איך נראה משורר שבואי

איך נראה משורר שבואי

אילן ברקוביץ' | משורר בשטח, תרבות וספרות עיתון הארץ 2.9.2011

13 שנה לכתב העת לשירה "שבו" מבית הוצאת אבן חושן. בית ביאליק, תל-אביב, 28.7.2011 

בתמונה נראה המשורר יובל פז (יליד 1969, תל-אביב), יושב על המרפסת בבית ביאליק וצופה אל מי מהקוראים עלי בימה, שהשתתפו בערב החגיגי. הם דיברו כמקובל בערבים מסוג זה, בשבח כתב העת האסתטי (קרן קוך); האנין והדמוקרטי (רחל חלפי); המהפכני (רוני סומק); ואפילו הנעים והדייקני (מירון ח' איזקסון). רפי וייכרט הפליג ותיאר את דרכו של כתב העת מן השוליים של מפת השירה העברית אל המרכז ואף דיבר בשבח צניעותו של המו"ל, עוזי אגסי. אף אחד מהם ומהדוברים האחרים שהשתתפו בערב הזה לא דיברו על המשורר השבואי, אשר הופך את כתב העת למה שהוא, גם אם הוא אינו מקבל שכר משוררים כבכל כתב עת אחר. 

שימו לב שוב אל תמונתו של פז, הנחבא אל הכלים, והשוו אותה לתמונה דמיונית של משוררים מקבוצות שירה וכתבי עת אחרים. למשל: משוררים של "מטעם" או של "הו" או של "מעיין" או של "גרילה תרבות" או של "משיב הרוח" ואפילו של "כתובת". לכולם יש נראות מסוימת; לכולם יש אג'נדה - וכי איך אפשר בימינו בלי שמאלית-רדיקלית, שמרנית-קלאסית או שמרנית-מגניבה; חברתית-מהפכנית; דתית-לאומית או סתם כך ירושלמית. 

ומהי האג'נדה של המשורר השבואי? זהו בדיוק, שאין לו. זאת כנראה גם הסיבה שחצר ביתו של ביאליק היתה ריקה למחצה בערב המדובר, ומעט מאוד משוררים צעירים נכחו בה, אם בכלל. הללו מעדיפים כעת להשתתף במחאות החברתיות השונות או לפקוד אירועים מתוקשרים יותר. לעתים הם מתרחקים בכך מרוח השירה האמיתית, שכל מה שדרוש לה הוא השיר הטוב. ובכן, זו בעצם האג'נדה של "שבו" בכלל ושל המשורר השבואי בפרט: החתירה לכתיבת השיר הטוב, תהא אשר תהא נקודת מבטו על העולם. 

בפתח הגיליון השלישי של כתב העת, שראה אור בקיץ 1999, הקדים העורך אגסי רשימה מפרי עטו על כך. הוא דיבר בה על השיר הטוב כגילוי של רוח הקודש, כ"ניצוץ הוד עליון", כיהלום מרוכז, כמגע ארוטי של השפה במציאות ושגב של הנוף, או כפי הגדרתו את השירה שם - "התגלמות המילולית של היצירתיות בשיאה" (עמ' 5). אגסי התבסס בדבריו על הוגים כאריסטו וויליאם בלייק, ואילו המשורר השבואי שהזדמן שלפנינו, יובל פז, היטיב לשורר כך בשירים שפירסם בגיליון הכפול האחרון שראה אור עד כה, 22-23, בחורף 2010 (עמ' 46-48). 

בשיריו בולטת החתירה אל המבע המאופק והשקט, אך הוא נוצר מתוך עולם סוער וייצרי, רווי תשוקה ולעתים אף אלים. הנה הוא לפניכם בשירו "משוגעים", שקרא בבית ביאליק אחד המשוררים, והמופיע באותו גיליון בעמ' 46. שימו לב לתמונת הראי שיש בין הבית הראשון של מסע החיזור בחוץ הפראי לבין הבית השני של המעבר אל פנים ביתו הקלוקל של האוהב וכן לשילובם יחד בבית השלישי, שבו בני הזוג מתברגנים לכאורה. השיר מתאר תהליך של התאהבות בטכניקה שכמו לקוחה מהקולנוע האירופי (פולנסקי); ההוליוודי הרומנטי (בוגרט) והישראלי הסלאח-שבתי (בלפוריה). זה שיר מדוד, שהוא כולו תענוג צרוף של שפה יומיומית מרפרפת, החוגגת את שיגעון האהבה בשורה ארוכה של סינקדוכות יפהפיות בפשטותן. על ההתעלות הארוטית שיש בשיר נסוך גם דוק של עצב. אלה ואלה - ההקפדה על מלאכת השירה, הארוטיקה והעצבות הקיומית הנוגה - יכולים להיות גם הם מן הקווים לדמות-שירו של המשורר השבואי. 

יובל פז

מְשֻׁגָּעִים

אָסַפְתִּי אוֹתָךְ לְיַד לוּחַ הַמּוֹדָעוֹת

וְנָסַעְנוּ לְמִגְדַּל הָאוֹפֶּרָה

לִרְאוֹת אֶת יָרֵחַ מַר שֶׁל פּוֹלַנְסְקִי.

תָּפַסַתְּ לִי אֶת הַיָּד בְּכָל מִינֵי קְטָעִים

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ כְּבָר מְאֹהֶבֶת.

אַחַר-כָּךְ הוֹרַדְתִּי אוֹתָךְ בַּבַּיִת וְהִתְנַשַּׁקְנוּ בְּרִפְרוּף

וְאַתְּ נִכְנַסְתְּ לַמַּעֲלִית שֶׁלָּקְחָה אוֹתָךְ לָעֲנָנִים.

הִגְנַבְתִּי מַבָּט לַמַּרְאָה הָעֲנָקִית

וְהָיָה שָׁם חִיּוּךְ שֶׁל הַמְפְרִי בּוֹגַרְט.

לְמָחֳרָת בָּאת לִישֹׁן אֶצְלִי.

מִטָּה עֲקֻמָּה שֻׁלְחָן שָׁבוּר קְצָת סְפָרִים

מְאַוְרֵר חוֹרֵק וְג'וּקִים מְעוֹפְפִים חָפְשִׁי

קוֹמָה רְבִיעִית בְּלִי מַעֲלִית וּבֵית-שִׁמּוּשׁ סָתוּם.

בְּכָל פַּעַם שֶׁהוֹרַדְנוּ אֶת הַמַּיִּם

חֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת הוּצַף

וְהַשְּׁכֵנָה בַּלְפוּרְיָה צָרְחָה:

מְשֻׁגָּעִים!

וַאֲנַחְנוּ שָׁכַבְנוּ בַּמִּטָּה

הִתְכַּסֵּינוּ מֵעַל הָרֹאשׁ וְצָחַקְנוּ

וְכָךְ אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים עַד הַיּוֹם

וְיֵשׁ מַזְגָן וּבְלִי ג'וּקִים

וּבַּלְפוּרְיָה מֵתָה מִזְּמַן

וּפָחוֹת צוֹחֲקִים.