזים באחד ולא להיסחף בשני, מפני שהאמין בכך שמשורר אינו ניכר בדרך שבה הוא משקיף החוצה אל העולם ומחווה עליו את דעתו, אלא דווקא בדרך שהוא מתבונן בה פנימה אל חדרי לבבו ומתמודד שם לבדו, באין איש עימו, עם הסערות והרגשות. ותוצאת ההתלבטות הזו היא היוצאת לָעולם כשירה.

דוד לויתן כתב הרבה אבל פעל מעט מאוד לפרסום. תמיד נהג לומר: "השירים ידברו בעד עצמם."

חמישה ספרים פירסם בחייו: "נִסֵי סתיו" (עקד 1969); "בארץ חבולים" (עקד 1974); "ישוב כצל" (ספרית פועלים 1991); "בור זבל" (ספרית פועלים 1994); "נרקיס בפירנצה" (כרמל 2005).

ושמונה ספרים ערוכים השאיר בעזבונו, בנוסף לשירים רבים שלא ערך בספרים.

"ספר לאדם בדרכים לבית" הוא הראשון מבין ספרי העיזבון היוצא לאור, בתקווה שנוספים יבואו בעקבותיו.

תמר לויתן